נספח ד

א. מקור הסוגיה בתלמוד הירושלמי

במשנה במסכת פסחים[1] שנינו: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".

בירושלמי[2] נידונה הדרישה ההלכתית לבדוק לאור הנר דווקא, והתבארו שם הלכותיהם של מקומות שאורם מרובה, ועל כן ניתן לבודקם בשעות היום לאור השמש. בהמשך לדיון זה, שמובא גם בבבלי[3], נשאלה שאלה ביחס לבדיקת חמץ בבית הכנסת: "ר' ירמיה בעי, בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה".

אף שניתן היה להבין שלפנינו שאלה עקרונית ביחס לחיוב הבדיקה בבית הכנסת, מהמשך הדיון ומדברי המפרשים שם עולה, שהשאלה היא שאלה טכנית. ראשית, יש לדון האם אמנם קיים חשש שהוכנס חמץ לבית הכנסת. שנית, יש לברר את מבנה בית הכנסת, ולבחון האם דינו כאכסדרה שטופת שמש הנבדקת לאורה[4], ועל כן הוא פטור מבדיקה לאור הנר.

הירושלמי אינו משיב להדיא על שאלתו של ר' ירמיה ביחס לבית הכנסת. עם זאת, פשטות הדברים היא, שהיות ובפועל אכן יש מי שמכניס חמץ לבית הכנסת - ילדים, אורחים או חזן הכנסת[5], חובה לבודקו מחמץ. במידה ובית הכנסת אכן מואר במיוחד, ניתן היה לבודקו ביום בכפוף להבנות השונות בדין אכסדרה הנבדקת לאורה (ראה להלן), ובמידה ואיננו מואר, יש לבודקו אור לארבעה עשר לאור הנר.

אף שכאמור הירושלמי אינו קובע מסקנה ברורה, המרדכי[6] הבין שהספק ביחס לבדיקה בבית הכנסת נפשט בהמשך הסוגיה. הירושלמי מוסיף ודן בבדיקת חמץ בחצרות ירושלים, אשר חייבות בדיקה מדי יום, על מנת לוודא שלא נותר בהן בשר קורבנות. ומסביר, שאם החצר בלאו הכי נבדקת מדי יום לצורך נותר, לכאורה אין טעם בבדיקה נוספת לצורך חמץ. אפשרות זו נדחית, ומסביר הירושלמי: "אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור".

מקביעה זו הסיק המרדכי: ש"בית הכנסת אע"פ שאורה רב אפילו הכי צריכה בדיקה לאור הנר שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה". כלומר, אף אם בית הכנסת שטוף שמש, חובה לבודקו אור לי"ד בניסן לאור הנר.

בין המפרשים היו שחלקו על המרדכי, וטענו שאין קשר בין דיון הגמרא ביחס לחצרות ירושלים הנבדקות מבשר קדשים, ובין הספק שלא נפשט ביחס לבתי הכנסת[7]. עם זאת, כאמור לעיל, מכלל דבריהם עולה, שהסיבה לפטור בית כנסת מבדיקה היא אך ורק משום שאורו רב, ודינו כדין אכסדרה[8], אך לא מצאנו מי שקבע שלבית כנסת יש מעמד ייחודי וחריג הפוטר אותו מבדיקה. זאת ועוד, יש לזכור כי אף ביחס לאכסדרה שאורה רב, הסכמת הרבה מן הפוסקים[9] היא שלכתחילה אף אותה יש לבדוק לאור הנר אור לארבעה עשר ובברכה, והדין שנבדקת לאורה הוא אך ורק בדיעבד אם שכח ולא בדק בליל י"ד[10].

נמצאנו למדים איפוא, שלדעת המרדכי מפורש למסקנת הירושלמי שבית כנסת חייב בדיקה כדת וכדין, כדי שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, ואילו לשאר המפרשים מסקנת הירושלמי מסופקת, ואולם הלכה למעשה אם אין אורו רב כאכסדרה הוא חייב בבדיקה, ואף אם אורו רב כאכסדרה, לכתחילה חובה לבודקו דווקא אור לי"ד בניסן.

 

ב. הכרעת ההלכה

הרמב"ם אינו מתייחס לדיון זה בדבר בדיקת חמץ בבית הכנסת. מסתבר, שלדעתו אין הבדל בין בית כנסת ובין כל מקום אחר שמכניסים אליו חמץ, והרי הלכות אלה, בדבר מקומות שמכניסים אליהם חמץ ובדבר מקומות מוארים או שאינם מוארים, כבר נתבארו ברמב"ם בפני עצמן[11].

לעומת הרמב"ם, יש מן הראשונים[12] שאכן הביאו להלכה באופן מיוחד את החובה לבדוק חמץ בבית הכנסת, ובעקבותיהם פסק גם מרן השולחן ערוך[13]: "בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ".

מדברי השולחן ערוך, והפוסקים שעליהם הוא מתבסס, עולה שמדובר על חיוב בדיקה גמור, ועל כן יש לברך עליה. ואכן, בשולחן ערוך הרב[14] הורה לשמש בית הכנסת הבודק את החמץ לברך על בדיקתו, וכן פסק המשנה ברורה[15]: "והשמשים -... צריך להזהירם על כך שיקיימו מצות חכמים כתיקונה ויכולים לברך על בדיקה זו".

דא עקא, ששולחן ערוך הרב והמשנה ברורה[16] מעירים, כי אף שהחובה לבדוק בבית הכנסת היא חובה גמורה, ומברכים עליה, בפועל רבים מגבאי בתי הכנסת מקילים בכך, ומסתפקים בניקיון בית הכנסת לקראת החג. שולחן ערוך הרב והמשנה ברורה מותחים ביקורת על מנהג זה, ומעוררים את גבאי בתי הכנסת לבדוק כדת וכדין, כפי שפסק מרן המחבר. לעומתם, בשו"ת זרע אמת[17] לימד זכות על הגבאים שאינם מקפידים לבדוק את החמץ בבית הכנסת, וטען שהיות ומנקים אותו היטב, ונמצאים בו וממילא גם בודקים אותו ביום י"ד, די בכך. אמנם הוא מסיים וכותב, שאם ישנם חדרים חשוכים בבית הכנסת (ובכלל זה גם ארונות), וידוע שהילדים מכניסים אליהם חמץ, אין להקל, וחובה לבודקם לאור הנר אור לארבעה עשר.

והנה, מצאנו אחדים מגדולי הפוסקים האחרונים שפיקפקו בהלכה פשוטה זו, וקבעו שאם כי השו"ע חִייב לבדוק חמץ בבית הכנסת, הרי שחיוב זה אינו אלא מן הספק, ועל כן אין לברך על הבדיקה משלוש סיבות: ראשית, כפי שצוין לעיל, יש מן המפרשים שהבינו שהירושלמי נשאר בספק ואינו פושט את שאלתו. אם כך, חיוב הבדיקה בבית הכנסת אינו אלא מן הספק, ועל כן אין לברך עליו. הגר"ע יוסף[18] מזכיר נימוק זה, ואולם התקשו בו הלומדים, שכן אף אם הירושלמי הסתפק, הרי זה רק ביחס לבית כנסת שאורו מרובה, אך בית כנסת שאין בו ריבוי אורה בוודאי חייב בדיקה. יתר על כן, אף בית כנסת שאורו רב ודינו כאכסדרה – ניתן לבודקו אור לי"ד לאור הנר, אלא שניתן לו גם היתר נוסף לבדיקה ביום. קיצורם של דברים, אין בירושלמי דעה, או אפילו ספק דעה, הפוטרת את בית הכנסת באופן גורף מבדיקת חמץ. זאת ועוד, אף אם היה ספק כלשהו בירושלמי, הרי שהראשונים והשולחן ערוך הכריעו שחובה לבדוק, ואין להרהר אחר הכרעה זו.  

שנית, המרדכי שהוזכר לעיל נקט שמסקנת הירושלמי היא שחובה לבדוק כדי שלא לחלק בין ביעור לביעור. על נימוק זה מעיר הגר"ע יוסף[19], שלכאורה הוי גזירה משום "מראית עין", ועל כן אין לברך עליה. לשון אחרת, חובה לבדוק כדי שלא לחלק בין ביעור לביעור, אך חובה זו רעועה היא, ואין מברכים עליה. גם כאן, הדברים אינם הכרחיים, והגר"ע יוסף עצמו מוכיח מדברי ראשונים[20], כי אף בדיקה שנתקנה "שלא לחלק" היא בדיקה בברכה. לאמור – משעה שתיקנו חכמים לבדוק, ותהא הסיבה אשר תהא, חובה לברך על הבדיקה. 

שלישית, נחלקו ראשונים[21] האם עיקר בדיקת חמץ כדי שלא להיכשל באיסור בל יראה ובל ימצא, או שמא מחשש שמא ימצא אדם "גלוסקא נאה" בפסח, ויבוא לאכול ממנה או להימלך בו מביטול החמץ שערך ערב החג. לדעת ערוך השולחן[22] והמהרש"ם[23], בבדיקה בבית הכנסת שייך רק החשש השני, שמא יימצא חמץ בפסח ומאן דהו יבוא לאוכלו, אך הטעם הראשון אינו שייך בבית הכנסת, שכן מדובר על מקום ציבורי, ואין בו איסור בל יראה ובל ימצא. לפיכך, לדעת ערוך השולחן, אין לבדוק בבית הכנסת בברכה, שכן אם אין איסור בל יראה ובל ימצא אין חובה מלאה לבדוק[24]. להלן נרחיב את הדברים ביחס לחידוש הלכתי זה, המטיל ספק בעצם החובה ההלכתית לבדוק חמץ בבית הכנסת, וכפי שיתבאר.

מכוח שלושת הנימוקים הנ"ל, הכריע הגר"ע יוסף שספק ברכות להקל, ועל כן אין לברך על בדיקת החמץ בבית הכנסת. כדבריו הורו גם בנו הגאון רבי יעקב יוסף[25], הגר"מ אליהו[26] והגרח"ד הלוי[27]. זאת, בניגוד לפסיקת המשנה ברורה[28] וכף החיים[29], שהורו לבדוק בבית הכנסת בברכה. אך חשוב לציין שאף לגר"ע יוסף וסיעתו ישנה חובת בדיקה, ובמקום אחר[30] הדגיש: "ומכאן מודעה רבה לבעלי אוטובוסים ציבוריים, וכן מטוסים של חברות תעופה ישראליות, שחייבים לבדוק החמץ מהמכוניות והמטוסים, ולנקותם מכל חשש חמץ, כדין בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם של צבור, וראוי ונכון לקיים בהם מצות בדיקת חמץ לאור הנר בליל ארבעה עשר, כמצות חז"ל".

 

ג. בדיקת חמץ במקום ציבורי

לדעת ערוך השולחן והמהרש"ם שתי הנחות יסוד הלכתיות. האחת, אין איסור בל יראה ובל ימצא במקום ציבורי[31]. השניה, כאשר אין איסור בל יראה ובל ימצא, אין לבדוק בברכה, אף אם טעם הבדיקה השני, דהיינו החשש לתקלה ו"שמא יבוא לאוכלה", עדיין קיים.

באשר להנחה השנייה, נראה שהיא שנויה במחלוקת בין הפוסקים. בשולחן ערוך הרב[32] כתב, שחובה לבער (או למכור לנכרי) חמץ שבלוע בכלים, שכן קיים חשש שמא יבואו לבשל בכלי ולהנות מטעם החמץ הבלוע בו. עם זאת, היות שבחמץ כזה אין איסור בל יראה ובל ימצא, וביעורו הוא אך ורק מחשש לתקלה, אין לברך על הבדיקה או על הביעור. נמצא איפוא שאף הוא נוקט שכאשר שייך רק החשש לתקלה, ולא איסור בל יראה ובל ימצא, אין לברך על הבדיקה והביעור.

מאידך, הפרי מגדים[33] נקט בפשטות שמברכים על בדיקה בבית הכנסת, אף שהדגיש: "ועוד, דעיקר הבדיקה דלמא אתי למיכל". נראה מדבריו, שאף כאשר טעם זה בלבד מתקיים, יש לבדוק. בשו"ת שבט הלוי[34], אגב דיונו בצורך בבעלות כדי לחייב בבדיקת חמץ, ביאר: "אבל האמת דנהי דעיקר התקנה מעיקרא או צד דאורייתא של בדיקה הוא משום בל יראה, אבל כיון שכבר נתקנה תקנו דבר השוה לכל רשות ורשות בישראל, בין יש שם חמץ שעובר בבל יראה או לא, כבר נעשה חובת בית מצורף לחובת הגוף שיהיה בית ורשות זה בדוק ונקי מחשש חמץ". 

אף שאיננו מתייחס בתשובתו זו להדיא לבית הכנסת, עולה מדבריו כי אף אם החשש לבל יראה אינו קיים בבית הכנסת, סוף סוף מדובר על בית שהתחייב בבדיקה, כמבואר בשולחן ערוך, ועל כן חובה לבדוק ולברך[35].

באשר להנחה הראשונה, שלפיה אין איסור בל יראה ובל ימצא בבית הכנסת, הציעו ערוך השולחן והמהרש"ם שני נימוקים שונים. ערוך השולחן כתב: "ונלע"ד דלהתוס' שכתבו ריש פסחים לחד תירוצא דלכן הצריכו בדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה, אין צריך ברכה לבדיקת בית הכנסת ובית המדרש, שהרי אין להם בעלים מיוחדים מי שיעבור בבל יראה והוי לעניין זה כבית של הפקר... והחמץ הנמצא הוא הפקר גמור, ולכל הדיעות פשיטא שלא על כיוצא בזה היתה תקנת חכמים בבדיקה, ולכן נראה לי שהשמש לא יברך אלא בודק בלא ברכה".

כפי שמפורש בירושלמי, החמץ מוכנס לבית הכנסת על ידי אנשים פרטיים: ילדים, אורחים, בעלי שמחות וכו'. כל חמץ שישאירו אותם אנשים בבית הכנסת הרי הוא הפקר[36], ובחמץ של הפקר אינו עובר בבל יראה ובל ימצא.

המהרש"ם נקט נימוק שונה מזה של ערוך השולחן: "הרי אף שהתינוקות מכניסים לפעמים חמץ, מכל מקום ליכא שיעור כזית לכל אחד מן הקהל... דבית הכנסת יש לו דין חצר שותפות".

בשונה מערוך השולחן, שהגדיר חמץ המצוי בבית הכנסת כחמץ של הפקר, סבור המהרש"ם שמדובר על חמץ שנקנה בשותפות לכלל מתפללי בית הכנסת. היות שמדובר על חמץ בכמות קטנה, אין כזית לכל אחד, וממילא אין גם איסור בל יראה ובל ימצא. הלכה למעשה כתב המהרש"ם כי "ליכא חיוב בדיקה", אך מורה שכדי לצאת מן הספק יבדוק השמש בביתו בברכה, ולאחר מכן יבדוק גם בבית הכנסת. 

תפיסתו של המהרש"ם מתקשרת לשאלה אחרת, והיא – האם יש לראות את בית הכנסת ואת החמץ הנמצא בו כממון השותפים. לשיטת חלק מן הראשונים[37], אפשר שזהו החילוק שהציעו חז"ל בהלכות מזוזה בין בית כנסת של כפרים, אשר נתון בשותפות כל בני הקהילה, ובין בית כנסת של כרכים, שהבעלות עליו חורגת מעל ומעבר לגבולות הקהילה המצומצמת. אמנם יש לדעת, כי עצם ההבחנה בין בית כנסת של כרכים ובית כנסת של כפרים לא הובאה להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך בהלכות מזוזה[38], ובכל הנוגע לחיוב בדיקת חמץ, לא מצאנו לאף אחד מן המפרשים שהתייחס אליה, שכן, השולחן ערוך והפוסקים שהורו שבית הכנסת חייב בבדיקה לא הבחינו כלל ועיקר בין בית כנסת של כפרים ובין בית כנסת של כרכים.

מעבר לדיון הכללי ביחס לבית כנסת בהיותו מבנה ציבור, יש מקום להתייחס באופן מיוחד לבתי הכנסת של צה"ל, הנמצאים בבעלות מדינת ישראל. במאמר שעסק בחיוב מזוזה במתקני צה"ל[39] נבחנו מודלים הלכתיים שונים הנוגעים לממון הציבור, ומסקנת הדברים שם היא כדלהלן: "מתוך השוואה לסוגיות שעוסקות בממון ציבורי מסוגים שונים, ראינו שלממון המדינה יש מאפיינים דומים לרשויות שונות: הוא שייך לכלל אזרחי המדינה אבל אין להם בו זכות ממונית. השלטונות פועלים בו בתור כוח שלטוני בעל סמכות ולא רק כאנשי ניהול של הממון. כמו כן מהותו של ממון זה הוא לשרת את כלל האוכלוסייה. נראה שאין להשוות את ממון המדינה לרשות ציבורית אחת. הדרך שבה יש ללמוד כיצד לדון את ממון המדינה היא השוואה עניינת של הגוף הציבורי לאחת מהרשויות שמנינו לעיל לפי ההקשר בו נידון העניין".

ניתן לומר איפוא, כי בית כנסת צבאי שונה אפילו מבית כנסת של כרכים, בכך שבית כנסת של כרכים הוא בשותפות כלל ישראל (בשונה מבית כנסת של כפרים שבו שותפים רק בני הקהילה), בעוד שבית כנסת צבאי הוא ישות ממונית נפרדת וייחודית. וביאר זאת הרב דוד כהן: "לדברינו יש לומר שסתם בית הכנסת גם של כרכים, עומד בתנאים הרגילים של גדרי הבדיקה, בעוד שמציאות בית כנסת צבאי היא מציאות שונה שלא עומדת בגדרי הבדיקה, והיא גם מציאות שנתחדשה בימינו ולא עליה חלים דברי הירושלמי".

אמנם טענה זו אינה מוכרחת, שכן למרות הקושי להגדיר באופן מדוייק את הבעלות על ממון צה"ל, הרי שסוף סוף בית כנסת הוא בית כנסת, ועל כן בפשטות דינו כדין כל בית כנסת אחר, בכפוף להלכות שנשנו עד כה.

 

ד. האחריות על בית הכנסת

כפי שהתבאר בסעיף הקודם, לא ברור כיצד יש להגדיר את הבעלות על בתי כנסת בכלל, ובתי כנסת בצה"ל בפרט. מעבר לשאלת הבעלות על בית הכנסת, המשליכה על איסור בל יראה ובל ימצא, יש לדון בעצם מצות הבדיקה במבני ציבור, וזאת משני היבטים: ראשית, יש לדון בעצם האפשרות להטיל מצוה על הציבור. שנית, יש לדון בשאלה מי יהיה נציג הציבור שימונה על מימוש אותה מצוה.

העניין הראשון, בדבר הטלת מצוות על הציבור, נידון במאמר הנ"ל בהלכות מזוזה, וכך הוסבר שם: "מסקירת הסוגיות שהצגנו לעיל ניתן לראות, שבאופן כללי הציבור מתחייב בקיום מצוות גם במקרים שבהם הן נאמרו ליחידים. אולם מצאנו שיש מקרים בהם פרטי המצווה מוכיחים עליה שבמהותה היא נאמרה ליחידים בלבד. במקרים אלו הציבור לא יתחייב במצווה זו גם אם הוא יעמוד במקום היחידים. ממילא, הדרך היחידה לדעת האם המדינה מתחייבת בקיום מצווה כלשהי כאשר היא מחליפה את היחידים היא לעיין בדיני המצווה... למעשה נראה... שאם ישנו צורך מציאותי שהמצווה תתקיים, שכן עניינה של המצווה הוא לתקן מציאות או חפץ מסוים (כגון טבילת כלים, שעניינה להכשיר את הכלי) - במקרים כאלו נראה שיש סברה חזקה יותר לחייב את הציבור".

מסתבר, שגם בדיקת חמץ כלולה בכלל זה, שכן עניינה הוא "לתקן מציאות"[40] ולוודא שכלל בתי ישראל, ובכלל זה בתי הכנסת, בדוקים מן החמץ. אף אם נקבל את טענת ערוך השולחן והמהרש"ם, שאין בבית הכנסת איסור בל יראה ובל ימצא, הרי שבפועל אף הם מודים שיש לבדוק את בית הכנסת שמא נותר בו חמץ שמאן דהו יבוא לאכול ממנו בפסח, ועל כן נכללת בדיקת חמץ בהגדרה הנ"ל של מצוות שיש בהם תיקון. אם כי יש להדגיש, שלדעת ערוך השולחן והמהרש"ם מדובר על צורך ציבורי, שבית הכנסת יהיה נקי מחמץ, ואולם הוא אינו כלול בגדר התקנה שתיקנו חז"ל לבדוק את החמץ, ועל כן אין מברכים עליו. לשון אחרת, לדעת ערוך השולחן והמהרש"ם יש לומר, שחיוב על הציבור יש כאן, בעוד שתקנת בדיקת חמץ מצד גדריה ואופייה אין כאן, והמסקנה, כאמור, היא לבדוק בלא ברכה.  

משקבענו שהחובה לבדוק את בית הכנסת מן החמץ מוטלת על הציבור, נדרש להגדיר מי בדיוק נושא באחריות לכך. מדברי הפוסקים האחרונים שדנו בסוגיה עולה, שהניחו בפשטות גמורה שעל גבאי בית הכנסת או השמש לבדוק את בית הכנסת[41]. אמנם, לא מצאנו בהלכה הגדרות מפורשות ל"סדר מינוי גבאים", ואף לא ניסוח חד משמעי לתוקף ופשר "שררתו" של הגבאי, אך עם זאת ידוע ומפורסם בכל בית ישראל, שבכל בית כנסת קטן כגדול ישנם גבאים המופקדים על בדק בית הכנסת וניהול התפילות. הפוסקים הניחו, כאמור, שגבאים אלה הם שמחוייבים לבדוק את החמץ[42]. 

בבתי הכנסת בצה"ל יש להסתפק בסוגיה זו. מחד גיסא, המצב בצה"ל פשוט יותר מאשר בבית כנסת אחר, שכן בשונה מבית כנסת רגיל, שבו אכן לא תמיד ברור מי אחראי על מינוי הגבאים והשמשים, הרי שבצה"ל ישנם אחראים מוגדרים מתוקף פקודות המטה הכללי[43].

מצד שני, בסופו של חשבון חיובו של הגבאי או האחראי יונק מן החיוב המוטל על הציבור. בנקודה זו, ישנו חיסרון בבתי הכנסת הצבאיים, משום שהחיוב הציבורי שחל עליהם לוטה בערפל (שכן הוא עשוי לחול על כלל עם ישראל, על מנהלי משרד הביטחון, על מפקדי צה"ל ככלל, על מפקדי היחידה הספציפית, על מתפללי בית הכנסת ביחידה וכן הלאה), ואם אין חיוב על הציבור ממילא אין גם חיוב על הגבאי. 

 

ה. מסקנה למעשה

הלכה למעשה, כתב לנו הגר"י זילברשטיין[44], שעל פי שולחן ערוך הרב והמשנה ברורה, יש לבדוק את בתי הכנסת בצה"ל בברכה. והוסיף, שהיות ולדעתו חייל אינו יכול לברך על בדיקת חמץ בחדרו, כפי שבארנו בהרחבה בתשובה הקודמת, ראוי שיברך דווקא על בדיקת בית הכנסת, כשליח הציבור, ולאחר מכן יבדוק את חדרו. כמובן, הצעה זו מתאימה רק לחייל יחיד שיברך על בית הכנסת, אך אם כלל החיילים יברכו על בדיקת בית הכנסת – ברכתם לבטלה. על כן היה מקום להציע, לאור דברי הגר"י זילברשטיין, שהרב או נציגו יבדקו את בית הכנסת בברכה[45], והחיילים ישמעו ממנו את הברכה בבית הכנסת, ומשם יצאו ויבדקו את חדריהם.

אלא, שלעומת הכרעה פשוטה זו, כתבו הרב דוד כהן והרב איל קרים, שהיות וככלל הברכה על בדיקה בבית הכנסת שנויה במחלוקת הפוסקים, הרי שבהצטרף מחלוקת זו לעמימות שהוזכרה לעיל סביב הגדרת הבעלות על מבני צה"ל ומתקניו, ראוי יותר לבדוק את בית הכנסת בלא ברכה. וביאר הרב דוד כהן: "הברכה על בדיקת חמץ בבתי הכנסת בצה"ל בנויה על כך שאנחנו מקבלים אחת משתי הנחות. או שבית הכנסת של כרכים הוא שוה ערך, או על כל פנים קרוב להיות שוה ערך, לבית הכנסת הצבאי, או שיש גדר עצמאי בדין "גבאי"... אמנם אנכי בעניי מסופק מאוד בשתי ההנחות האלו". אמנם אף לדעתם קיימת חובת בדיקה, המוטלת כאמור על סגל הדת של היחידה.

בתשובה על בדיקת חמץ פרטית בצה"ל, קבענו, שמפקד חייב לבדוק את חדרו הפרטי או את משרדו האישי, והמברך על כך – יש לו על מי לסמוך. על כן נראה שאם לרב ישנם מגורים קבועים או משרד ביחידה שהוא האחראי הבלעדי עליו, והוא בודק את אותו מקום בברכה, ראוי שימשיך משם בלא הפסק לבית הכנסת, ויבדוק בו את החמץ. אם הרב מעוניין לבדוק את בית הכנסת בלבד, הרי שמכלל מחלוקת לא יצאנו, ואף כאן יש להורות שלכתחילה לא יברך, אך המברך – אין מזחיחין אותו. 

באשר לשאר המבנים הציבוריים ביחידה (כיתות לימוד, חדרי אוכל, מועדונים וכן הלאה), הדעת נותנת כי דינם כדין בית הכנסת. לפיכך, כדרך שפקודות מטכ"ל קובעות שהאחראי על בית הכנסת הוא סגל הדת היחידתי, כך יש לבחון ביחס לכל מבנה לגופו מיהו האחראי עליו מכוח הפקודה, ואותו אחראי יחוייב בבדיקת המקום[46]. אמנם, היות שמדובר על מקום ציבורי, שלכל אחד מן החיילים יש בו חלק מסויים, ראוי לכל חייל לבדוק את המקומות הסמוכים לו, ושהוא וחבריו נוהגים להשתמש בהם, אך קשה לומר שזו חובה גמורה, ומסתבר שאין לברך עליה[47]. 

 

 

 

[1] ב ע"א.

[2] פסחים פ"א ה"א.

[3] פסחים ח ע"א.

[4] ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן צ סעיף ד, שלכתחילה יש להתקין חלונות רבים בבית הכנסת, ההופכים את בית הכנסת למקום מואר.

[5] ראה במפרשי הירושלמי שם שהציעו את האפשרויות השונות.

[6] ריש פסחים סימן תקלה.

[7] ראה בפירוש "שירי הקרבן" על הירושלמי שם, רבינו מנוח על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ו, ובאריכות רבה בברכי יוסף סימן תלג אות ה ד"ה וכבר ראיתי.

[8] ראה דרכי משה סימן תלג ס"ק ב, שדן בדעת המרדכי שככל הנראה למד שישנה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בשאלה האם חדר מואר דינו כאכסדרה, ואכמ"ל.

[9] נחלקו בעניין זה קמאי ובתראי – ראה פסחים ד בדפי הרי"ף ובמפרשיו, רמב"ם ונושאי כליו, הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ד, וסיכום השיטות בברכי יוסף סימן תלג אות ד ובמשנה ברורה ס"ק ה-ו.

[10] כמו כן, בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קצד הביאו השערי תשובה ריש סימן תלג) הכריע להלכה שמי שאין לו בית לבדוק אלא רק אכסדרה, יברך על בדיקה זו אף אם בודק לאור השמש ולא לאור הנר. 

[11] הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ד-ו.

[12] ר"ן פסחים דף ד מדפי הרי"ף, מרדכי שם, רוקח סימן רצו, צידה לדרך דף קיד, רשב"ץ ביבין שמועה דף כו, טור סוף סימן תלג.

[13] סימן תלג סעיף י. 

[14] סימן תלג סעיף לו.

[15] שם ס"ק מג.

[16] וכן פרי חדש שם ס"ק י, חק יעקב שם ס"ק כב, באר היטב שם ס"ק י.

[17] ח"ג סימן מד.

[18] חזון עובדיה – פסח הלכות בדיקת חמץ סעיף ו.

[19] שם, על פי הספר "מתא דירושלים" על התלמוד הירושלמי.

[20] שו"ת ראב"ן ז, ראבי"ה סימנים סו, תנ, מרדכי שם.

[21] ראה רש"י ותוספות ריש פסחים.

[22] סימן תלג סעיף יב.

[23] שו"ת מהרש"ם ח"ה סימן מט, ובדעת תורה על השולחן ערוך כאן. 

[24] כמובן, ערוך השולחן אינו יכול לחלוק על ירושלמי מפורש, המורה לבדוק חמץ בבית הכנסת. עם זאת, ניתן להציע שלדעתו הירושלמי נוקט שעיקר טעם הבדיקה הוא שמא ימצא חמץ בפסח, אך אפשר שהבבלי חולק על כך, וחושש לשני הטעמים, ועל כן על פי הבבלי אין חובה גמורה לבדוק. הצעה מחודשת אחרת, המבוססת על שו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ה סימן נג) היא, שהירושלמי עוסק דווקא בחמץ שמכניסים ילדים לבית הכנסת, ואיננו פוקע מבעלות הוריהם, ועל כן השמשים הם למעשה שלוחי ההורים – בעלי החמץ – לצורך הבדיקה. אם כך, בכל חמץ אחר המצוי בבית הכנסת, אין חובת בדיקה גמורה גם על פי הירושלמי.

כמובן, שתי ההצעות הנ"ל דחוקות בלשון הירושלמי, והמסתבר ביותר הוא שלדעת ערוך השולחן הירושלמי אמנם נקט שיש חיוב בדיקה בבית הכנסת, אלא שאין זה החיוב הרגיל שתיקנו חז"ל, אלא חיוב נקודתי שמטרתו לוודא שאכן אין חמץ בבית הכנסת, כדי שלא יבוא מאן דהו לאכול ממנו. וצ"ב.

[25] ספר בעיתה אחישנה סימן תעג סעיף י אות א.

[26] הלכות חגים עמוד 58.

[27] מקור חיים השלם פרק קפד סעיף יב.

[28] סימן תלג ס"ק מג.

[29] סימן תלג ס"ק עט, וכן פסק בשו"ת אור לציון חלק ג סימן ז סעיף יד, אם כי ציין שם שלרווחא דמילתא עדיף שהגבאי יבדוק בביתו בברכה, וכך לא יצטרך לברך שוב בבית הכנסת.

[30] שו"ת יחווה דעת ח"א סימן ה .

[31] יודגש, שאם אדם מניח את חמצו הפרטי במקום ציבורי, הוא עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא. כוונת ערוך השולחן והמהרש"ם היא שמצד בית הכנסת והאחראים עליו – מדובר על מקום ציבורי שאין בו איסור בל יראה ובל ימצא, וכפי שיבואר להלן.

[32] סימן תמב סעיף ז.

[33] אשל אברהם סימן תלג ס"ק יט, וראה גם בשו"ת חלק לוי סימן קמא.

[34] ח"א סימן קלה.

[35] דברים דומים ביחס לפסיקתו של ערוך השולחן בעניין בית הכנסת כתב בספר הלכות חג בחג פרק ו סעיף טז.

[36] שאלה הלכתית נרחבת היא האם חפצים שנשכחו בבית הכנסת נקנים לציבור, או שדינם כהפקר. נחלקו ראשונים (ראה בבא בתרא דף עט) האם יש קניין חצר להקדש, ובקצות החושן סימן ר ס"ק א דן בהרחבה בעניין מציאה בבית הכנסת, ואין כאן המקום להאריך.

[37] יומא יב.

[38] לדיון מקיף בסוגיה זו ראה בספר הלכה כסידרה – מזוזה, במאמר "מצוות מזוזה בצבא".

[39] הלכה כסידרה שם.

[40] דוגמה מובהקת לכך היא חיוב מעקה במבנים ציבוריים, ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן תכז סעיף ג.

[41] בערוך השולחן העיר: "ואין לומר דהגיזבר או השמש יעבור בבל יראה דהא יכול לומר איסורא לא ניחא לי דליקני". כלומר, פשוט היה בעיניו שאחריות הבדיקה היא על הגבאי (=הגזבר), אך טענתו היא שהיות וגבאי זה ברמה האישית אינו עובר על בל יראה ובל ימצא, יבדוק בלא ברכה, וכנ"ל.

יש שתמהו מדוע בראשונים לא הוזכר בפירוש שחיוב הבדיקה מוטל על הגבאי, אך נראה שהדבר לא הוזכר לעוצם פשיטותו, שכן, משעה שנפסק בפירוש שחובה לבדוק חמץ בבית הכנסת, אין כתובת אחרת זולת הגבאי שעליה ניתן להטיל חיוב זה. אמנם עדיין יש לחקור, האם מדובר על חיוב ישיר שהוטל על הגבאי, דהיינו שמשעה שתיקנו חכמים בדיקת חמץ בבית הכנסת, חלה תקנה זו על הגבאי – הבנה זו פשוטה מסברה, אך קשה שאין לה רמז בראשונים ובשולחן ערוך, או שמא מדובר על חיוב הציבור, והגבאי אינו אלא שליח הציבור לעניין זה, וכמבואר עוד בהערה הבאה.

[42] בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן ג ס"ק יב-יג, וראה גם בשו"ת קניין תורה הנ"ל, ובשו"ת בצל החכמה ח"ד סימן ס אות ז) העלה את האפשרות שהגבאים הם למעשה שלוחיהם של כל בני הקהילה. היות שדיונו שם הוא בעניין אחר (מעמדה של חברה בע"מ), ואת הדיון לגבי גבאי בית הכנסת בבדיקת חמץ הוא מזכיר אגב אורחא, ניתן להבין את מסקנתו בדרכים שונות. ונראה שיש מקום לבאר שאף לפי מסקנתו, ישנו חיוב בדיקה בבית הכנסת המוטל על כלל הציבור, והעובדה שהגבאי הוא הבודק מבוססת על כך שהוא עושה זאת לזכותם ולמענם של בני הקהילה. מהרב דוד כהן שמענו, שמסקנה זו נראית בעיניו עיקר, וכך הסביר: "קודם כל קיים חיוב הלכתי על בני הקהילה, ועל גבי זה שייך לבוא ולהטיל אותו על הגבאי, או מדין שליחות, או מכיון שגם הוא חייב בכך, בהיותו מבני הקהילה ולכן הוא העושה זאת. אבל ודאי שאין יסוד לגדר מחודש זה של חובה עצמית על הגבאי".

אמנם, היה מקום גם לניסוח שונה, התואם את האמור למעלה (ויסודו בשו"ת שבט הלוי ח"י סימן סח) ולפיו הגבאי איננו שליח הציבור, אלא שהחיוב מעיקרא הוטל ישירות עליו, בהיותו גבאי בית הכנסת. וביאור הדברים, שבתחילה קבעו חז"ל שלא ייתכן מקום שנשאר בלא בדיקה, ובכלל זה בית הכנסת. משעה שישנו חיוב, יש להטיל אותו על מישהו, ומסתבר שהדברים יוטלו באופן ישיר על הגבאי. 

[43] פקודת מטכ"ל 34.0301 – "בתי כנסת ותפילות בצה"ל", סעיף 6: "בית הכנסת ינוהל על ידי סגל הדת של היחידה והוא ישא באחריות לשימור ולאחזקה של בית הכנסת והציוד שבתוכו". אחריות זו של סגל הדת כוללת את כלל החובות של הגבאים והשמשים בכל בית כנסת בתפוצות ישראל, כגון: פרסום זמני תפילות, הסדרת תפילות המועדים וכן הלאה. בהתאם לפקודת מטכ"ל זו, מפרטת הוראת הרב הראשי לצה"ל מס' 02-01-01 – בתי הכנסת בצה"ל, את כלל הסמכויות והמחויבויות של סגל הדת ביחידה ביחס לבית הכנסת.

[44] במכתב מחודש אדר תשע"ה.

[45] אמנם על פי גישה זו, אם נמצא מיהו האחראי באופן רשמי על חדרי החיילים (רס"פ, מפקד הפלוגה וכדו'), הרי שהוא יוכל לברך על הבדיקה, והחיילים יענו אחר ברכתו ויבדקו בעצמם.

[46] אם אותו גורם לא יקיים חובתו זו, יוכל אחר להתנדב לעשות זאת במקומו. עם זאת, נראה שאין בכך חיוב גמור, ובוודאי שלא ניתן להטיל חיוב כזה על סגל הדת של היחידה, אשר מכוח הפקודה מופקד אך ורק על בית הכנסת.

ככלל, ראה בשו"ת בצל החכמה הנ"ל, שחיובו של גבאי ביחס לבית כנסת נחות מחיובו של אדם ביחס לביתו הפרטי, ונפקא-מינה למשל לכך, שאף שאסרו חכמים לאכול קודם שיבדוק חמץ, גבאי רשאי לאכול לפני שבדק בבית הכנסת.

[47] בפוסקים מצאנו דיון נרחב בשאלה האם כאשר אדם בודק חמץ (או מקיים מצוה אחרת) עבור זולתו בידיעתו או שלא בידיעתו הוא יוכל לברך על כך. ראה שו"ת דברי יציב, יורה דעה סימן קפט, ואת אשר השיב על דבריו בשו"ת משנה הלכות חלק טז סימן צט (אמנם דיונם הוא באופן כללי ביחס לשליח לקיום מצוה, והם אינם מתייחסים באופן מיוחד לבדיקת חמץ). יש שטענו שעצם קיום המצוה מחייב ברכה, ועל כן הבודק חמץ במקום ציבורי יוכל לברך, אף שאינו מחוייב בדבר, שכן סוף סוף קיים מצוה עבור מאן דהו שהוא האחראי לכך והמחוייב בכך. אחרים טענו, שאף אם יכול אדם מדין "זכין" לבדוק חמץ בבית שכנו (ראה על כך במקראי קודש – פסח לגרצ"פ פרנק ח"א סימן מג) הרי שכאשר מדובר על מקום ציבורי בצה"ל, שעצם חיוב הבדיקה בו אינו מוסכם, לא ניתן לברך על שליחות התנדבותית זו. כפי שכתבנו למעלה, בוודאי ראוי לכל חייל המסוגל לכך לבדוק את המקומות הציבוריים ביחידתו, אך אין לברך על בדיקה זו.