פרק יד

שאלה: האם חיילים שהוזעקו באמצע התקיעות ושבו לאחר זמן, צריכים לברך ולשמוע שוב את התקיעות? כיצד ינהג מפקד שנאלץ לשוחח בענין חיוני באמצע התקיעות? כיצד יש לנהוג כשהתוקע אינו מצליח לתקוע, או שהוא הוזעק לצורך מבצעי, והחליפוהו באחר? 

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא. תניא נמי הכי, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא, מתשעה בני אדם כאחד (בבת אחת), לא יצא, תקיעה מזה ותרועה מזה, יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש? לא קשיא, הא דידיה הא דרביה".

וכן נפסק בשו"ע[2]: "שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום, יצא, ואפילו הם מט' בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה", והעירו האחרונים[3] שכן הדין אפילו הסיח דעתו והפסיק בדיבור בינתיים.

עם זאת, פשוט שלכתחילה יש להימנע מהפסק באמצע קיום המצוה, וכן נפסק בשו"ע[4]: "לא ישיח, לא התוקע ולא הציבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד (רמ"א - ואם דברים בטלים סח אין צריך לחזור ולברך), ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות". יתר על כן כתבו האחרונים[5] שדוקא בשח לאחר שהתחילו לתקוע אין צריך לחזור ולברך, שדומה למי שדיבר לאחר שטעם מעט לאחר ברכת המוציא, אולם אם שח בין הברכה לתחילת התקיעות, שלא מענין התקיעות, עליו לחזור ולברך.

אמנם יש לציין שנפסק בשו"ע[6]: "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד, לפיכך, כדי לצאת ידי ספק, צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים". עפ"ז יש להקפיד יותר על הפסק בדיבור עד תום תקיעות דמיושב, שכן בשמיעת תקיעות אלו מקיימים את עיקר מצות התקיעה[7]. מעבר לכך יש להימנע מהפסק עד תום התקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות, שכן בשמיעת תקיעות אלו מקיימים את מצות התקיעות כתקנת חז"ל שקבעו לשומען על סדר זה. ונהוג להימנע מהפסק עד תום התקיעות שבסוף התפילה המשלימות למנין ק' קולות[8]. 

עוד יש להוסיף שנפסק בשו"ע[9]: "אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר, ואפילו ג' או ד'. ודי בברכה שברך הראשון, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה. ואפילו אם ברך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, ולא הויא ברכה לבטלה".

אמנם מנהג האשכנזים[10] שכן הדין דוקא כשהתחלף התוקע, או כשהחליפו את השופר באמצע התקיעות, אך אם החליפו את השופר בין הברכה לתחילת התקיעות (והשופר החדש לא היה לפניו בשעת הברכות), צריך לברך שנית, לפי שהוא כמברך על פרי שלפניו, והביאו לו לאחר מכן פרי אחר, שחוזר ומברך. ואילו הספרדים[11] נמנעים מחזרה על הברכה אפילו במקרה כזה.

לפיכך לכתחילה יש להימנע מהפסק בדיבור או בשהייה ממושכת, מהברכה עד תום התקיעות. עם זאת, במקום צורך ניתן להפסיק לאחר תקיעות דמעומד (התקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות), ובשעת דחק אף לאחר תקיעות דמיושב.

הנאלץ להפסיק באמצע התקיעות אינו צריך לחזור ולברך, ורק אם הפסיק בין הברכה לתחילת התקיעות, ושח ביניהן שלא מענין התקיעות, עליו לחזור ולברך.

בעל תוקע שהוחלף בין הברכה לתקיעות, או באמצע התקיעות, אם המחליף היה שם בשעת הברכה, ממשיך לתקוע ממקום שפסק הראשון, ואין צריך לחזור ולברך. אולם אם המחליף לא שמע את הברכה, עליו לברך לעצמו בלחש קודם שיתקע[12]. באותה מידה אם הוחלף השופר באמצע, אין חוזר ומברך, מלבד למנהג האשכנזים שאם היתה ההחלפה בין הברכה לתקיעות, והשופר החדש לא היה לפניו בשעת הברכות, חוזר ומברך.

[1] ראש השנה לד ע"ב.

[2] סימן תקפח סעיף ב.

[3] משנה ברורה שם ס"ק ו.

[4] סימן תקצב סעיף ג.

[5] משנה ברורה שם ס"ק יג-יד.

[6] סימן תקצ סעיפים א-ב.

[7] ועיין בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סימן כג) שהביא את לשון הוראת רע"א ובית דינו בימי מגיפת הכולירע, שקראו לציבור לקדש ולאכול בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. והיינו לפי שאסור לאכול לפני התקיעות, ולכן הורו שיאכלו לאחר תקיעות דמיושב, הואיל וכבר קיימו בהם את עיקר הדין, ולא חש להפסק ביניהם.

[8] עיין בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן מה) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן מד) שסברו שהאיסור להפסיק באמצע התקיעות, אינו חמור מהפסק באמצע פסוקי דזימרא, ועל כן הורו שהעושה צרכיו בזמן זה, מברך 'אשר יצר'. ועיין גם בשו"ת אגרות משה (ח"ב סימן לו) שכתב: "וקצת יש להסתפק בדין זה דאסור להפסיק גם אחר תקיעות דמיושב עד שיגמור תקיעות דמעומד, שלא ברור האיסור, דהר"ן בשם בעה"מ סוף ר"ה הקשה ע"ז דמידי דהוה אמדבר באמצע הסעודה, והובא בט"ז סימן תקצ"ב סק"ב, והתירוצים דחוקים, והר"ן מסיק דרק משום דהביא זה הרי"ף בשם הריש מתיבתא צריך ליזהר בזה, ע"ש, ונמצא שאף אם במזיד יפסיק בדיבור לא יעבור באיסור ממש".

[9] סימן תקפה סעיף ג.

[10] משנה ברורה שם ס"ק ד.

[11] כף החיים שם ס"ק טו וס"ק לז, ומשום ספק ברכות להקל, וכן כתב בפסקי תשובות שם אות ו בשם כמה מפוסקי אשכנז.

[12] משנה ברורה שם ס"ק יא.