נספח א

שאלה: בית כנסת שברגע האחרון התברר שמחמת אונס התוקע הקבוע לא יוכל לתקוע ביום ב' של ר"ה ויש מי שיכול לתקוע אבל רק בתנאי שיתאמן קודם. האם בידו להתאמן ביום א' של ר"ה לצורך מחר?

תשובה: לצורך בירור הנושא יש לדון על כמה נקודות וכדלהלן:

א.  תקיעה שלא לצורך

הדרכי משה (סימן תקפח) ציין לדברי הטור (סימן תקפט) שהביא לעיטור, ראבי"ה ורא"ש, שדנו לגבי תקיעה לנשים, ובפשטות כל יסוד הדיון הוא כי תקיעה שלא לצורך היא איסור שבות מדרבנן וכפי שכתבו הגה"מ (רמב"ם הלכות שופר פ"ב סק"א) והיראים (השלם, סימן תיט) ושהובא בסתם בסמ"ג (עשין מב).

(וכאן אעיר, סברתי, שבנשים שלא שייך לומר מתוך שהותרה התקיעה לצורך המצווה א"כ זה יום שהותרה בו תקיעה לחלוטין, אז אולי יש מקום לומר שנשים שאני, ורק בהם דנו הראשונים הנ"ל. אבל מדברי השאגת אריה (סימן קג) עולה לא כך, כי הוא ס"ל שבנשים התוקעות לעצמם, אכן שייך לומר זה שאצלם לא הותרה התקיעה לצורך מצווה וממילא שלא הותרה אצלם כלל, אבל לא באנשים התוקעים לנשים שבזה אדרבה לשיטתו עדיף לנהוג כן, כי י"ל הואיל כו'. ואף שמהראשונים הנ"ל עולה שהעדיפו שהאשה תתקע לעצמה, מ"מ בפשטות נראה כיסוד העולה מדבריו שביחס לאנשים גם כאשר הם תוקעים לנשים שייך לומר 'הואיל' ואם אעפ"כ דנו הראשונים בדבר, עולה שס"ל שלא שייך לומר כאן 'הואיל', ותקיעה שלא לצורך שבות).

כמו כן, ציין הדרכי משה שם לדברי הטור (סימן תקצ) במעשה במגנצא, שהחזירו התוקע על דברים שאין מעכבים, וכתב שם הראב"ן והובא גם ברא"ש (ר"ה פ"ד אות יא) וברוקח (סימן רב) שהתוקע עבר על שבות. ועיין גם כס"מ (רמב"ם הלכות שופר פ"ב ה"ז) ורבינו מנוח (שם, וע' במהדורת ר"ש פרנקל שציינו שכן הוא גם בספר המכתם) שהביאו ללשון רש"י שאינה לפנינו, ושמלשונו דייקו שגם הוא ס"ל שיש שבות בדבר (וזה לא כאליהו רבה סי' תקצו והפני יהושע במס' ר"ה ל' א' ד"ה וביבנה שדייקו מרש"י שלפנינו להיפך).

אמנם הדרכי משה (ס' תקפח הנ"ל) הביא לדברי האור זרוע (ר"ה ח"ב סימן רסו) שס"ל שהתקיעה הותרה לגמרי, (וי"ל שהמקורות שתקיעות הם שבותעוסקים בשבת ושאר יו"ט בדוקא אבל לא בר"ה). והט"ז (סימן תקצו סק"ב) כתב לדייק כן מלשון רב האי גאון שהביא הטור (שם), והביאו גם בעל המאור במס' ר"ה (י"ב, א מדפי הרי"ף). וע"ש שכתב שלא מתורת מנהג מריעין אחרי התפילה (ולכן אין כאן גדר מנהג אבותינו – ב"ח) אלא מכי אתא ר' יצחק, משמע שיחידים היו רגילים לתקוע אחר התפילה (ול"ש מנהג במה שעשו יחידים מעצמם – ב"ח). ואם אין עושין כן אין עיכוב בדבר שכבר יצאו ידי חובתם, ע"ש. הרי שאף שיצאו ידי חובה שפיר דמי לתקוע, וכן דייקו בו הגריעב"ץ במור וקציעה, וערוה"ש (שם) ובפסקי רשב"ץ (ר"ה לד סוד"ה הילכך והובא בשו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סימן נב) ובפני יהושע (שם). אמנם ביד אהרן (לר"א אלפנדרי, וצויין בבאה"ט) העמיד באוקימתא בתקיעה שבסוף התפילה בדוקא והיא ממנהג, וגם זה בגדר מצוה ולא נחשב שלא לצורך. אבל שלא בסוף התפילה אלא אחר כך אחר התפילה אסור לתקוע. ואף שכאמור כל ענינו של רה"ג הוא לומר שאין כאן ענין של מנהג, מ"מ י"ל שכוונת היד אהרן לבאר שר"ל שאין כאן מנהג מחייב, אלא רק ענין של חיבוב מצוה שאינו שלא לצורך. אמנם לענ"ד אין זה כ"כ פשט לשונו ויותר נראה לענ"ד לבארו כיסוד האבני נזר שיובא לקמן. ושוב ראיתי לגוף תשובת רה"ג כפי שהובאה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן סה) ובדברי בעל המאור למסכת ר"ה (יב, א מדפי הרי"ף), שכתב שאין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך, אלא שיחידים מתעסקין, כל אחד ואחד כתאותו, מהא דכי אתא רב יצחק כו'. למדנו שהיו רגילים הראשונים שהיחידים תוקעים אחר התפילה ולא שחייבין, כי ש"צ מוציאן יד"ח, אלא מצווה מן המובחר להתריע אחר סיום התפילה וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי למעבד הכי, ואם אין עושין כן אין בכך כלום. ע"כ. אם כן אף שהזכיר כאן ל'מצווה מן המובחר', אבל לאידך גיסא הרי הזכיר גם שעושה זה כל אחד ואחד כתאותו, ולכן נלע"ד כפי שכתבתי שמסתבר לבאר על פי יסוד האבני נזר דלקמן.

עכ"פ כן דייק הט"ז מלשון תוס' ר"ה (ל, א ד"ה וביבנה) שהזכיר שבות זאת ביחס לשבת. אמנם באליהו רבה וביד אהרן הנ"ל דחו דבריו, כי ס"ל ששבת לאו דוקא, אלא מהקשר הסוגיא עולה שבשבת איירי, וכ"נ שהבין לדברי התוס' בבאור הגר"א שם. אמנם לענ"ד יסודו של הט"ז הוא מכך שמדוע נדרשו התוס' להוסיף שם למלת "שבת" כל עיקר, וגם מה שהסתייעו מלשון פסקי תוס' שם שלא נקט מילת "שבת", לפנינו הגיהו זה בסוגרים מרובעות.

בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סימן קנה) כתב לדייק כן מהר"ן (על הרי"ף ריש מסכת שבת א, ב מדפי הרי"ף) שס"ל שרדית פת ותקיעת שופר זה "עובדין דחול" ולא "שבות" רגילה, וכתב שא"כ פשוט שלא שייך זה בתוקע להתלמד אחר שמצות היום בשופר. אלא שלמעשה האריך להקשות על זה וגם כתב שהר"ן סותר א"ע כי מדבריו במס' ר"ה (לב, ע"ב; ט, ב מדפי הרי"ף ד"ה וכתב) עולה לא כן. אמנם לענ"ד אין הדברים מוכרחים כי הר"ן במס' ר"ה ציטט ללשון הרמב"ן ובהקשר שם אין נפ"מ אם זה שבות גמורה או עובדין דחול, לפיכך שימר הר"ן ללשון הרמב"ן. אך עיקר שיטתו בביאור הגדר הוא כדבריו בריש מסכת שבת, וכן הגדיר בהקשר לרדית הפת בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות סימן א). גם בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תמח) דייק כן מדברי הר"ן שבת הנ"ל, וכתב שלהגדרת הר"ן שייך לומר כסברת השאג"א הואיל והותר וכו', אלא שלדעתו שאר פוסקים חולקים על הר"ן ולדעתם זה שבות גמור. וכאן אציין שאף שגם המשנ"ב (סימן רנד סעיף ה ס"ק לה) נקט בפשטות גבי רדית הפת כר"ן הנ"ל, וא"כ בפשטות הוא הדין גבי תקיעת שופר, ומעודי תמהתי על כך, שהרי את הקושיא ממנה הוציא הר"ן יסוד זה תרצו ראשונים אחרים (רי"ף, מאור ורמב"ן במלחמות שם) בדרך אחרת, ומנין המקור שמקבלים יסוד זה, וכנראה שס"ל למשנ"ב שפשוט שיש להגדיר כן, אף שאת הקושיא שם לא תרצו על סמך יסוד זה. אבל עכ"פ גם אם נגדיר כך, הרי שבניגוד לעולה מהשו"מ והאב"נ, מלשון שו"ע הרב (שם סעיף ב) עולה, שאמנם אף שהוא מגדיר זאת ג"כ כעובדין דחול מ"מ ס"ל לאסור התקיעה כשאין בה צורך כלל כשכבר יצא יד"ח תקיעות היום כי נוקט שזה זלזול יו"ט. ויש מקום גם להעיר משיטת רבינו חננאל שהביא הרשב"א (שבת לה, ב ד"ה דתניא), שסובר שדברי חז"ל (ר"ה כט, ב) שתקיעת שופר ורדית הפת הם חכמה ואינה מלאכה, הכוונה שאף אין איסור שבות בדבר, וממילא שלשיטתו אין בעיה של תקיעה שלא לצורך, וכפי שהעיר הרב המגיה הרב דוד מצגר שליט"א (בר"ח שבמהדורתו הוצאת מכון "לב שמח" לר"ה ריש פרק ד כט, ב הערה מס' 2) ונמצא שאף שפשטות רוב הראשונים שיש איסור בדבר, מ"מ יש מעט ראשונים שאין דעתם כן.

ויש להוסיף שכשיטה זו שאין איסור בדבר עולה גם מדברי סידור רש"י (סימן ר"ו עמוד 95) שכתב שתק"ש חוכמה ואינה מלאכה ואינו אסור לתקוע בשבת אלא דלא ליתי לטילטולי ברה"ר. ופשטות הדברים שרק בשבת יש איסור משום הטלטול שבדבר, וכן הוא במחזור ויטרי (סימן שמה ד"ה שמעתי) ובתשובות רש"י הוצאת אלפנביין סימן שנד) וכעין זה בשו"ת בנימין זאב (סימן רלג). והנה בכמה ראשונים הובא זה בשם רבי יצחק ברבי יהודה, ברם בספר המנהיג ובספר מנהגים לר"א קלוייזנר (בסוף הלכות יוהכ"פ. הנושא של כל המקורות האלו הוא התקיעה שבמוצאי יוהכ"פ) ציינו שכן הוא בסידור רש"י. לפיכך אני מסופק אם זו גם דעת רש"י עצמו וכפי שדייקו אליהו רבא והפנ"י מפרושו לש"ס, ואת לשון רש"י שהביאו הראשונים רבינו מנוח ספר המכתם וכס"מ הנ"ל נבאר שלשונו ל"ד, ולא בא לאפוקי שגדול לא יכול לתקוע, אלא רק לבאר מה כוונת הגמרא שאמרה שמתעסקים עם התינוקות, וגם אולי מזה נוכיח שגרסתנו ברש"י עיקר, או מה שיותר מסתבר לומר, שזאת שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה בדווקא, אבל בין כך ובין כך לפנינו דעה של אחד מרבותינו הראשונים בדור שלפני רש"י שדעתו כן.

והנה בדברי רבותינו האחרונים אף שכפי שציין המשנ"ב בשער הציון, רוב האחרונים סוברים דלא כט"ז, וכך פסק גם הרמ"א בעקבות דבריו בד"מ, שמרוב הראשונים עולה לא כאור זרוע המֵקל, מ"מ גם הט"ז אינו יחיד בדבר, כי כשיטתו נקטו גם בשו"ת פנים מאירות (סי' קב) שציין לו הבאר היטב כאן והשאג"א (סימן קג) והגריעב"ץ במור וקציעה. גם מלשון הפנ"י (שם) משמע שדעתו נוטה כן, וכ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תמח), אמנם יש להעיר על דבריו, שעיקר יסודו שנוקט שיש ענין להרבות בתקיעות כשם שיש עניין ליטול לולב כל היום ויש בזה משום הדור מצווה, אבל מדברי רוב הראשונים שנקטו שיש איסור שבות בתקיעה שלא לצורך, עולה לכאורה שלא סוברים כן ומחלקים בין שופר לבין המקרים שהביא האב"נ שם. ונעיר בזה לקמן.

עכ"פ בהקשר שלפנינו יש לציין לדברי הברכי יוסף, שאף שבאות ב' נחלק מעיקר הדין על שיטת הט"ז, מ"מ באות א' כתב שלא ראה שנזהרים בזה שלא לתקוע שלא לצורך. גם בספר "שולחן ערוך המקוצר" (כמנהג תימן) להר"י רצהבי שליט"א (סימן קו סעיף י), העיד שמנהגם להקל בזה ע"ש, וע' גם באליהו רבה שאמנם נקט שראוי להחמיר מחמת שהדבר שנוי במחלוקת, מ"מ ציין שהלבוש השמיט לדברי הרמ"א שאסר וכתב שאולי נחלק עליו בזה.

בלבוש (סימן תקפה סעיף ג' לקראת סוף ההלכה) כתב, שלמרות שעיקר מצות התקיעה על סדר הברכות שבשעת תפילת מוסף, מ"מ אין בתקיעות שבמיושב משום בל תוסיף. וכתב בהסברו השני לכך וז"ל: ועוד דאטו יום תרועה פעם אחת כתיב יום תרועה יהיה לכם סתם כתיב, ביום תלה רחמנא ואפילו כמה פעמים שירצו ביום זה משמע, אלא שיוצאים בפעם אחת ויותר אינו צריך, אבל אין בה משום בל תוסיף כו', וכן הוא באתרוג ובלולב שנוטלים אותו כמה פעמים ביום אחד, שכן משמע ולקחתם לכם כמה פעמים שתרצו. עכ"ל. ואם כן יתכן שיש קצת מקום להסיק בדבריו, שכיון שהגדרתו של יום הוא יום תרועה, דהיינו לא תרועה ותקיעה פעם אחת אלא לכל אורך היום, הרי שכל תקיעות ותרועות שיעשה היום שפיר דמי, ואם כן הוא נמצא שדבריו מסייעים לדברי האבני נזר הנ"ל ובזה מובנת השמטת הלבוש לדינו של הרמ"א.

אמנם, יתכן שדבריו ודברי האבני נזר הם רק כשמכוון מפורשות לכך שיהיו אלו תקיעות הידור שעושה אותן לצורך היום כי זה עניינו של יום, אבל לא ביחס לתקיעות שללא צורך כלל, כגון להראות כוחו הגדול בתקיעות וכה"ג אבל אין לו כל כוונה לעניינו של יום. ואם נאמר כך אזי נוכל לבאר שדברי הלבוש והאבני נזר עולים בקנה אחד עם דברי שאר הראשונים הנ"ל, כי שאר הראשונים עוסקים כשאין כוונה לעניינו של יום אלא להוציא נשים או לתקן שגיאה בתקיעות, שבעצם ע"פ ההלכה אינה שגיאה וכה"ג. אבל כאשר המטרה היא להרבות בתקיעות שלצורך היום אזי גם לדעת הראשונים הנ"ל שפיר דמי. ואף שמדברי הרמ"א לא עולה כן, שהרי נקט שאחר שתקעו התקיעות של החובה והמנהג (הוא עוסק באחר שמיעת ל' קולות) לא יתקע עוד בחינם, מ"מ בראשונים הנ"ל מצד עצמם ניתן לומר כן, וגם ברמ"א אולי ניתן להידחק ולומר שרק 'לתקוע עוד בחינם' כלשונו שם, את זה אסר, אבל לא כאשר מכוון לעניינו של יום. אלא שלכאורה יש להעיר על דברינו שאמנם בראשונים שהבאנו לעיל שנקטו בעלמא שלא לתקוע שלא לצורך (כגון המכתם, רבינו מנוח וכס"מ בדעת רש"י) ניתן להידחק ולומר כן, אבל בראשונים שדנו גבי תקיעה לנשים מאי טעמא לא נתנו לעצה זו שיכוונו שהתקיעות יהיו לצורך היום. ואם כן לכאורה משמע שלא נוקטים כן, אלא נוקטים כפי שנראה שהבין בדבריהם הרמ"א, שרק תקיעות לחובה או למנהג שנהגו ישראל ניתן לתקוע. מ"מ ניתן ליישב בב' דרכים. א) שכיוון שעיקר התקיעה אינה לצורך היום אלא לצורך הנשים, לא שייך כאן שיכוון שזה גם לצורך היום, אחר שסוף סוף מבחינת האמת אין זה עיקר כוונתו. ב) שאה"נ הדבר אפשרי אבל לא בזה עסקו אלא במי שאינו עושה כן ובפרט שמבחינת המציאות יש מקום רב לחשוש שכיוון שעוסק בתקיעה לנשים וכה"ג לכן לא ישים ליבו לכוון גם לזה.

ב.  להתאמן בתקיעות לצורך מחר

עד כה דיברנו בשלא לצורך כלל, אך יש לדון בנידון שלנו שהוא לצורך התקיעה מחר, שיש בדבר להקל ולהחמיר. להקל שהרי י"ל שלא בזה עסקו הראשונים הנ"ל, ולהחמיר שהרי לדעת המג"א (שם סק"ב) וכמה פוסקים שהביאוהו להלכה וציין להם בכף החיים (שם סק"ה, דהיינו אליהו רבה, שו"ע הרב, חיי אדם כלל קמ"ב אות י"ט, מטה אפרים אות א' ומשנ"ב אות ד') יש כאן בעיה של הכנה מקודש לחול, כי כיון שאנו בקיאים בקביעא דירחא, אז מעיקר הענין הראשון קודש והשני חול, ובעיית הכנה היא מדאורייתא (אם כי מלשון שו"ע הרב נראה שלא בא מטעם איסור הכנה, שכתב שמפני שאנחנו בקיאים בקביעא דירחא ויודעים שהראשון קודש והשני חול 'נמצא תוקע תקיעות שאינם צריכים לו ביו"ט, אלא בחול'. משמע שגם כאן רואה את הבעיה של תקיעה שלא לצורך, ויש לציין שגם הא"ר החיי"א והמשנ"ב הביאו לדינו של המג"א, אבל לא הזכירו לטעמו הנ"ל, אמנם מסתבר שכיוון שהביאו לדינו בסתמא, הרי כוונתם כדעתו, מצד איסור הכנה). אלא שאין הדבר כ"כ פשוט, שהרי השואל ומשיב (שם) כשהביא לר"ן במס' שבת כסייעתא לט"ז, נקט שמצד עובדין דחול ל"ש זה כשבא להתלמד כי מצות היום בשופר. גם האבני נזר (שם) כתב להוכיח מהר"ן הנ"ל כט"ז, ובאר כי אין זה גדר עובדין דחול אלא עובדין דיו"ט, ע"ש, והט"ז הרי עוסק במי שכבר יצא יד"ח והמשמעות להתלמד אינה להיום, אא"כ נדחק שר"ל שבא להתלמד שמא יקראוהו לתקוע במקו"א אבל אין זה פשטות לשונם, ויותר נראה שס"ל שלהתלמד שייך לעניינו של יום אף שהמשמעות המעשית אינה להיום. ובפרט שי"ל שהרי יתכן שיצטרך לתקוע למי שלא יצא יד"ח או לנשים, שאף לצרכם מותר לתקוע. וי"ל שהואיל ואם יקלעו לו אנשים כאלה הרי שהאימון שלו בתקיעות עוזר לצורך התקיעה להם, ואימון זה מותר לו, א"כ אין כאן איסור הכנה, וכפי שמצינו לכמה וכמה הלכות שנתבארו שמכח יסוד זה של 'הואיל' אין איסור הכנה (ע' אנציקלופדיה תלמודית ערך הכנה). גם בערוה"ש כתב על דברי המג"א הנ"ל שהם צ"ע, ונראה לי שכוונתו שס"ל שאין כאן איסור הכנה. גם ביד אהרן (שם) אחר שהאריך לחלוק על הט"ז, כתב על דברי מג"א אלו שהפריז על המידה ודייק לא כן מדברי הכס"מ שנקט שמי שא"צ לימוד אסור לתקוע אחר שתקע תקיעה של מצוה. הרי שאם צריך לימוד מותר, ע"ש. ובפשטות כוונתו שאם כבר תקע תקיעה של מצוה הרי לימודו הוא לצורך מחר. ולענ"ד גם פשטות דברי הר"ן במס' ר"ה הנ"ל עולה כן, שכתב בשם הרמב"ן שדין זה שמחנכין תינוקות לתקוע בשופר אפילו בשבת הוא גם בזה"ז שאין שופר בשבת (ונחלק על מי שנקט לא כן), כי אין בלימוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה עצמה, וכיון שהיא למצוה מותרת שכן צריכין להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצוות ע"כ. הרי להדיא שעוסק בלימוד שלא לצורך היום, ודחוק לומר שכיון שמדובר בחינוך קטנים לא חשש לכך שכרוך בזה איסור דאורייתא של הכנה. עוד אעיר שמסתבר שהמג"א לשיטתו שקיים איסור תקיעה שלא לצורך, אבל לדעות שאין איסור כזה, י"ל שגם לא שייכת בעיית הכנה, שהרי הדבר לא חייב להתפרש שהוא לצורך מחר, שכן הוא יכול להתפרש לצורך היום, אם אינו אומר מפורשות שהמגמה לצורך מחר, וכפי שראינו גדרים כאלו באיסור הכנה (ע' אנציקלופדיה תלמודית שם; דברים אלו נכונים גם אם נאמר שעכ"פ מותרת התקיעה כאשר מכוון לצורך ענינו של יום שהוא יום תרועה. ויש מקום רב לומר שגם מה שהסתפקנו בדעת הראשונים דלעיל, שמא כאשר מכוון לתקוע לנשים וזה עיקר כוונתו, לא יועיל שיכוון גם לעניינו של יום. מ"מ י"ל שכאן שאני, כי שם יש כוונה הפכית שמתכוון לתקוע לנשים או לתקן השגיאה וכדומה, אבל כאן אין זה בהכרח כוונה הפכית, הוא אכן יכוון לעניינו של יום וממילא תגרר המציאות שיהיה בקיא בתקיעה), אלא שאני מסופק אם אפשר לצרף זה כאשר מחד לרוב הפוסקים יש בעיה של תקיעה שלא לצורך, אבל מאידך הרי כבר העידו הפוסקים שלא ראינו שנזהרים בכך.

ג.  בנידון ב' עצות בדבר

ואעיר כאן על ב' עצות שנקטו בזה וכדלהלן: עצה ראשונה שיתאמן במוצאי ליל ראשון אור ליום שני דר"ה ואז זה תקיעה לצורך וגם אין בעיה של הכנה. ואף שבנקודה של "צורך" יש מקום לדון שמא גדר "צורך" זה רק לצורך ידי יציאת חובת דין או המנהג בתקיעות ולא לצורך של להתאמן, מ"מ אחר שיש סברה לומר שג"ז סוף סוף אינו דבר חינם אלא צורך יש בו, וכפי שמוכח מהלקט יושר שנביא לקמן שהתיר תקיעות להתלמד מעלות השחר ומעוד מקורות שהזכרנו לעיל, עולה שתקיעות להתלמד מותרות. כמו כן כפי שנעיר לקמן, אם נגדיר את איסור שבות כאיסור עובדין דחול, מסתבר מאוד להגדיר זאת כצורך, אם כן ודאי שעכ"פ חזי לאצטרופי לדעות הראשונים והפוסקים שמעיקר הדין התירו גם שלא לצורך כלל.

במשנ"ב מהדורת "דרשו" הביאו לדברי הגר"ש קמינצקי (קובץ הלכות – ימים נוראים פי"ב סעיף ח) שהסתפק בזה, שאמנם אין כאן איסור הכנה אך שמא הלילה שאינו זמן תקיעה נחשב כשאר יו"ט שאסור לתקוע בו ע"ש. ויש להוסיף שהרי גם בר"ה עצמו לרוב הפוסקים אסור לתקוע כשכבר יצא יד"ח, וא"כ י"ל שהוא הדין כאן בתקיעה בלילה של"ש לצאת בה יד"ח. אמנם הביאו שם לדברי הגר"א נבנצל שליט"א בספרו ירושלים במועדיה עמ' ר"כ שכן נקט כעצה זו והעדיפה על פני תקיעות מעלות השחר. גם בספר נטעי גבריאל פרק מו הביא שנחלקו אחרונים בדבר לגבי טלטול השופר שיש שאסרו, מחמת שלדעתם אסור לתקוע בלילה (כ"כ בשם הגה"צ מצעהלים ובשם תורת חיים סעיף תקצו אות א), ויש שהתירו (כ"כ בשם מו"ר מפאפא). וע"ש בהערה ה' שבתשובה הביא ראיה למקילים מרש"י סוכה לג ד"ה ולולב, שכתב דכשקידש היום חל עליה זמן מצווה, וביאר באו"ז (ח"ב סימן שס) שאף שזמן מצוות לולב אינו בלילה כ"א למחר ביום מ"מ כשקידש היום כבר התחיל יום שהוא ראוי לנטילתו ע"ש, וה"נ כן הוא שמייד בכניסת היום מתחיל יו"ט שמצוותו לתקוע בשופר ע"ש, ובפשטות משמע שלהנ"ל גם התקיעה מותרת. ויש גם לדון שלשיטת הר"ן שבא מצד עובדין דחול, ובהקשר לפנינו שהאימון הוא לצורך תקיעות היום בפשטות נראה שגם בעל שו"ע הרב יודה שבכה"ג עצם הצורך בלימוד די בו, ונראה שבשעת צורך גדול כמו הנידון שלפנינו שייך להקל בכה"ג שהמחלוקת באיסור שבות מדרבנן.

עצה שניה שיתאמן אחר עלות השחר קודם הנה"ח, שמדאורייתא הוא כבר זמן תקיעה. ואמנם במשנ"ב מהדורת "דרשו" הנ"ל הביאו לדברי הגר"א נבנצל שם, שכתב שמעלוה"ש לא כדאי לתקוע להתלמד כדי שלא יכנס לספק שמא יצא בתקיעות אלו ואז לא יוכל לברך על התקיעות בהמשך, אלא יתלמד בלילה, וציינו שם שאמנם הלקט יושר הלכות ר"ה סעיף קטן יז עמוד 125 כ' שאפשר לתקוע בר"ה בבוקר כדי להתלמד, וכתבו שהגר"א נבנצל שם הערה 348 באר טעמו, ובאר מדוע אין דברי הלקט יושר סותרים לדבריו ע"ש. אבל מ"מ הרי ניתן לצאת מידי חשש זה, על ידי שיכוון בפרוש לא לצאת בתקיעות אלו, ופשוט שאין בזה בעיה במעלת זריזים מקדימים למצוות אחר שתקנו חז"ל שלא יתקע אז, ובעצם כאשר נוקט כעצה זו שיכוון מפורשות שלא לצאת, הרי בידו להתאמן גם אחר הנה"ח, וכפי שראיתי בילקוט יוסף (מועדים הלכות ברכת השופר סעיף ז) בדין תוקע לרבים שהוצרך לתקוע לחולה קודם שיתקע לרבים, שהביא לעצה זו שיכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בתקיעות אלו. וע"ש בהערה ח' שציין לשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סימן לב אות ב). ואף שיש לדון כאן מצד שמפסיד מעלת זריזים, אבל לאידך הרי הוא מזכה הרבים, ויש לדמותו קצת למש"כ המשנ"ב (סימן תרנח סעיף ט' סקמ"ב) שהביא לדברי המג"א שאדם שיש לו אתרוג מיוחד לעצמו (שע"ז כתב הרמ"א שם שישתדל כל אחד שיהיה לו אתרוג ולולב לבד כדי לקיים המצווה כתקנה) ובעיר אחרת אין להם כלל, מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל (וע"ש מה שציינו בזה הבאה"ט והשע"ת סקי"ב) וכן במשנ"ב (סימן תרע"ה סעיף א' סק"ו) כתב, שמי שיש לו שמן בצמצום על כל השמונה ימים ולחברו אין לו כלום, מוטב שידליק בכל לילה נר אחד ויתן גם לחברו, דהא מדינא א"צ אלא אחד ע"ש דהיינו כפי שביאר בערוה"ש שם אות י' אף שמפסיד מעלת המהדרין. ואף שעדיין יש לדון בנידון שלנו שמא מעלת זריזים עדיפה על מהדרין וא"א ללמוד הימנה, מ"מ פשטות הדברים מסתבר יותר כדברינו ובפרט שבלא"ה חז"ל עקרו במקצת מעלת זריזים בתק"ש ותיקנוהו לתפילת מוספין בדווקא.

ד.  סיכום

א. רבו הראשונים והפוסקים שנקטו שקיים איסור שבות מדרבנן לתקוע בר"ה אחר ששמע תקיעות החובה והמנהג (ד"מ סימן תקפח בעקבות הטור סימן תקפט, רמ"א ואחרונים בסימן תקצו, שו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סימן נב).

כאשר המטרה להתאמן ביום א' של ר"ה לצורך תקיעות יום שני של ר"ה, נקטו כמה וכמה פוסקים שיש בזה איסור הכנה, שבפשטות הוא מדאורייתא (מג"א וכף החיים שם).

ב. לפיכך במציאות שיש צורך להתאמן וללא זה לא יהיה מי שיתקע ביום השני נראה לנקוט העצות דלהלן:

1) יתאמן ויתקע בעלות השחר של יום ב' דר"ה קודם הנץ החמה, ויכוון מפורשות שלא רוצה לצאת בתקיעות אלו ידי חובה. במקרה כזה התקיעות הם לצורך ואין איסור של הכנה (לקט יושר לתלמיד התה"ד הלכות ר"ה ס"ק י"ז עמ' 125 ועמש"כ בזה במשנ"ב מהדורת "דרשו" בשם הר"א נבנצל שליט"א בספרו ירושלים במועדיה עמ' ר"כ). בדיעבד אם קשה לו לקום כ"כ מוקדם יעשה עצה זו גם אחר הנה"ח (ע' ילקוט יוסף מועדים הלכות ברכת השופר סימן ז בתוקע לרבים שנצרך לתקוע קודם לחולה).

2) יתאמן במוצאי יום א' של ר"ה אור ליום ב'. גם כאן התקיעות לצורך ואין איסור של הכנה, ואף שנחלקו אחרונים שיש שנקטו שכיון שלילה אינו זמן תקיעה (בניגוד לעלוה"ש שמדאורייתא הוא זמן תקיעה ורק חז"ל תקנו שיתחילו רק מהנה"ח) אז הוא נחשב כשאר יו"ט שאסור לתקוע בו (ע' משנ"ב הוצאת "דרשו" הנ"ל בשם הגר"ש קמינצקי בקובץ הלכות ימים נוראים פי"ב סעיף ח', ונטעי גבריאל ימים נוראים פרק מו). מ"מ נראה שבשעת דחק כזו שתתכן שתתבטל תקיעת יום ב' לגמרי יש לסמוך על המקילים בזה (וע' נטעי גבריאל הנ"ל בהערה ה').

ג. כאשר גם עצות אלו או אחרות אינן מתאפשרות, מסתבר יותר לומר שב ואל תעשה עדיף, אמנם מי שינהג כך ויתאמן ביום א' אין מזחיחין אותו, ובפרט במקום שנראה שנכון הדבר לעשות כן, כגון במקומות הטעונים חיזוק וכה"ג, שאזי ניתן לסמוך על השיטות בראשונים ובאחרונים שאין איסור תקיעה שלא לצורך בר"ה (אור זרוע ר"ה סימן רסו, ט"ז סי' תקצו סק"ב בשם רב האי גאון ועוד, פסקי רשב"ץ ר"ה לד סוד"ה הלכך, סידור רש"י סימן רו, בשם רבינו יצחק ברבי יהודה, אבני נזר או"ח סימן תמח בדעת הר"ן, ויעוין רשב"א שבת לה, ב ד"ה דתניא, בדעת רבינו חננאל, באר היטב ושערי תשובה לסימן תקצו בשם כמה אחרונים, מור וקציעה שם, שאגת אריה סימן קג, וע' ברכי יוסף שם אות א' ושו"ע המקוצר (רצהבי) סימן קו סעיף י). ביחס לאיסור הכנה יש שלא ראו בזה בעיה עצמית של הכנה, אלא שווה ערך לתקיעות שלא לצורך (ש"ע הרב שם), ויש שכלל לא ראו כאן בעיה של הכנה (יד אהרן שם וערוה"ש שם). ומסתבר שגם אלו שבאו מצד איסור הכנה, זה לשיטתם שנוקטים שיש בעיה בתקיעות שלא לצורך, ואם כן זו האפשרות היחידה לפרש את משמעות התקיעות, שהם לצורך מחר, אבל לא לשיטות המקילות בזה. בהקשר כזה ראוי ונכון שהתוקע יתכוון שהתקיעות הן לצורך עניינו של יום שהוא יום תרועה, וממילא יגרר שהוא יהיה מאומן ובקי בתקיעות (ע' לבוש סימן תקפה סעיף ג ואבני נזר שם).