פרק ג

שאלה: האם חייל שנהוג במשפחתו להימנע מאכילת מצה מר"ח ניסן, רשאי להקל בכך במסגרת הצבאית, בה, מפאת מורכבות ההיערכות לפסח, מתחילים לספק מצות במקום לחם מספר ימים לפני החג? כיצד ניתן לקיים את סעודות השבת בערב פסח שחל בשבת, בבסיסי צה"ל שאסור לחלוטין להכניס אליהם חמץ לאחר שהוכשרו?

תשובה: נאמר בירושלמי[1]: "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה". ונחלקו ראשונים ממתי חל איסור זה, יש שכתבו[2] שאסור לאכול מצה כל היום, ויש שכתבו[3] שאין האיסור חל אלא מזמן איסור אכילת חמץ. עוד מבואר בראשונים[4] "דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה (העשויה מקמח שנילוש במי-פירות) שריא".

נפסק בשו"ע[5]: "קודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה, אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר כו'. מצה שנאפתה כתיקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה, ואסורה לאוכלה בערב פסח".

א"כ מבואר שלהלכה איסור אכילת מצה בערב פסח נמשך כל היום (וקצת פוסקים[6] כתבו שאף בליל י"ד אסור לאכול מצה), אך מעיקר הדין אין מניעה לאוכלה קודם לכן. (אמנם, יש נוהגים[7] להדר ולהימנע מאכילת מצה אף שבועות מספר קודם הפסח).

כמו כן מבואר שאמנם מצה שנאפתה כדין ולאחר מכן פוררוה ועירבוה ביין וכד', אסורה באכילה בערב פסח, אך מצה עשירה (שנילושה מתחילה במי פירות במקום במים) אינה בכלל איסור זה. (ברם, יש להזכיר שמנהג האשכנזים[8] להימנע מאכילת מצה עשירה בפסח מחשש חימוץ, וממילא למנהגם לא ניתן לאכול מצה עשירה בערב פסח, אלא עד זמן איסור אכילת חמץ).

והנה, בפשטות טעם האיסור הוא משום היכר, ועל כן ניתן לאכול בערב פסח רק מצה עשירה, או באותה מידה מצה מטוגנת או מבושלת במרק וכד'[9], הואיל וטעמן שונה ממצה רגילה. ברם, יש מפוסקי דורנו[10] שכתבו שהאיסור חל דוקא על מצה שניתן לצאת בה ידי חובה בפסח, ועל כן הורו שניתן במקום צורך לאכול בערב פסח גם מצה שנאפתה במפורש שלא לשם מצוה. לעומת זאת יש מפוסקי דורנו[11] שהתנגדו לפיתרון זה, והוכיחו שיטתם מכך שהאפשרות לאכול מצה שלא נאפתה לשמה לא הוזכרה כלל בפוסקים שדנו באופן קיום סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת. ויש שהורה[12] בכעין פשרה שאין להקל במצה כזו אלא קודם שעת איסור אכילה, ובצירוף דעת הראשונים שאין איסור אכילת מצה אלא מזמן זה.

לפיכך גם הנוהגים להימנע מאכילת מצה בימים שקודם הפסח, רשאים[13] במקום צורך לאכול מצות עד יום י"ד בניסן. לעומת זאת אסור לאכול מצה בערב פסח מעלות השחר, למעט מצה עשירה, או מצות מבושלות או מטוגנות כך שהשתנה טעמן, ובדוחק גדול ניתן אף להקל ולאכול מצות שלא נאפו לשם מצוה, וגם זאת דוקא עד שעת איסור אכילת חמץ. (אמנם פשוט שחייל העוסק בפעילות מבצעית שאין בידו מזון משביע מלבד מצות, והרעב פוגע במוכנותו, רשאי להקל בכל זה).

לאור זאת, בערב פסח שחל בשבת ניתן לקיים את סעודת ליל שבת בבסיסי צה"ל (שאסור לחלוטין להכניס אליהם חמץ לאחר שהוכשרו) במצות רגילות, ואילו את סעודת הבוקר ניתן לקיים במצות שטוגנו או בושלו מערב שבת בכלי ראשון, ויש מתירין לקיימה אף במצות שנאפו במפורש שלא לשם מצוה (ויקפידו לסמנן היטב ולדאוג לסילוקן בתום הארוחה, כדי שלא יקיימו בהן בטעות את מצות האכילה בליל הסדר[14]). בדלית ברירה ניתן לקיימה אף במצות רגילות. 

מנהג הספרדים לקיים בשבת כזו גם את הסעודה השלישית לאחר חצות היום במצה עשירה, ואילו מנהג האשכנזים לקיימה בזמן זה בשאר מאכלים (כפירות או בשר ודגים), או להשכים קום ולהספיק לאכול שתי סעודות עד שליש היום[15].

(אגב יש להעיר שגם בשאר השנה מנהג האשכנזים לברך 'המוציא' על אכילת מצה, ואילו הספרדים נהגו לברך עליה 'המוציא' רק בפסח (וכן בשבת הסמוכה לו, אם חלה בערב החג או במוצאיו[16]), ואילו בשאר השנה 'בורא מיני מזונות', למעט אם קובע סעודתו עליה[17]).

[1] פסחים פ"י ה"א.

[2] רמב"ן במלחמות פסחים טו ע"ב מדפי הרי"ף, מ"מ פ"ו מחמץ ומצה הי"ב בדעת הרמב"ם.

[3] בעל המאור פסחים טו ע"ב מדפי הרי"ף, רא"ש שם פ"ג סימן ז.

[4] תוס' שם צט ע"ב ד"ה "לא יאכל אדם", רא"ש שם פ"י סימן א, ועוד.

[5] סימן תעא סעיף ב.

[6] ראה משנה ברורה (שם ס"ק יב) שהאיסור מתחיל מעלות השחר, ולעומת זאת עיין בן איש חי ( שנה א פרשת צו אות כו) ובאריכות בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן קנה) שהאיסור מתחיל מהלילה.

[7] ראה משנה ברורה (שם) שיש נמנעים מאכילת מצה מראש חודש ניסן.

[8] ראה רמ"א סימן תמד סעיף א וסימן תסב סעיף ד.

(אולם הנודע ביהודה (מהדו"ק סימן כא) השיג על דברי הרמ"א, וכתב: "דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח, והמורה להתיר כל היום לא הפסיד, באם הוא לצורך קצת, אפילו אינו צורך חולה וזקן"). וכדבריו הורה בספר תרומת הגורן ח"א סימן קד, ועיין עוד בענין זה בשמירת שבת כהלכתה פרק נו הערה מט).

[9] ראה משנה ברורה (סימן תעא ס"ק כ) שכתב: "אבל אם בישלה, וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין (קניידלעך), או מצה מבושלת בכלי ראשון, מותר לאוכלה קודם שעה עשירית, דזה בודאי לא מיקרי מצה". ובשער הציון (שם ס"ק כ) הוסיף ששו"ע הרב (שם סעיף ט) והחיי אדם (כלל קכט סעיף יג) מקילים גם בטיגון, ואילו הפמ"ג (א"א ס"ק ח) מסתפק בכך, ובספר מקראי קודש (פ"א סעיף ח) ציין שיש המתירים מצה מטוגנת רק כשהיא כתושה, ולמעשה נראה שניתן להקל במצה מטוגנת שהשתנה טעמה, כגון ששרו אותה בביצה ותיבלוה, ולאחר מכן טיגנוה בשמן עמוק.

ועיין באריכות בענין זה בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן לט), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן כו) שכתב: "ומה טוב להחמיר אם אפשר לבשל המצה במרק בשר או ירקות וכד', עד שישתנה טעמה, שבזה רבו הדעות להתיר אכילת מצה מבושלת בערב פסח, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, וכמו שאמרו בברכות (דף לח ע"ב) דטעם מצה בעינן וליכא".

[10] הגר"ב ז'ולטי בתשובה המובאת בשו"ת שמ"ש ומגן ח"א סימן כח, ושכן מוכח במאירי ובפסקי הרי"ד שם שכתבו שניתן לאכול בערב פסח 'בצקות של גויים', דהיינו מצות שנאפו ע"י גוי כשישראל עומד על גביו. וכן בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן כו.

[11] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן לז (וכתב שאפשר שהקלו ב'בצקות של גויים' הואיל ואכן נשתנו בשמן וטעמן), שמירת שבת כהלכתה פרק נו הערה מז בשם הגרש"ז אויערבך (וכן בספר הליכות שלמה פ"ח סעיף ג), ספר אורחות רבינו ח"ב עמוד יב (וע"ש שהביא שבגלל החשש מכשול שיש בזה, סבר הגרש"ז אויערבך שעדיף שישתמשו בשעת דחק במצות רגילות, ולא במצות שנאפו שלא לשמן), שו"ת דברי יציב סימן קפח (אולם העיר שם שכשאוכל בדלית ברירה, כגון חולה או חייל, אינו נחשב כבא על ארוסתו בבית חמיו. וכעין זה כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיא בשם שו"ת אור חדש) שאם אין אפשרות אחרת, ניתן להשתמש בער"פ שחל בשבת במצות ללחם משנה, הואיל וכל האיסור הוא דוקא כשאוכל בער"פ מצה לרעבונו), שו"ת אור לציון ח"ג פרק יג תשובה ד (ומ"מ סיים בהערה שם שבמקום דוחק גדול, כגון בבסיסי הצבא, אולי יהיה ניתן להקל בזה), שו"ת להורות נתן ח"ד סימן לט-מ. ועיין גם בשו"ת דבר חברון (או"ח סימן תקיא) שכתב, שמפאת חשש חמץ בצבא ניתן לאכול מצות ביום י"ד ולהסתמך על דעת בעל המאור הנ"ל שהאיסור מתחיל רק מזמן איסור אכילת חמץ.

[12] שו"ת שמ"ש ומגן שם סימן כט.

[13] אגב יש להעיר שנפסק בשו"ע (יו"ד סימן ריד סעיף א): "דברים המותרים, והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קיבלו עליהם בנדר כו'. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קיבלום בנדר". לאור זאת, חייל שנהג להימנע מאכילת מצה בתקופה שקודם הפסח בגלל שסבר שכך הדין, ונאלץ לחרוג ממנהגו, אינו צריך התרה בפני שלושה.

יתר על כן, נראה שגם אם החייל ידע שמעיקר הדין אין איסור באכילת מצה מראש חודש, ונהג כך בתור חומרא, אעפ"כ אינו צריך התרה, שכן יש שכתבו (דגול מרבבה שם, שו"ת יחוה דעת ח"א סוף סימן מא בשם עוד פוסקים) שאם בגלל מחלה וכד' נאלץ באופן חריג להקל ממנהגו, ואינו חפץ לשנות ממנהגו לעולם, אינו צריך התרה על כך. ועיין עוד בספר הליכות שלמה (פ"ח סוף הערה 12) שכתב בענין זה: "וגם נראה שאין צריך התרה מיוחדת לדבר, שאין זה כנדר גמור, ולכן יש לסמוך בכגון דא על התרת הנדרים בערב ראש השנה".

[14] אגב יש להוסיף שבגלל החשש שייכשלו באכילת מצות כאלו בליל הסדר, נמנעים בצבא מאספקתן בערב פסח שחל בחול, ורק כשחל בשבת, שנחיצותם גדולה לקיום סעודות השבת, מספקים אותן.

[15] עיין בענין זה בשו"ע (סימן תמד סעיף א) שכתב: "סעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית". ואילו הרמ"א כתב: "ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים, כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה". והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק ח): "ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשניים, דהא יש אומרים דיוצא בזה ידי סעודה שלישית, וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן, אך כל זה אם יש לו שהות לברך בינתיים ולהפסיק איזה שהות, כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה".

[16] ושמענו מהגר"ש עמאר שחיילים ספרדים יברכו 'המוציא' על מצות גם בשבת שחלה יומיים-שלושה לפני פסח, ומפאת 'מבצע פסח' אין מספקים חמץ באותה שבת.

[17] עיין באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן יט, ובשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן יב. ועיין גם בספר ברכת ה' (ח"ב פ"ב סימנים נב-נג) שכתב שבשלוש מצות מכונה יש כבר שיעור קביעות סעודה של ארבע כביצים, והוסיף שבמצות שנאפו לחג יש לברך המוציא וברכת המזון אף על שתי מצות, הואיל ויש בהם שיעור של שלוש כביצים, והוי ספק ספיקא, ספק שיעור קביעות סעודה הוא בג' ביצים ולא בד', ואת"ל בד', ספק מברכים המוציא על כל מצה שנאפתה לפסח.