נספח ג

א. תקנת בדיקת חמץ

במשנה במסכת פסחים[1] שנינו: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".

נחלקו הראשונים האם בדיקת החמץ נחוצה מדאורייתא או מדרבנן[2]. אם חיוב בדיקת חמץ מדרבנן, הרי שעניינה הוא סייג וגדר שמא ייכשל אדם באיסורי תורה החמורים הכרוכים בחמץ. אם חיוב בדיקת חמץ מדאורייתא, הרי שהבדיקה מהווה חלק בלתי נפרד מביעור החמץ ומקיום מצות עשה של "תשביתו שאור מבתיכם"[3].

בין הראשונים מצאנו מחלוקת נוספת[4], האם עיקר בדיקת חמץ היא כדי שלא להיכשל באיסור בל יראה ובל ימצא, או שמא מחשש שמא ימצא אדם "גלוסקא נאה" בפסח, ויבוא לאכול ממנה או להימלך בו מביטול החמץ שערך ערב החג.

בין אם מדובר על דין תורה ובין אם מדובר על דין דרבנן, חכמים לימדונו את גדרי הבדיקה, ואף קבעו שיש לברך על הבדיקה בהתאם לגדרי תקנתה. בביאור גדר תקנת בדיקת חמץ מתעוררות שתי שאלות מרכזיות, הראשונה, האם חובת הבדיקה היא דווקא בבית, או שמא יש לחפש אחר החמץ בכל מקום, ובכלל זה במכונית, בכיסי הבגדים וכדומה. השניה, אם אמנם מוטלת חובת בדיקה דווקא על הבית, יש לברר האם המצווה מוטלת על בעל הבית, או על המתגורר בו בפועל.

באשר לשאלה הראשונה, מוסכם על הפוסקים כי חובת בדיקת חמץ בברכה הוטלה דווקא על הבית. לכן, אף שטעמי הבדיקה, דהיינו החשש לבל יראה ובל ימצא, או החשש שמא יבוא לאכול מן החמץ בפסח, נכונים גם ביחס לחמץ שבכיסים או במכונית, פסקו האחרונים שאין לברך על בדיקה זו[5]. נמצא, כי חיוב בדיקת חמץ הוא דווקא בבית[6], ועל כן את עיקר הדיון להלן יש למקד איפוא בשאלת הבעלות. גם כאן, אפשר שיהיו מצבים שבהם טעמי התקנה רלוונטיים, ואף על פי כן לא יהיה חיוב לבדוק שכן עלינו לעמוד על הגדר המדוייק שקבעו חכמים לבדיקה ולברכתה.

הדיון בשאלת הבעלות המחייבת בבדיקת חמץ נחלקת לשני חלקים. האחד, בחינת סוגיית שוכר ומשכיר במסכת פסחים, אשר ייתכן שעוסקת בשאלה זו של בעלות לעניין בדיקת חמץ. השני, דברי הפוסקים האחרונים, שבחנו תרחישים שונים של חוסר בעלות או בעלות חלקית לעניין בדיקת חמץ, כגון: אישה בבית בעלה, ילדים בבית הוריהם, אורחי בתי מלון, מאושפזי בתי חולים, תלמידי ישיבות וכו'. לאור הדוגמאות השונות יש לברר את מעמדם של חיילי צה"ל.

ב. שוכר ומשכיר

הגמרא במסכת פסחים[7] דנה מה דין בדיקת חמץ כאשר אדם השכיר בית לחבירו ביום י"ד בניסן. צדדי הספק הם: מצד אחד, החמץ נמצא ברשות השוכר, שכן כרגע הוא זה שמשתמש בבית, ועל כן ניתן לחייבו בבדיקה. מצד שני, החמץ שייך למשכיר, ועל כן ראוי היה להטיל עליו את חובת הבדיקה. למסקנת הגמרא, חיוב הבדיקה חל על מי שמחזיק במפתחות הבית.

נחלקו ראשונים ואחרונים בהבנת מסקנה זו. לדעת התוספות[8] החזקת המפתחות היא ביטוי לאפשרות המעשית להשתמש בבית, וזכות השימוש בבית היא הקובעת לעניין בדיקת חמץ, ואילו לדעת הר"ן[9] יש צורך בקניין, ונוסף על הקניין יש צורך גם במסירת המפתחות. השולחן ערוך[10] הכריע כהר"ן, ופסק שמסירת המפתח רלוונטית דווקא אם השוכר קנה את הבית באחת מדרכי הקניין של שכירות, אך מסירת מפתח בלא קניין אינה מחייבת בבדיקת חמץ. המשנה ברורה[11] ציין, שיש מן האחרונים שחששו גם לדעת התוספות, והטילו חיוב בדיקה על המחזיק במפתחות אף אם לא ביצע קניין.

לכאורה, העיקר להלכה על פי פסק מרן השולחן ערוך הוא, שיש צורך בבעלות לעניין חיוב בדיקת חמץ. עם זאת, יש שפיקפקו בהוכחה זו, משתי סיבות: ראשית, הסוגיה עוסקת בחמץ השייך למשכיר, ועל כן באופן פשוט חובת הבדיקה מוטלת עליו. אפשר, שדווקא משום כך חייבו הר"ן והשולחן ערוך קניין גמור בבית, שכן בלא קניין כזה ברור שבדיקת החמץ תוטל על המשכיר בלבד[12]. שנית, הכרעת הגמרא שחיוב הבדיקה הוא על המשכיר אינה מפקיעה לחלוטין את זיקת השוכר אל הבית. להלן בסוגיה שם נאמר, שאם אין לבית חזקת בדיקה והמשכיר אינו נמצא סמוך לבית, מתחייב השוכר לבדוק. בטעם הדבר כתב רבינו דוד[13]: "אף על פי שהבדיקה היתה מוטלת על המשכיר, שהרי חל ארבעה עשר קודם שמסר לו מפתח, אף על פי כן כשאין המשכיר בכאן, מטילין אותה על השוכר".

וביאר זאת הגר"א ליכטנשטיין[14]: "נראה, שגם אם אף אחד מהצדדים לא עובר על בל יראה ובל ימצא - חכמים לא יאפשרו את קיומו של מצב שבו הבית נותר ללא בדיקה. חכמים קבעו שחמץ של ישראל צריך להתבער מן העולם קודם הפסח, והאחריות לכך מוטלת הן על השוכר והן על המשכיר. שאלת הגמרא עוסקת רק בקדימויות - על מי מהשניים מוטלת החובה הראשונית, אך אם מסיבה כלשהי הוא לא יכול לבדוק - חובת הבדיקה מתגלגלת לפתחו של השני".

אם כן, מצד הסברה ניתן להטיל חיוב מלא על השוכר שהוא בעל זכות השימוש, מבלי קשר לשאלה האם יש לו קניין כלשהו בבית. כל דיון הגמרא התייחס אך ורק למשכיר, שקודם לו בחובת הבדיקה. מאידך גיסא ניתן לבאר, שכל דברי רבינו דוד הם דווקא במי שקיבל מפתח משום שעתיד לקנות את הבית, ועל כן חייבוהו לבדוק אף שטרם השלים קניינו אם המשכיר אינו נמצא. אך מי שקיבל מפתח, וברור שאין לו בעלות נוספת, אינו חייב בבדיקה אף לדעה זו[15].

ניתן להבחין מסברה בין השאלה מאימתי מתחייב אדם בבדיקת חמץ על המקום שבו הוא מתגורר, ובעניין זה אכן יש צורך במעשה קניין, ובין השאלה מהם המגורים המחייבים בבדיקה, ובעניין זה אפשר שגם שימוש מלא וגמור, בלא בעלות, מחייב בדיקה. אם הבחנה זו נכונה נמצא שוב שהסוגיה ביחס לשוכר ומשכיר אינה רלוונטית לנידון דידן.

אלא, שעל אף השיקולים הנ"ל, ניתן להוסיף ולטעון שפשטות דברי השולחן ערוך היא, שכדי לחייב בבדיקת חמץ בברכה נדרשת אחת מדרכי הקניינים, ומכאן שמי שאיננו הבעלים אינו מחוייב בבדיקה, ובוודאי שלא יוכל לברך.

ג. דוגמאות שונות לבעלות חלקית בעניין בדיקת חמץ

עד כאן בנוגע לסוגיית שוכר ומשכיר, ואילו בעניין בדיקת חמץ למי שאיננו הבעלים, יש לבחון את פסקי רבותינו האחרונים תוך התיחסות למגוון מצבים.

1. שומר

בספר חוקת הפסח[16] כתב: "אבל המפקיד מפתח ביד אחר, אין עליו חיוב בדיקה לכולי עלמא... וכן הוא להדיא בירושלמי... ונראה דאם הפקיד הבית ביד אחר צריך לבדוק, שמסר לו המפתח וכל שמירת כל הבית".

עולה מדבריו, שאדם השומר על הבית חייב בבדיקת חמץ כתוצאה מאחריותו. יתר על כן, פשטות לשונו משמע, שדי בכך שיש לו אחריות שמירה, אף שבפועל אין הוא משתמש בבית, כי כביכול הבית מופקד אצלו. ברור שלשיטתו אין צורך בבעלות כדי לחייב בבדיקת חמץ. 

אמנם, חידוש זה ביחס לשומר הוא חידוש יחידי, ולא נמצא לו חבר בדברי שאר רבותינו. זאת ועוד, פירוש זה מבוסס על הבנה מחודשת בירושלמי בפסחים[17], ביחס למסירת מפתח כפיקדון לצורך שמירה על הבית, ורוב מפרשי הירושלמי לא פירשו את הסוגיה כדבריו[18].

2. בית הפקר

בשו"ת אחיעזר[19] כתב, שמי שגר בבית הפקר שאינו שייך לו, חייב לבער את החמץ: "אבל בפשוטו נראה דלא בעינן בתיכם שיהא ביתו ממש כמו לענין מזוזה, דהא בבל יראה סגי במה שהוא אצלו בידו... אם כן לאו דוקא שכירות, אלא כל שהוא משתמש ושמור אצלו חשוב רשותו ומצוי אצלו, ומה בכך שיפקיר ביתו כיון שהוא שמור אצלו ועומד בצדו חשוב מצוי אצלו".

מפורש בדבריו, שאין צורך בבעלות כדי להתחייב בביעור, שכן המוקד הוא בבעלות על החמץ, וביחס לבית נדרשת אך ורק זכות שימוש. מהגר"א וייס שמענו, שלדעת האחיעזר אם חובת ביעור יש כאן, הרי שגם חובת בדיקה ישנה כאן, אף שמדובר כאמור על בית הפקר. כמובן, פרשנות זו אינה הכרחית, שכן ניתן בהחלט לחלק בין טעם הדין – מצות תשביתו, ובין תקנת חז"ל המתקיימת רק בבית שיש עליו בעלות פרטית, ולא בבית הפקר. אם כן, מכלל ספק בעניין זה לא יצאנו.  

3. אישה בבית בעלה

בשולחן ערוך הרב[20] פסק: "חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל כיון שאין החמץ שלהם".

ניתן להסיק מדבריו, שהקובע לחיוב בדיקה איננו הבעלות על הבית, אלא הבעלות על החמץ. לכן, בני הבית המיסבים על שולחן בעל הבית, פטורים מן הבדיקה משום שהחמץ אינו שלהם, אך אילו היו קונים חמץ בעצמם, היו חייבים לבדוק אף שאין הבית שלהם.

אמנם, ראיה זו אינה מוכרחת, שכן ייתכן שנקט חד מתרי טעמי: בני הבית המיסבים על שולחן בעל הבית פטורים הן משום שהבית אינו שלהם, והן משום שהחמץ אינו שלהם, דהיינו שאף אם אישה היתה קונה חמץ מכספה, היתה חלה עליה חובה לבערו, אך לא לבדוק את כל הבית. כמו כן, בספר מגן האלף[21] חלק על שולחן ערוך הרב, וקבע שאשה אכן חייבת בבדיקת חמץ בבית בעלה, ונימק זאת בכך שדינה כשוכר. מדבריו ניתן להבין, שאין די בעצם זכות השימוש של האישה בבית בעלה, ויש להוסיף ולהגדירה כבעלת אחיזה קניינית כשוכר, ורק מתוקף כך היא יכולה לבדוק בברכה.

4. בנים בבית הוריהם

בשו"ת מהרש"ם[22] דן בבן המתגורר בחצר הוריו, ואוכל על שולחן משלו במימון הוריו. המהרש"ם הכריע לדינא, שאם הבן יקנה מאביו את החמץ, הוא יוכל לבדוק בברכה. כלומר, אין צורך בקניין של הבן בגוף הבית או החצר, ודי אם יקנה לעצמו את החמץ. דברים אלה מקבילים לדברי שולחן ערוך הרב הנ"ל, שחיוב הבדיקה תלוי בבעלות על החמץ, אך לא בבעלות על הבית. אלא שגם כאן יש לדחות, ולהסביר שהיות ולבן ניתנה זכות שימוש קבועה בבית, הרי הוא כשוכר. ואמנם, בספר חובת הדר[23] ציטט את תשובת המהרש"ם, וביאר שאם הבן יקנה חמץ הוא יוכל לבדוק, שכן "החדר מיוחד לו לכל תשמישיו, ויש לו קנין בגוף הבית".

גם בין פוסקי דורנו מצאנו דעות שונות בשאלה זו. בשו"ת שבט הלוי[24] כתב, שחתן המתארח בבית חמיו בחג הפסח, אינו יכול לבדוק חמץ בברכה, שכן החדר אינו שייך לו. לדבריו, אף אם ישכור את החדר מן החותן לא יוכל לבדוק, שכן מדובר על שכירות רעועה. מדבריו מוכח, לכאורה, שיש צורך בבעלות על החדר, ובלעדיה אין חובת בדיקה ואין אפשרות לברך, וזאת אף שבאופן עקרוני שימושו של החתן בחדר הוא שימוש מלא, והוא זוכה באותו החדר לפרטיות. אמנם, תשובתו זו מתבססת על שיטתו העקרונית בהבנת סוגיית שוכר ומשכיר[25], ולפיה העיקר הוא רשות השימוש, ולא הבעלות. ונראה לבאר, שלדעתו אף בכל הנוגע לשימוש בחדר, יד בעל הבית על העליונה, והחתן הישן בחדר אינו אלא אורח, כאשר כל חפצי החדר ותשמישיו שייכים לבעל הבית. אשר על כן, לא רק בעלות חסרה כאן, אלא גם שימוש ברשות, ועל כן אין לבדוק בברכה, ואפילו אם ישכור את מקומו בשכירות רעועה. 

בשו"ת אור לציון[26] כתב, שחתן המתארח אצל חמיו יבדוק בברכה, משום שהחדר "שאול" לו. ואף בדבריו אין מבורר האם יש צורך בבעלות גמורה, והשואל הרי הוא כשוכר שיש לו קניין וחייב בבדיקה, או שמא עצם העובדה שמשתמש במקום הופכת אותו לשואל, דהיינו שדי בזכות שימוש אף בלא בעלות.

אמנם הגרש"ז אוירבך[27] כתב, כי בנים בבית הוריהם יבדקו בברכה, ואין כל צורך בבעלות וז"ל: "המתארח עם משפחתו בבית הוריו לקראת ימי החג, ויחדו לו חדר שהוא דר בו עם משפחתו ואין שאר בני הבית נכנסים לשם, בודקו אור לארבעה עשר בברכה, ואף בלא קבלת קנין על חדר זה חייב בבדיקתו הואיל ומיוחד הוא לו".

5. אורחים בבתי מלון

בספר חובת הדר[28] כתב: "ויש לעיין בדינו של אכסנאי בבית אחרים לענין חובת הבדיקה, ובפוסקים לא מצאתי בפירוש בזה... אלא שנראה... כשנתן לו חדר מיוחד, אף על פי שיש לו גם רשות ליכנס לבית, הוי כהפקיד ביתו אצל אחר, שנתבאר לעיל שהנפקד צריך לבדוק אף על פי שאין כלום בגוף הבית. ולכן נראה שהמתאכסן בבית מלון ונמצא שם בליל י"ד חייב לבדוק חדר המיוחד לו".

פוסקי דורנו קיבלו הכרעה הלכתית זו, וחייבו מתארחים בבתי מלון בבדיקת חמץ בברכה: כך דעת הגרש"ז אויערבך[29], הגרי"ש אלישיב[30], ספר סידור פסח כהלכתו[31], נטעי גבריאל[32] ועוד[33]. אלא, שבטעם הדבר נחלקו הפוסקים. בשו"ת שבט הלוי[34] נקט, שחיוב זה נובע מן הרשות להשתמש במקום, בלא קשר לבעלות, שכן כתב: "בימים אלה קבלתי מכתבו, ושאלתו בשוכר חדר במלון לימי פסח אם צריך לבדוק החדר בברכה, והספק כיון דיש תנאי שיכול בעל המלון להוציאו בכל עת שירצה א"כ אין המקום שלו אף שנמסרו לו המפתחות...

הנה אף על גב דבדין משכיר ושוכר קיימא לן כדעת הראשונים, דמסירת מפתח לבד אינו מביא עדיין חיוב בדיקה, מכל מקום מוכח בהלכה דגם עם שכירות, אין קנין שכירות לבד גורם, דהא קיימא לן שכירות לא קניא, אלא עיקר מסירת הרשות שיהיה עומד לרשות השוכר להשתמש שם כאות נפשו, והוא יוצא ובא בו כרצונו, ומצינו בדיקת חמץ אפילו עם ברכה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אף על פי שאין לו כלום בזכות המקום... כיון דאחריות הרשות מוטל עליו חייב לבדוק ולברך...

ע"כ מסברא ודאי נראה דשכירות חדר במלון ויש לו זכות השתמשות שלם בו ושילם ע"ז, די בשכירות זו לחייבו בבדיקה עם ברכה. ואינו דומה למה שכ' לענ"ד בשבט הלוי ח"ד סימן מד, לענין מי שנוסע לבית חמיו לפסח, ורוצה לשכור חדר א' כדי לקיים בעצמו מצות בדיקת חמץ, דדעתי העני' דמכ"מ שכירות רעוע הוא, דאין שם כל השתמשות בחדרו שלו ולא נפרד מכלום מכל שאר חדרי הדירה".

הגר"ש ואזנר מדגיש, שאין צורך בבעלות כלל וכלל, אלא בזכות שימוש. לכן, לדעתו, זכות השימוש של חתן בבית חמיו היא מוגבלת, ולא יבדוק בברכה, בעוד שזכותו של אורח בבית מלון הוא זכות גמורה – כשכירות – ועל כן חובה עליו לבדוק ולברך. ובכן, הוא נוקט בפשטות שאין צורך בקניין, ומצד שני מגדיר את זכות השימוש כשכירות.

עם זאת, בספר פסקי תשובות[35] פירש, שחיוב הבדיקה במתארחים בבית מלון מושתת על כך ששילמו, ודינם כשוכרים לכל דבר. לדבריו, וכך הסיקו גם אחרים, הכל הולך אחר הקניין, אלא שאורח בבית מלון דינו כשוכר הקונה לכל דבר ועניין.

6. תלמידי ישיבות

בספר חובת הדר[36] הוסיף ודן בבני ישיבות המתגוררים בפנימיית הישיבה, וביאר שאם אין להם אוכל משל עצמם, והם סמוכים אך ורק על מזון הנהלת הישיבה, אינם חייבים בבדיקה, ואולם אם הם מכניסים לחדריהם גם חמץ פרטי, ואינם סמוכים רק על המזון שמספקת הישיבה, עליהם לבדוק בברכה. זאת, למרות שזכותם בחדרים אינה גמורה, ולהנהלת הישיבה יש תפיסת יד בחדרים.

גם משמו של החזון אי"ש[37] הובא: "בחור אחד שאלו על בדיקת חמץ בחדרו בישיבה, והשיב שאם יבדוק בליל י"ד יברך על הבדיקה, ואם קשה לו לנסוע לשם לבדוק בליל י"ד יבדקו בלילות הקודמים בלא ברכה", וכך הורו גם הגרש"ז אויערבך[38], הגר"ש ואזנר[39] ועוד[40]. מאידך, מצאנו אחדים מגדולי העיר בני ברק, שהורו שתלמידי ישיבה יבדקו בלא ברכה: הגראי"ל שטיינמן[41] הורה שלא לברך כלל, והגרי"י קנייבסקי[42] קבע שאף שהעיקר להלכה שתלמידי ישיבות יבדקו בברכה, הרי שכדי לצאת מן הספק ראוי שישמעו את הברכה מאחר[43].

והנה, גם ביחס לתלמידי ישיבות הסתפקו הפוסקים האם חיוב הבדיקה והברכה מבוסס על זכות התלמידים להשתמש בחדרים, או על העובדה שמשלמים שכר לימוד לישיבה[44], ועל כן דינם כשוכרים. בשו"ת תשובות והנהגות[45] הסביר את הספק וכתב: "אמנם נסתפקתי בישיבה אי ננקוט שאין דינם של הבחורים כשוכרים רק כאכסנאים, וטעמא כיון שיכולים לגרשם כל רגע, האם לברך בליל י"ד על חדר שלהם... וצידדתי כהאי גוונא שחייבין הבחורים לבדוק אבל בלי ברכה, ולפי זה אולי כדאי אצלם לבדוק לכתחילה לפני י"ד שקיימא לן שאינו מברך... אבל למעשה אני חושש כשמשלמין הורי הבחורים או הורי הבנות למוסד או לישיבה עבור אש"ל, אז החדר שמקבלין הוא בגדר שכירות, ואף שיכול המנהל לגרשם כל רגע, זהו רק תנאי בשכירותו... ".

הכרעתו, כאמור, שיבדקו בברכה, אך דווקא משום שיש לראותם כשוכרים לכל דבר, מכוח שכר הלימוד ששילמו לישיבה.

7. מאושפזים בבתי חולים

בספר תורת היולדת[46] כתב ביחס ליולדת בבית חולים: "ייתכן שאין לה לברך מאחר ואין לה זכות בבית חולים למקום קבוע, וניתן להעבירה ממקום למקום".

יש לדייק בדבריו, שציין שני נימוקים שונים: הנימוק הראשון עוסק בזכות הקניינית בחדר, שהינה רעועה כאשר מדובר על חולה מאושפז; ואילו הנימוק השני עוסק בטיב השימוש בחדר, שהינו ארעי בלבד, והחולה מועבר תדיר ממקום למקום. במכתב לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית[47] הוסיף הרב זילברשטיין והסביר: "וניתן להעבירה ממקום למקום לפי העניין, וכל יום משתנה מצבה... וגם אין לה כלל קביעות".

אם כן, מגורי חולה בבית חולים הם מגורי ארעי באופן מיוחד, ומשום כך הוא פטור מברכה.

ב"מדריך הכשרות לפסח" של הרבנות הראשית בירושלים[48] הובא בשם הגרי"ש אלישיב שהורה לחולה בבית חולים לבדוק את ציודו האישי בלא ברכה. אמנם, בספר אשרי האיש[49] הוסיפו וכתבו בשמו: "אמנם אם הוא בודק בארון הבגדים צריך גם לברך על הבדיקה".

לא לגמרי נתברר מה בין ארון בגדים בבית החולים ובין ציוד אחר, אך נראה בכוונתו שאם החולה מאושפז לזמן ארוך, ומחזיק גם ארון בגדים אישיים בבית החולים, הרי אלה מגורי קבע המחייבים בבדיקה בברכה[50]. יתר על כן, במדריך הכשרות הנ"ל הוסיפו וכתבו: "וכתב לי הגרי"י נויבירט: מסופקני, דייתכן שיכול לברך, כיון שזה - בית החולים - הבית שלו", וכך הובא בשמו של הגרי"י נויבירט גם באנציקלופדיה הלכתית רפואית[51].

עם זאת, בספר נטעי גבריאל[52] הכריע להלכה שחולה בבית חולים לא יברך על הבדיקה. אמנם מוסכם לכולי עלמא[53] שהמאושפז בבית חולים פרטי יבדוק ויברך בברכה, שכן דינו כאורח בבית מלון.

8. חייל בצבא רוסיה

החפץ החיים כתב בספרו מחנה ישראל[54]: "ונראה לי שבאיש הצבא שמתאכסן בבית אינו יהודי, או שמתאכסן בהקאזארמע (=מחנה) אין צריך לבדוק בלילה לאור הנר, אלא בכליו המיוחדים לו והשאר מבטלו בליבו ודיו".

היה מי שהסיק מהקשר הדברים שם, שבדיקת הציוד הפרטי שאותה מחייב החפץ חיים תתבצע בברכה. עם זאת, מסתבר יותר שהחפץ חיים לא חייב חייל זה לבדוק בברכה, שכן הבית אינו שייך לו, והוא נמצא בו בכפייה, ועל כן יבדוק ולא יברך.

9. מקומות ציבוריים ומשרדי ממשלה

הגאון רבי יעקב יוסף[55] כתב: "אף במשרדי ממשלה או עיריה או בצבא, יש ספק זה ואין לברך שם על הבדיקה, כי אין מי שיעבור שם על הלאו לא יראה לך חמץ, שהרי כל ישראל שותפין בו ואין כזית לכל אחד".

לכאורה, מפורש בדבריו להלכה שאין לברך על בדיקת חמץ בצה"ל. עם זאת, חשוב לשים לב שהוא עוסק דווקא בבדיקה של החמץ הציבורי ששייך לצה"ל, ולדעתו גדרו ההלכתי הוא כחמץ שכלל ישראל שותפים בו ואין כזית לכל אחד ואחד, (כפי שנבאר בהרחבה בתשובה הבאה ביחס לבדיקת חמץ בבתי הכנסת בצה"ל). לפיכך, בבדיקה של מחסני חירום או חדרי אוכל ציבוריים – לשיטתו אין לברך. מאידך, דבריו אינם נוגעים כלל ועיקר לחמץ פרטי שאותו רוכש כל חייל מכספו, ומכניסו לחדרו ולרשותו. בחמץ כזה בוודאי ישנו איסור בל יראה ובל ימצא[56], ועל כן לכאורה יהיה גם חיוב בדיקה.

ואמנם, בשו"ת אור לציון[57] כתב: "כל המקומות הציבוריים, כגון בתי כנסת, בתי מדרש, ישיבות, משרדי ממשלה ומשרדים שונים, מקומות צבא ובתי סוהר וכדומה, חייבים בבדיקה לאור הנר כדין, ואין די בנקיון המקום. וחובת הבדיקה מוטלת על האחראי על המקום... ואם האחראים לא מינו, מוטל על הפקידים והעובדים שם לבדוק את החמץ במקומות שהשתמשו שם. ויש לבדוק בליל י"ד, אלא אם כן המקום סגור באותה שעה, שאז יקדימו את הבדיקה. ומעיקר הדין יש לברך על בדיקה זו אם היא נעשית בליל י"ד. אולם טוב יותר שהבודק שם יכוין בברכה שמברך בביתו גם על אותו מקום".

מפורש בדבריו, שמשרדי ממשלה או צה"ל – דינם כבית כנסת, הנבדק לדעת פוסקים רבים בברכה. כאמור לעיל, אם בחמץ פרטי של העובדים והפקידים במקום עסקינן, הרי שבוודאי יהיה חיוב לבערו, ואף לבדוק ולברך.

ד. מעמדם של חיילי צה"ל בחדריהם ובמשרדיהם

לאור כלל המקורות והסברות שהובאו עד כה, נראה שישנם חמישה גורמים שאותם יש לבחון ביחס למעמדם של חיילי צה"ל בחדריהם ובמשרדיהם:

• בעלות

ברור ומוסכם, כי לחיילי צה"ל אין בעלות על חדריהם או משרדיהם, ואין להם כל זכות קניינית בהם. אפילו קצין בכיר המחזיק משרד איננו בעלים עליו, שכן הבעלות היא כלל ישראלית, ולמעשה מדובר על ממון הציבור.

• רשות וזכות שימוש

לחיילי צה"ל ניתנת רשות להשתמש במתקני צה"ל לצורך תפקידיהם השונים. אמנם, רשות זו מוגבלת, שכן השימוש יתבצע אך ורק על פי פקודות צה"ל. כך, למשל, נאסר על חיילי צה"ל להכניס חמץ לחדריהם בימי הפסח, ומי שישתמש ברשות שניתנה לו לצורך זה – יענש. כמו כן, כאשר ניתנת לחייל הרשות להשתמש במגורים, הרי שרשות זו קצובה בזמן, ומפקדיו רשאים לשלול ממנו רשות זו בכל רגע נתון ולהעבירו למגורים חלופיים. זאת ועוד, בדרך כלל מגורים או משרדים ניתנים למספר חיילים בצוותא, וחייל אחד אינו מוסמך לכפות את רצונו על חבריו לחדר או למשרד. גם עובדה זו מגבילה מאוד את זכות השימוש.

כללו של דבר, ישנה לחיילי צה"ל זכות שימוש במתקנים, אך מדובר על זכות מוגבלת.

אמנם יש לדעת, כי מצאנו בפוסקים האחרונים שכתבו, שאסור לאדם לשהות בפסח במקום שלא נבדק מחמץ[58]. לכן, אף שזכות השימוש של החיילים בחדריהם מוגבלת כנ"ל, סוף סוף בפועל הם מתכננים לשהות בחדריהם ולהשתמש בהם במהלך הפסח, ולכאורה די בכך כדי לחייבם בבדיקה. 

• אחריות

לחייל בדרך כלל אין אחריות למגוריו. האחראי מטעם הצבא על המגורים או המשרדים הוא הגורם הלוגיסטי: רס"פ, מ"פ מפקדה, קצין לוגיסטיקה, רס"ר מחנה וכדומה. בדרך כלל, הגורם הלוגיסטי הוא זה שמחזיק במפתח לחדר או למשרד, ורק ברשותו ובהסכמתו ניתן להיכנס.

אמנם, בהקשר זה קיים הבדל בין חייל זוטר, שכאמור בדרך כלל איננו נושא באחריות למקום, ובין קצינים בכירים יותר שהם האחראים הבלעדיים על משרדיהם וחדריהם הפרטיים.

• ערבות ציבורית

בסעיף א' לעיל הובהר, שאין לחיילי צה"ל ולמפקדיו זכות קניינית במתקני צה"ל, שכן מדובר על ממון הציבור. אלא, שאפשר שדווקא משום שהבעלות היא בעלות ציבורית, הרי שכל אזרח במדינת ישראל רשאי – ואם באפשרותו לכך אף מחוייב – לוודא שבמקום זה אין חמץ, כפי שכתב באור לציון הנ"ל ביחס לפקידים זוטרים במשרדים שמנהליהם והממונים עליהם אינם בודקים חמץ. מקור לסברה כזו מצאנו בשולחן ערוך הרב[59] שכתב: "ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק אף על פי כן חייבים הם לבדוק אפילו אותן חדרים שלא הכניסו בהם חמץ אחר יציאת בעל הבית מביתו... דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו שכל ישראל ערבים זה בזה".

ואף שיש לחלק בין נידונו שם ובין נידוננו, שכן הוא עוסק באדם שבוודאי חייב, וזולתו ערב לו, ואילו אנו עוסקים בישות כללית שעצם חיובה מוטל בספק, הרי שעדיין ניתן להציע כי עצם החיוב לבדוק מדין "כל ישראל ערבים" עשוי להיות רלוונטי אף לחיילי צה"ל[60].

• מכירת חמץ

מכירת החמץ בצה"ל מתבצעת על ידי הרב הראשי לצה"ל עם סיום מבצע ההכשרה לפסח, ועוד לפני זמן בדיקת חמץ. לדעת רוב הפוסקים[61], מכירה מוקדמת פוטרת מבדיקת חמץ, ועל כן חייל שמכר את חמצו הפרטי לכאורה נפטר מבדיקת חמץ.

עם זאת, נראה שניתן להסתמך על כך רק בהצטרף שני תנאים: ראשית, המדובר על מקום שאכן נמכר לגוי, כגון ארון או חדר שיהיו סגורים במהלך הפסח. חייל המוכר את החמץ שבחדר השינה שלו אינו יכול למכור את החדר כולו לנכרי, שכן החיילים משתמשים בחדר למגורים במהלך החג[62]. שנית, יש צורך שהחייל אכן ימכור את חמצו. פעמים רבות, אנשי קבע נשואים מוכרים חמץ, אך חיילים רווקים מבערים את חמצם הפרטי עד לחג בכוחות עצמם וכלל לא עורכים מכירת חמץ, ועל כן עבורם המכירה אינה רלוונטית, ועליהם לבדוק חמץ. אמנם, בהתקיים שני התנאים רשאי חייל לכתחילה להתבסס על המכירה ובכך להיפטר מבדיקת חמץ.

 

 

ה. מסקנה להלכה

לנוכח מכלול השיקולים שפורטו לעיל, מסקנת הדברים היא כדלקמן:

• חיילים ומפקדים בצה"ל מחוייבים לבדוק את חדריהם ומשרדיהם אור לי"ד בניסן לאור הנר.
• אם יצאו לחופשה או לפעילות, אינם מחוייבים לטרוח ולהימצא ביחידה בליל י"ד בניסן, ויוודאו שחדרם בדוק ונקי מחמץ קודם לכן, ובמידת האפשר בלילה האחרון לפני צאתם לביתם[63].
• חיילים ומפקדים ביחידות שבהן יש הדממה, וחדריהם ומשרדיהם סגורים למשך כל ימי חג הפסח, ימכרו את החמץ דרך רב היחידה, ופטורים מן הבדיקה.
• באשר לברכה על בדיקת החמץ בצה"ל, לאור כלל הספקות שהועלו לעיל נראה שיש להכריע שספק ברכות להקל, ואין לברך על הבדיקה[64]. עם זאת, היות שלדעת כמה מגדולי הפוסקים[65], ניתן לבדוק בברכה – הבודק ומברך יש לו אילן גדול להיתלות בו. בעיקר יש מקום לחייב בברכה כאשר מדובר על קצין או מפקד שהינו בעל האחריות והסמכות על מקום מגוריו, ואין מצוי שמעבירים אותו ממקום למקום בעל כרחו[66].

 

 

[1] ב ע"א.

[2] בית יוסף, ריש סימן תלא, הלכה ברורה ובירור הלכה פסחים דף ב אות א.

[3] אמנם נראה שלשיטת חלק מן הראשונים ייתכן שהבדיקה נחוצה מדאורייתא גם בלי קשר למצות תשביתו. ראה העמק שאלה לנצי"ב שאלה קסט.

בדיקת חמץ שונה מניקור גיד וחלב, שכן היא מצווה בפני עצמה ולא רק מכשיר מצווה, ולכן מברכים עליה, כמבואר ברא"ש פסחים (פ"א סימן י, וראה גם בתוספות חולין קה סוף ד"ה מים), וראה את אשר ביאר בכך ובעניינה של מצות "תשביתו" בפרי מגדים (משבצות זהב, תלב ס"ק ב). בניסוח אחר יש לומר, שבדיקת חמץ איננה רק גדר של "ישב ולא עבר עבירה" (שיש לו שכר כאילו עשה מצוה, כמבואר בקידושין לט), אלא יש בה קיום חיובי של מצוה.

[4] ראה רש"י ותוספות פסחים דף ב.

[5] הט"ז סימן תלו ס"ק ז כתב: "שמצוות בדיקה אינה חובת הגוף, אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה". ובדומה לזה כתב החק יעקב שם, ס"ק יז: "ואפשר לומר כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש", והועתקו דבריו במחצית השקל סוף סימן תלו, ובחיי אדם כלל קיט סעיף יח. ויש להדגיש, שבפועל נוהגים לבדוק את כיסי הבגדים ואת המכוניות, אך אין לברך על בדיקה זו, כפי שפסק בכף החיים, סימן תלג ס"ק צא.

הגר"מ שטרנברג הביא ראייה לכך שהחיוב הוא דווקא על הבית מדין "חזקת בית" (תוספות פסחים ט ד"ה היינו) במצב שבו יש ספק האם עכבר גרר לתוך הבית חמץ או מצה, וכן יש להוכיח מדברי שער הציון (סימן תלו ס"ק כט), שכאשר אדם יוצא מביתו וישראל אחר נכנס אליו במקומו, בדיקת האחרון היא ב"שליחות" הראשון, ושליחות כזו נחוצה רק אם נפרש שחובת הבדיקה מוטלת על הבית, ולא על האדם.

[6] ודו"ק: חיוב בדיקת חמץ, אך מוסכם על הכל כי אדם אינו רשאי להשאיר חמץ במכוניתו או בכיסיו, אלא שחובת בדיקת חמץ אינה נוהגת בזה, וניתן לבער משם את החמץ אף קודם ליל י"ד. 

[7] דף ד.

[8] פסחים ד ד"ה אם.

[9] דף א עמוד ב בדפי הרי"ף ד"ה המשכיר.

[10] סימן תלז סעיף א.

[11] סימן תלז ס"ק ב.

[12] המגן אברהם שם ס"ק ג ביאר, שאם השוכר קנה את הבית, יש להניח שהמשכיר הפקיר את חמצו, וממילא החמץ נקנה לשוכר. יש שדייקו מדברי המגן אברהם, שאלמלא היה המשכיר מפקיר את חמצו, ברור שחובת הבדיקה היתה מוטלת עליו, ללא קשר לשאלת הבעלות על הבית.

[13] ביה"ל סימן תלז סעיף א, וכן פסקו אחרונים רבים, ראה שועה"ר סימן תלז קונטרס אחרון ס"ק א.

[14] שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין פסחים, עמוד 46.

[15] וראה עוד להלן בעניין מי שקיבל מפתח לצורך שמירה על הבית.

[16] סימן תלז ס"ק ב (רבי יצחק טייב, מחכמי תוניס ובן דורו של החיד"א, מחבר ספר ערך השולחן).

[17] דף יג, ובקורבן העדה שם. 

[18] ראה פני משה ותוספות רי"ד שם, שפירשו שמדובר על משכיר שמסר לשוכר את המפתח, אך לא אמר לו "לך חזק וקני". כלומר, אין מדובר על מפתח הנמסר כפיקדון לצורך שמירה, אלא על מפתח שנמסר משוכר למשכיר. וראה פירושים נוספים לדברי הירושלמי הללו בהגהות "מיכל המים" לבעל ערוך השולחן, ובמהדורת התלמוד הירושלמי עם הערות הגר"ח קנייבסקי. 

[19] ג' א-ב (בעיקר בסוף סימן ב).

[20] סימן תלב סעיף ח.

[21] סימן תלו סעיף ט.

[22] ח"ג סימן רצא.

[23] עמוד קכב (הרב יעקב בלוי, בקונטרס "ענייני בדיקת חמץ" בסוף הספר).

[24] ח"ד סימן מד.

[25] כפי שמבואר בשו"ת שבט הלוי ח"א סימן קלה, ח"י סימן סח, וראה את דבריו להלן ביחס למתארחים בבית מלון.

[26] ח"ג סימן ז סוף הערה יט.

[27] הליכות שלמה פסח פרק ה סעיף יח.

[28] עמודים קכ-קכא.

[29] הליכות שלמה שם.

[30] אשרי האיש או"ח ח"ג פרק נד סעיף י.

[31] פרק יב סעיף ח.

[32] פסח ח"א פרק כ סעיף ז.

[33] יש לציין, שבשו"ת קנין תורה (ח"א סימן קה, ח"ה סימן לג) נקט, שאורחים בבתי מלון לא יבדקו בברכה, שכן לבעל המלון ישנה תפיסת יד בחדריהם. אך דבריו קשים, שכן אף שרשמית בעל המלון רשאי לפנות אורח מחדרו, חזקה עליו שיעשה כל טצדקי שבעולם כדי להימנע מכך, ועל כן נראה יותר שדין אורח במלון כדין שוכר. ואמנם לענייננו, בתוך דבריו שם נראה, שנקט שחובה להגדיר אדם כשוכר מבחינה קניינית בכדי לחייבו בבדיקה בברכה. 

[34] ח"י סימן סח.

[35] סימן תלז אות א.

[36] עמוד קכא.

[37] הגדה של פסח עם הנהגות חזו"א, דינים והנהגות מהחזון אי"ש סעיף יח.

[38] הליכות שלמה, שם.

[39] קובץ "מבית לוי" - ניסן, הלכות בדיקת חמץ יב.

[40] ראה ספר פניני הלכה – פסח עמוד 56. יעויין עוד בספר "תורת הישיבה" (יב א; הרב מאיר פנחסי, ירושלים תשס"ז), שהביא דעות שונות בנושא זה, ומסקנתו שאם התלמידים מביאים גם חמץ מביתם, יבדקו בברכה, ואפילו אם הם או הוריהם אינם משלמים שכר לימוד לישיבה, וכתב שכך התקבלה ההוראה בין פוסקי דורנו.

[41] "קונטרס ימי הפסח", עמוד קפט.

[42] אורחות רבנו ח"ב עמוד ח.

[43] וכן הורה להלכה בספר בדיקת חמץ וביעורו פרק ג סעיף נב.

[44] ואף אם ישנו תלמיד שאינו משלם שכר לימוד, רוב המוסדות מתוקצבים על ידי גורמים שונים על פי מספר התלמידים, היינו שמאן דהו משלם לישיבה עבור לימודיו של אותו תלמיד.

[45] ח"א סימן רפז.

[46] פרק מג סעיף א.

[47] מכתב זה פורסם בתוספת נופך בספר "חשוקי חמד" - פסח, הלכות בדיקת חמץ עמוד קי"א.

[48] לשנת תשנ"ט ולשנת תש"ס.

[49] או"ח ח"ג פרק נד סעיף יא.

[50] עיין עוד על כך בקצות החושן, סימן קפט ס"ק א.

[51] ערך ערב פסח.

[52] ח"א פרק כ סעיף יא, וכן בספר בדיקת חמץ וביעורו פרק ג סעיף א.

[53] ראה פסקי תשובות סימן תלז אות א.

[54] פרק לד סעיף ו.

[55] ספר בעתה אחישנה סימן תלג סעיף י הערות אות ב.

[56] הרמב"ן (פסחים דף ו) והר"ן (פסחים דף ב בדפי הרי"ף) לומדים מן המכילתא, שישראל שמניח את חמצו מחוץ לביתו במקום שאינו שייך לו – אינו עובר על בל יראה ובל ימצא. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"ב) והרא"ש (פסחים פ"א סימן ד) חולקים על כך, ולדעתם אדם חייב בבל יראה ובל ימצא על חמץ השייך לו בכל מקום שהוא נמצא, בין בביתו ובין בבית אחרים. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמ סעיף ד) הכריע להלכה כדעת הרמב"ם והרא"ש, וכך מקובל גם בין הפוסקים האחרונים. זאת ועוד, הרא"ש שם (וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן תקב) נקט שאף לדעת הרמב"ן (המבוססת על שיטת הגאונים) ישנה חובת ביעור מדרבנן, וראה עוד הלכה ברורה ובירור הלכה, פסחים דף ה אות ב, ויש להעיר שלדעת רוב הפוסקים מברכים אף על ביעור חמץ דרבנן, כגון במי שביטל חמץ ערב הפסח, ומצא חמץ בביתו – שיבערנו בברכה (ראה משנה ברורה סימן תלה ס"ק ה, ודלא כדעת הט"ז שם ס"ק ב). 

לפיכך, אף אם נקבל את ההנחה שמגורי הצבא אינם שייכים לחייל, הרי שסוף סוף אם החמץ שייך לו – הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, ועל כן כל דברי הגר"י יוסף אמורים אך ורק ביחס לחמץ ציבורי, ולא ביחס לחמץ פרטי. 

[57] ג' ז', סעיף י"ד.

[58] שו"ת אור לציון חלק ג פרק ז סעיף כ, ספר בדיקת חמץ וביעורו פרק ג סעיף נג.

[59] סימן תלו סעיף ג.

[60] חיוב כללי זה מדין ערבות נוגע גם לסוגיה העקרונית של חיוב גבאי לבדוק בבית הכנסת. בשולחן ערוך (סימן תלג סעיף י) נפסק שהגבאי חייב לבדוק, ואולם נחלקו הפוסקים האם מברכים על בדיקה זו. בשולחן ערוך הרב, במשנה ברורה ובכף החיים נקטו לברך, ואולם בערוך השולחן ובחזון עובדיה הורו שלא לברך. על גדרי חיוב גבאי, ועל בדיקה במקומות ציבוריים, ראה בהרחבה בתשובה הבאה.

היה מי שהורה, שמספר חיילים הנשארים בחדרם בליל בדיקת חמץ, ובודקים מדין שליחות – לא יברכו כולם, אלא יברך אחד עבור כולם, שכן חיוב אחד להם כשלוחי הציבור. 

[61] ראה משנה ברורה סימן תלו ס"ק לב, פסקי תשובות שם אות ג.

[62] אמנם, באשל אברהם בוטשאטש (סימן תמ ס"ק ב) כתב שהמוכר חמצו לגוי אינו צריך לבדוק את החדר אף אם נכנס לשם בפסח. אלא, שאף הוא התנה שהמקום לא יהיה "עיקר מגוריו", אך חייל בצה"ל אינו יכול למכור את חדרו ולהוסיף ולהשתמש בו במהלך החג, וראה עוד בפסקי תשובות שם הערה 20.  

[63] כדין המפרש והיוצא בשיירה, שולחן ערוך סימן תלו סעיף א.

[64] בקובצי "הלכה כסידרה" לאורך השנים נקבע שיש לבדוק חמץ בצה"ל בברכה. מאידך, בשו"ת קשרי מלחמה (ח"ב סימן פד, ובמאמר בסוף הספר מאת הרב דוד כהן) הורה לבדוק בלא ברכה. בחודש אדר תשס"ט כתב הגר"י זילברשטיין מכתב לבית המדרש להלכה (המכתב פורסם בתוספת נופך בספר "חשוקי חמד" - פסח, הלכות בדיקת חמץ עמוד קיא), ובו הכריע שחיילי צה"ל יבדקו בברכה, וכך כתב: "בדבר חיילים בצבא היבדקו חמץ בברכה, נראה להשיב שיבדקו בברכה, ואינם דומים ליולדת ולחולה... דאין להם קביעות כלל, מה שאין כן חיילים דיש להם קביעות, חוץ ממקרים מיוחדים שמעבירים אותם". מאידך, בחודש אדר תשע"ה שינה הגר"י זילברשטיין את דעתו, וכתב לרב איל קרים: "היות ולחייל אין קנין בחדרו, והמפקד יכול להעבירו ממקום למקום, בכל זמן שירצה, אינו צריך לבדוק אלא את ארונו ואת מיטתו... ולכן אין מברכים... וכמו שחולה השוכב בבית חולים אינו יכול לברך כשבודק את ארונו".

יש להעיר, שבשמו של הגרש"ז אויערבך הובא (הליכות שלמה – פסח פרק ה הערה 29), שיש למעט עד כמה שניתן בהוראה לבדוק בלא ברכה, שכן בבדיקה בלא ברכה עלולים להתרשל ולזלזל. אמנם, אף שהמציאות מוכיחה כדברי הגרשז"א, אין די בכך כדי לחייב בברכה, ולהיכנס בספק ברכה לבטלה. 

[65] וביניהם האחיעזר כפי שפירשו הגר"א וייס וכמוזכר לעיל, הגרש"ז אויערבך, הגרי"י נויבירט והגרב"צ אבא שאול.

[66] הגר"א וייס (בקונטרס השבועי לפרשת ויקרא, תשע"ה) סיכם זאת כך: "ולענ"ד נראה עיקר בזה דכל השרוי בבית ואוכל מן הפת כדרך הבעלים בשלהם חייב לבדוק ואף עובר בבל יראה דאורייתא, ואין הדבר תלוי בקניין... אמנם מאידך גיסא נראה דהגר במקום שאין בו כל קביעות כגון חולה בבית חולים, אין עליו כל חיוב בדיקה, דכיון שאינו שוהה שם ברצונו, ואף במי שמאושפז זמן ממושך עצם שהייה זו מעצם טבעה ארעית היא ואין החולה גר בבית החולים אלא שוהה בו לזמן, משום כך אין חובת הבדיקה רובצת עליו.

וכך גם בחייל בצבא, דאם מדובר בקצין שיש לו מגורי קבע חייב בבדיקה אבל אם מדובר בחייל שעובר ממקום למקום ולפעמים מעבירים אותו מחדר לחדר אין חובת הבדיקה רובצת עליו אלא על מפקד הבסיס ושלטונות הצבא".