פרק ז

מצוות החג - מצוה מן התורה בליל הסדר (בזמן הזה) לספר ביציאת מצרים ולאכול כזית מצה, ומצוה מדברי סופרים לשתות ארבע כוסות ולאכול מרור[1]. כדי לקיים מצוות אלו כתיקונן, וכן משום זכר לקרבנות הפסח והחגיגה, ומעוד טעמים, הנהיגו חז"ל הלכות נוספות לליל הסדר, בכלל זה שתיית הכוסות על סדר ההגדה (ראשונה על הקידוש, שניה על ההגדה, שלישית על ברכת המזון, ורביעית על גמר ההלל), אכילת הכרפס החרוסת והאפיקומן, ועוד.

הקערה - יש לערוך את השולחן ולהכין את צרכי הסדר מבעוד יום. במיוחד בסדר רב משתתפים חשוב לדאוג מראש ליין, מצה ומרור, בכמות מספקת לקיום המצוה (כשתי מצות מכונה, שני עלי חסה בינוניים, וכחצי בקבוק יין, לכל אחד מן הנוכחים, וכדלהלן).

מנהגים שונים יש לאופן סידור הקערה, כמבואר בהערה[2].

רבים לוקחים כנף צלויה זכר לפסח, וביצה זכר לחגיגה. במקום צורך ניתן להסתפק בשני תבשילין כלשהן, או בשני מיני בשר[3]. את החרוסת מכינים מפירות שנמשלו בהם ישראל (כתמרים, תפוחים ושקדים), מרוסקים, ומגובלים ביין. במקום צורך ניתן אף להסתפק בירקות טחונים המגובלים בשאר משקין[4].

אם לא הכין את צרכי הקערה מבעוד יום, מותר להכינם ביום-טוב (למעט אם הוא חל בשבת), כך מותר לצלות את הזרוע, לבשל ביצה, או להכין מי-מלח[5] בחג. במקום צורך ניתן גם להכין בזמן זה את החרוסת, אלא שידוך את הפירות בשינוי כלשהו, כגון שיאחז את הפומפייה בדרך שונה מרגילותו, או שיגררם לתוך מפית במקום לצלחת וכד', לחילופין ניתן לחותכם דק דק בסכין[6].

ארבע כוסות[7] - כל אחד מהמסובים צריך לשתות מכל כוס רביעית שלימה (86 סמ"ק, כחצי כוס מצויה[8]), ויש אומרים שבליל הסדר יש לשתות את רוב הכוס שלפניו, לאור זאת יש להקפיד שהכוס תכיל לכל הפחות רביעית, ומאידך, מאחר שנהוג שהכוס תהא מלאה על כל גדותיה, ראוי להימנע משימוש בכוס גדולה שאינו יכול לשתות את רובה. מנהג האשכנזים לברך 'בורא פרי הגפן' על כל כוס וכוס, ואילו הספרדים מברכים רק על הכוס הראשונה והשלישית[9].

הסבה[10] - מצוה להסב בשעת שתיית הכוסות ובשעת אכילת המצות על צידו השמאלי (אפילו הוא איטר). לכתחילה ישעין את גופו על כר או משענת וכד', אך אם אין הדבר באפשרותו, רשאי להיסמך על כתף חבירו, או להישען באמצעות זרועו על הספסל. הטיית הגוף באוויר אינה נחשבת להסבה.

כרפס - לקיום מצות אכילת כרפס נוהגים לקחת סלרי, פטרוזיליה, תפוח אדמה, או צנון (ואם אין לו, רשאי לקחת כל ירק אחר, מלבד אותם הראויים למרור), ולטובלם במי-מלח או בחומץ[11].

בעת הברכה על הכרפס יש לכוון לכתחילה לפטור גם את המרור הנאכל מאוחר יותר. מקפידים לאכול מהכרפס פחות מכזית כדי להימנע מחיוב ברכה אחרונה[12]. נהגו לאכול את הכרפס בלא הסבה.

(בדלית ברירה ניתן לקחת מהמרור גם לכרפס, אלא שאז יברך עליו 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', למרות שאכילתו בשיעור כזית לשם מצות מרור תתבצע רק בהמשך הסדר)[13].

קריאת ההגדה - מנהג רבים שאחד המסובים קורא את ההגדה בקול רם ושאר המסובים קוראים עימו בלחש, ברם, מעיקר הדין ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת ההגדה מאדם אחר, ובלבד שיתכוון להוציאם[14]. לאור זאת, הגם שנהוג לשתף את שאר המסובים בקריאת ההגדה[15], מ"מ יש להקפיד שאת כל הברכות, וכן את הקטעים המעכבים בהגדה, יקרא אדם המודע להלכה זו.

בשעת אמירת 'הא לחמא עניא' נכון להורות על המצות, על כן מגביהים את הקערה שבה המצות (ויש מגביהים את המצה החצויה בלבד). קודם 'מה נשתנה' מסלקים את הקערה מהשולחן (ויש המסתפקים בכיסויה), כדי שיראו התינוקות (או שאר המסובים) וישאלו 'מה נשתנה'. כשמתחילים להשיב 'עבדים היינו לפרעה', מחזירים את הקערה, שכן בשעה שאומרים ההגדה צריך שתהא הפת מגולה (כדברי הגמרא: "לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה").

אין אומרים שירה אלא על היין, על כן מגביהים את הכוס בעת אמירת 'והיא שעמדה', ובשל כך מכסים אז את המצות, שלא יראו בושתן. כשמגיעים ל'דם ואש ותמרות עשן', וכן כשמונים את המכות, נוהגים להטיף מעט יין מן הכוס (האשכנזים מטיפים באצבע, והספרדים מטים את הכוס, ונזהרים לאחר מכן שלא להנות מאותו יין). כשמגיעים ל'מצה זו' מגביהים או מורים על המצה האמצעית (הפרוסה), וכשאומרים 'מרור זה' מגביהים או מורים על המרור. בעת אמירת חלקו הראשון של ההלל (מ'לפיכך אנחנו חייבים' עד סוף ברכת 'גאל ישראל', ורבים נוהגים כיום רק בתחילתו ובסופו) מגביהים את הכוס ובשל כך מכסים את המצות, שלא יראו בושתן[16].

אכילת מצה - בתחילת הסעודה אוכלים שלושה 'כזיתים' מצה, שניים לאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה'[17], ואחד לכורך. המצה צריכה להיות מצה שמורה שנאפתה לשם מצוה, על כן יש מקפידים לקיים מצוה זו במצות-יד ולא במצות-מכונה[18].

בשעת ברכת המוציא אוחז עורך הסדר את המצות בידו כסדר הנחתן, הפרוסה בין שתי השלימות. רבים נוהגים שלאחר ברכת המוציא משמיט העורך את המצה התחתונה, ומברך על העליונות בלבד את ברכת על אכילת מצה[19]. מנהג הספרדים לטבול את המצות הללו במלח[20].

נהוג לחלק לכל אחד מהמסובים מעט מכל אחת משתי המצות, ולהשלים ל'כזית' ממצה אחרת (יש מי שכתב[21] שנכון שגם אותן המצות המשמשות להשלמה תהיינה לפניהם בשעת אמירת ההגדה). בסדר רב משתתפים שלא ניתן לחלק מעט מהמצות שבקערה לכל אחד, יש לדאוג שלפני כל קבוצת מסובים תהיינה ג' מצות בפני עצמם, וכל קבוצה תקיים את המצוות הכרוכות במצות (יחץ, מגיד, מוציא מצה, כורך ואפיקומן) במקביל לעורך הסדר[22].

ראוי להימנע מהיסח דעת בין אכילת המצות הראשונות לאכילת הכורך[23].

שיעור האכילה - דעת רבים מפוסקי דורנו ששיעור כזית הינו 27 סמ"ק, ויש מהם שהורו להחמיר ששיעור כזית 56 סמ"ק. משקל מצת מכונה כ-30 גרם ונפחה כ-60 סמ"ק, כך שלמעשה ניתן להסתפק בחצי מצה לכל כזית, מלבד בכזית הראשון שנהגו להחמיר במצה שלימה, הואיל וחיובו מן התורה[24]. בשעת דחק ניתן להסתפק בשליש מצה[25].

כל אכילת מצוה צריכה להתבצע בפחות מ'כדי אכילת פרס', רבים נוהגים כדעה ששיעור זה הוא כארבע דקות, אך בשעת דחק ניתן להקל עד תשע דקות.

המרור - במהלך הסדר אוכלים שני 'כזיתים' מרור (טבולים מעט בחרוסת) ב'כדי אכילת פרס', אחד בפני עצמו[26], ואחד בכורך[27]. רבים נוהגים לקיים מצוה זו בחסה, אך יש מהאשכנזים שהקפידו לקיים זאת ב'חריין'. משקל עלה חסה גדול כ-30 גרם ונפחו כ-30 סמ"ק, כך שיש להשתמש בעלה כזה לכל אכילה.

שולחן עורך - סועדים סעודת חג בשמחה ובנחת דרך שררה וחירות, ומ"מ נמנעים מאכילה מרובה, כדי שלא יאכל את האפיקומן אכילה גסה. רבים נמנעים מאכילת בשר צלוי בסעודת החג, ואפילו מאכילת 'צלי קדירה' (בשר המתבשל מהשומן הזב ממנו), במיוחד מקפידים להימנע מאכילת הזרוע הצלויה המונחת בקערה[28]. יש נוהגים לאכול בסעודה זו ביצים, ויש מהם המהדרים לאכול את הביצה מהקערה[29].

אפיקומן - בתום הסעודה אוכלים כזית מצה לאפיקומן, זכר לקרבן הפסח שנאכל על השובע (ויש שאוכלים שני כזיתים לאפיקומן, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עימו), ומקפידים לאוכלו קודם חצות[30]. אם אבד האפיקומן, או שאינו מספיק לכל המסובים, אוכלים כזית ממצה שמורה אחרת[31]. בגלל חביבות המצוה, אין טועמים דבר מאכל לאחריו, כדי שלא יעבור טעם המצה מפיו[32], ולאחר אכילתו מוזגים כוס שלישי (לאחר הדחת הכוס משאריות היין שבו), מברכים עליו ברכת המזון ושותים אותו בהסבה, (כמבואר להלן בתשובה יא).

הלל - לאחר ברכת המזון אומרים את פסוקי "שפוך חמתך אל הגויים", מנהג האשכנזים לומר פסוקים אלה בעמידה, וכשהדלת פתוחה[33]. קודם אמירת חלקו השני של ההלל מוזגים את הכוס הרביעית, ויש שנהגו למוזגה אף קודם אמירת פסוקי "שפוך חמתך". למנהג האשכנזים מוזגים עם הכוס הרביעית את 'כוסו של אליהו'[34].

לאחר אמירת מזמורי ההלל אומרים את ה"הלל הגדול" ו"נשמת כל חי", וחותמים ב"יהללוך" ובברכת "מלך מהולל בתשבחות". יש מהאשכנזים הנוהגים לומר את "יהללוך" (בלא חתימת הברכה בסופה) קודם ה"הלל הגדול", ולומר לאחר "נשמת כל חי" את חתימת הברכה בלבד[35].

[1] רמב"ם פ"ו מחמץ ה"א: "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר, בערב תאכלו מצות כו', ומשאכל כזית יצא ידי חובתו". (ועיין בספר מעשה רב (אות קפה) שלדעת הגר"א האוכל מצה בשאר ימי הפסח, מקיים מצוה מן התורה, שנאמר, "שבעת ימים תאכל מצות", אלא שהיא רשות ולא חובה).

רמב"ם פ"ז מחמץ ה"א: "מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כו', ומנין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

רמב"ם שם הי"ב: "אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח".

[2] רמ"א סימן תעג סעיף ד (מנהג רבים מהאשכנזים): "ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו, הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה". לעומת זאת לדעת האר"י (מנהג הספרדים): החזרת תהיה בסמוך לעורך, מעבר לה יניח את החרוסת מימין ואת הכרפס משמאל, מאחוריהם יניח את המרור, מאחוריו יניח את הזרוע מימין ואת הביצה משמאל, ומאחורי הכל יניח את המצות.

הגר"א (שם) פוסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם שבליל הסדר בוצעים על שתי מצות, אחת שלימה ואחת פרוסה, (לקיים 'לחם עוני', כדרכו של עני שפורס מפיתו ומניח חציה לאחר כך), ולא כשיטת התוס' והרא"ש שצריך להוסיף מצה שלישית כדי לבצוע על ב' שלימות ללחם משנה. כמו כן לדעתו אין מניחים את הכרפס בקערה. לפיכך לשיטתו: מניחים בסמוך לעורך את הזרוע מימין ואת הביצה משמאל, מאחוריהם את שתי המצות, ומאחוריהם את המרור מימין והחרוסת משמאל.

[3] שו"ע סימן תעג סעיף ד: "מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה ג' מצות, ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר, ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה. והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת. (רמ"א - והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו)".

[4] רמ"א שם סעיף ה: "וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם. ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון, תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים. ונותנין עליו תבלין, כגון קינמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט". יש מוסיפים תמרים (ע"פ התוס' פסחים קטז ע"א ד"ה 'צריך'), ויש מוסיפים אגסים. שו"ע הרב שם סעיף לב: "ומעיקר הדין יכול לעשותו אפילו מירקות ולרככו אפילו במים ושאר משקין, אבל על כל פנים צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחים או יין וחומץ, זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות".

[5] משנה ברורה שם ס"ק כא: "אם חל בשבת, יעשה המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת, כמו שכתוב בסימן שכא סעיף ב, ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ לטבול בהן, יש לעשות מי-מלח מעט, כמו שכתוב שם".

[6] משנה ברורה סימן תקד ס"ק יט: "כשטוחן התמכא שלא ע"ג קערה אלא על המפה או על השולחן, מיקרי שינוי. מותר לחתוך ביום טוב ירקות דק דק בלי שינוי. אכן כל אלה אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום".

[7] עיין עוד בענין זה בתשובה הבאה.

[8] יש מחמירים ששיעור רביעית 150 סמ"ק.

[9] שו"ע סימן תעד סעיף א: "שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין 'בורא פרי הגפן' כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין 'על הגפן' כי אם אחר כוס רביעי. הגה, והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס".

[10] עיין בענין זה להלן תשובות י-יא.

[11] שו"ע סימן תעג סעיף ד: "מביאין לפני בעל הבית ... כרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח)". משנה ברורה שם ס"ק כ: "אבל לא יקח לזה אחד מחמשת מיני מרור, כי אחר שמילא כריסו ממרור, איך יברך אח"כ על אכילת מרור". שו"ע סימן תעה סעיף ב: "אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה".

[12] לרשב"ם (פסחים קיד ע"ב ד"ה 'פשיטא') הברכה על הכרפס פוטרת גם את המרור (וסובר שאמירת ההגדה ביניהם אינה נחשבת להפסק), ולכן אין לברך ברכה אחרונה על הכרפס. לעומת זאת לר"י (שם קטו ע"א תוד"ה 'והדר') צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס הואיל וההגדה נחשבת להפסק, והמרור נחשב כחלק מהסעודה ונפטר בברכה על הפת. לפיכך, כדי לצאת מהספק, נוהגים לאכול מהכרפס פחות מכזית, ומתכוונים לפטור בברכתו גם את המרור. ברם, בדיעבד אם לא התכוון לפטור את המרור בברכת הכרפס, אין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה על המרור, ובאותה מידה אם אכל בדיעבד כזית מהכרפס, אינו מברך עליו ברכה אחרונה.

[13] שו"ע סימן תעה סעיף ב: "אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה".

[14] ספר הליכות שלמה פ"ט סעיף לא, ובאריכות בספר חזון עובדיה דיני מגיד סעיף ג ובהערה.

אגב יש להוסיף שהחכם עיניו בראשו, וכשיש צורך בדבר יזדרז בקריאת חלקה הראשון של ההגדה, ויקיים רק בהמשך הלילה את מצות חז"ל "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ועיין גם בגמרא (פסחים קט ע"א): "תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו".

[15] וכשיש חשש איבה, אפשר לשתף גם חייל שאינו יהודי, וכתב לנו הגר"י זילברשטיין "שאינו נחשב למוסר דברי תורה לנכרי (ראה חגיגה יג ע"א), כי אדרבה מצוה עלינו לספר ניסים ונפלאות של יציאת מצרים לאומות העולם, כמו שנאמר הודיעו בעמים עלילותיו". כעין זה שמענו מהגר"ד כהן שהדבר מותר, ראשית מצד שהשו"ע לא פסק את האיסור הנ"ל, וכן מצד שאמירת ההגדה אינה דרך לימוד, אלא בדרך סיפור גרידא. ועיין גם בענין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סימן יז, שו"ת שרידי אש ח"ב סימן נו, ובשו"ת קול מבשר ח"ב סימן יז.

[16] שו"ע סימן תעג סעיפים ו-ז: "יגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר 'הא לחמא עניא' עד 'מה נשתנה'. ואז יצווה להסירם מעל השולחן ולהניחם בסוף השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו כו'. כשמתחיל 'עבדים היינו לפרעה', מחזיר הקערה שבה המצות לפניו וקורא כל ההגדה, וכשיגיע ל'מצה זו' צריך להגביה, להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם (רמ"א - ויש להגביה מצה הפרוסה שהיא כלחם עוני), וכן כשיגיע ל'מרור זה'. וכשיגיע ל'לפיכך' (משנה ברורה: וכן כשאומר 'והיא שעמדה'), מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם 'גאל ישראל'". והוסיף הרמ"א: "ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט, הכל ט"ז פעמים. ויהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד 'לפיכך' שאוחז הכוס בידו, ואז יכסה הפת (מפאת חשיבותו, שלא יראה בושתו)".

[17] שו"ע סימן תעה סעיף א: "יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה כו', ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד". ובאר המשנה ברורה שם ס"ק ט: "מן הפרוסה בודאי צריך כזית, דהא מברכין 'על אכילת מצה', ואין אכילה פחותה מכזית. אבל פרוסת המוציא, הלא קי"ל ד'המוציא' מברכין אפילו על פחות מכזית, וכנ"ל בסימן ר"י? אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת 'המוציא' קאי על הפרוסה וברכת 'על אכילת מצה' קאי על השלימה, לכך צריך מכל אחת כזית".

יש להוסיף שבספר הליכות שלמה (פ"ט סעיף מ) כתב שהואיל ואכילת שני ה'כזיתים' היא רק בגלל הספק באיזו מצה מקיימים המצוה, על כן שאר המסובים שאינם אוכלים כזית מהמצות עצמם, אלא רק נוטלים מהם מעט ומשלימים לכזית במצה אחרת, אינם צריכים להוסיף אלא כזית אחד, והוא ממה-נפשך יהווה השלמה לאותה מצה שצריך לאכול ממנה כזית.

אגב יש להוסיף שמי שיש לו רק כזית מצה, מברך בתחילת הסעודה 'על אכילת מרור' ואוכלו, לאחר מכן סועד סעודתו בלא פת, וכשגומר סעודתו מברך 'על אכילת מצה' ואוכל את המצה שבידו, ואינו טועם אחריה כלום. (עיין שו"ע סימן תפב סעיף א).

[18] עיין שו"ת יחוה דעת ח"א סימן יד וספר הליכות שלמה פ"ז סעיף י.

[19] ברכת 'המוציא' נאמרת על לחם-משנה שלם, על כן בשעת ברכה זו אוחז גם את התחתונה השלימה. לעומת זאת עיקר ברכת 'על אכילת מצה' נאמרת על המצה הפרוסה, על כן נהגו להשמיט את המצה התחתונה כשמברך ברכה זו, ומ"מ אינו מברך ברכה זו רק על הפרוסה לפי שיש פוסקים שנקטו להיפך, שעיקר ברכת 'המוציא' צ"ל על הפרוסה, ועיקר ברכת 'על אכילת מצה' צ"ל על השלימה (כמבואר כל זה במשנה ברורה שם ס"ק ב, ביה"ל שם ד"ה 'ויברך המוציא', וספר חזון עובדיה דיני מוציא מצה סעיף א). 

[20] שו"ע סימן תעה סעיף א: "ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה, ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח".

[21] ספר מקראי קודש פרק ז סעיף יא, בשם הגר"מ אליהו.

[22] ועיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן טז) ובשמירת שבת כהלכתה (פרק נה סעיף ה) שכתבו שתמיד יש לסדר לפני כל אחד-שניים מהמסובים ג' מצות, כדי שכל אחד מהמסובים יבצע ויאכל כזית מהמצות שברכו עליהם. (ולדבריהם, המנהג להשלים את ה'כזית' ממצות נוספות אינו נכון).

[23] שו"ע שם: "משבירך על אכילת מצה, לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו".

[24] משנה ברורה (סימן תפו ס"ק א): "יש מאחרונים שהוכיחו דביצים המצויים בזמנינו נתקטנו הרבה עד למחצה מכפי שהיו בימים הקדמונים שבהם שיערו חכמים, ולפ"ז בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה, צריך לשער בכביצה בזמנינו. ועיין בשע"ת שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה, לדבר שחיובו מדרבנן, כגון מרור בזה"ז ואפיקומן וכוסות, ונמצא לפ"ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה".

[25] כשיטת הרמב"ם שכזית הוא כשליש ביצה, וכמבואר במשנה ברורה (שם): "לענין דינא, במצוה דאורייתא כגון במ"ע דאכילת מצה יש להחמיר ולאכול עכ"פ כחצי ביצה, ולענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה".

[26] שו"ע סימן תעה סעיף א: "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו, ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו".

[27] שו"ע שם: "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור (משנה ברורה: וצריך כזית מצה וכזית מרור) וטובלה בחרוסת". ואמנם כתב הרמ"א: "ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין", אולם למעשה כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יט) שהסכמת האחרונים להצריך טבילה בחרוסת. 

[28] שו"ע סימן תעו סעיף א: "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין גזירה שמא יאמרו: בשר פסח הוא כו'. הגה, ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה או ישתכר וישן מיד". משנה ברורה שם ס"ק א: "ואפילו צלי קדר [פירוש, שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה אלא מתבשל במוהל היוצא ממנו], אף על פי שאינו דומה לצליית הפסח שהפסח שנצלה בקדירה פסול, אפ"ה יש לאוסרו מפני מראית העין, שלא יטעו להתיר גם צלי אש. ואפילו אם בישלו מתחילה במים ואח"כ עשאו צלי קדר, יש לאסור מטעם זה. ומיהו לצורך חולה קצת יש להקל בזה. ואם היה צלוי ואח"כ בישלו, מותר לכל".

ועיין בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן כז) שבכל מקרה אין אוכלים את הזרוע מהקערה (ברם, מצוה לאוכלה בבוקר, ולא להשליכה לאשפה, משום ביזוי מצוה).

[29] רמ"א שם סעיף ב: "נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים, זכר לאבילות, ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח, ועוד, זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יא): "והגר"א כתב עוד טעם מפני שהביצה הוא זכר לחגיגה כו', ולפי"ז נראה דיהדר לאכול גם בליל א' אותה ביצה שעל הקערה, ושאר ביצים שאוכלין הוא משום שנשתרבב המנהג".

[30] שו"ע סימן תעז סעיף א: "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע כו'. ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות (רמ"א - ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות)", וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק א): "ולכתחילה טוב שיקח שני זיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו", וכעין זה בספר חזון עובדיה עמוד קעז.

יש להוסיף שלשיטת רש"י ורשב"ם (פסחים קיט ע"ב) קיום מצות אכילת מצה הוא באפיקומן, ומה שמברכים 'על אכילת מצה' בתחילת הסעודה, לפי שלא שייך למלא כריסו ממנה בסעודה, ולברך עליה בסוף.

[31] רמ"א שם סעיף ב: "אם נאבד האפיקומן, יאכל כזית אחד ממצה שמורה אחרת", וכתב בספר חזון עובדיה (שם סעיף ד) שכן יש לנהוג אם מצת האפיקומן אינה מספיקה לכל המסובים.

[32] שו"ע סימן תעח סעיף א: "אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר" (בענין זה עיין להלן בתשובה יג).

[33] רמ"א סימן תפ סעיף א: "י"א שיש לומר שפוך חמתך וכו' קודם לא לנו, ולפתוח הפתח, כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על המכחשים בה', וכן נוהגין".

[34] יש לציין שמנהג רבים להחזיר את היין מ'כוסו של אליהו' לבקבוק לאחר הסדר, ולהשתמש בו למחרת לקידוש היום.

[35] שו"ע סימן תפ סעיף א: "כוס רביעי מתחיל "לא לנו" וגומר עליו את ההלל. ואינו אומר "יהללוך", אלא אומר אחר גמר ההלל "הלל הגדול", שהוא מהודו לה' עד על נהרות בבל שהם כ"ו כי לעולם חסדו, ואחר כך אומר "נשמת כל חי" ו"ישתבח" עד "ומעולם ועד עולם אתה אל", ואז יאמר "יהללוך" עד "מלך מהולל בתשבחות"". משנה ברורה שם ס"ק ה: "ויש נוהגין כהפוסקים לומר תיכף אחר הלל "יהללוך" עד "כי מעולם ועד עולם אתה אל" ואח"כ אומר "הלל הגדול" ו"נשמת" ו"ישתבח" וחותם "בא"י מלך מהולל בתשבחות" (ויש שחותמין  "הבוחר בשירי זמרה" וכו' כמו שאומרים בישתבח תמיד)".