פרק יג

הברכות וכוונת התוקע והשומע:

א. המברך "לתקוע בשופר", או "על תקיעת שופר", במקום "לשמוע קול שופר", יצא בדיעבד[1].

הספרדים מברכים "שהחיינו" רק ביום הראשון לתקיעות, והאשכנזים מברכים גם ביום השני (אולם משתדלים ללבוש בגד חדש, ואפשר גם להתכוון על פרי חדש). חייל ספרדי התוקע לחיילים אשכנזים, לא יברך עבורם[2], אלא יברך אחד השומעים והחיילים הספרדים ימנעו מעניית אמן[3].

ב. התוקע צריך להתכוון להוציא את השומעים, והשומעים צריכים להתכוון לצאת. ראוי שהתוקע יתכוון תמיד להוציא את כל מי ששומע, כך שגם השומעים שאינם נוכחים בחדר יוכלו לצאת ידי חובתם[4].

ג. התוקע ליחיד שנבצר ממנו להשתתף בתפילת הציבור, עדיף שיתקע לו לאחר התקיעות לרבים[5].

התוקע לאחרים לאחר שיצא כבר ידי חובתו, לא יברך עבורם, אלא יברך אחד השומעים, אך אם אינם בקיאים לברך, יברך התוקע[6].

ד. נשים רבות נוהגות לשמוע תקיעת שופר, הגם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

התוקע לנשים לאחר שכבר יצא ידי חובתו, לא יברך עבורן, ומ"מ נשים אשכנזיות נוהגות לברך לעצמן[7].

ה. המאחר לביהכנ"ס והגיע לאחר הברכות, ישתדל לברך לפני תחילת התקיעות, או בהפסקה בין סדר לסדר. אמנם למעשה נראה שגם אם שמע ל' תקיעות בלא ברכה, רשאי לברך לאחר מכן על שמיעת תקיעות דמעומד[8] סמוך לתחילת התקיעות שבסדר מלכויות[9].

כמות הקולות ואיכותם:

ו. כל הקולות (לרבות דק, צרוד, עולה ויורד, צלול ומצטרד וכד') כשרים בשופר[10], מלבד נפיחת אויר.

יש נוהגים לתקוע את התקיעה בקול אחד פשוט, ויש נוהגים לתוקעה עם תנועת סיום בסופה. יש נוהגים לתקוע את השברים בקול פשוט ויש נוהגים לתוקעם בקול עולה ויורד. יש נוהגים לתקוע את התרועה בקולות מופסקים, ויש נוהגים לתוקעה בקול אחד רועד. ולכתחילה כל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

ז. חיילים שתוקעים בשופר בבונקר שתחת פני האדמה, יוצאים ידי חובתם, אולם העומדים בחוץ אינם יוצאים ידי חובה אם שמעו קול מעורבב בהד[11], אך אם שמעו בבירור קול שופר ללא תערובת של הד יצאו ידי חובתם, ואעפ"כ ראוי שיהדרו לשמוע תקיעות נוספות בלי ברכה[12], ואם מסופקים אם שמעו קול שופר או קול הברה, יתקעו שנית בלא ברכה[13].

חייל שנמצא במקום מרוחק מבית הכנסת (כגון בעמדת הש"ג או במגדל שמירה), ושומע את התקיעות בבירור, יוצא ידי חובה ובלבד שיתכוון לכך. אולם אם שומע קול חלוש כקול שמגיע ממרחקים ואינו משוכנע ששומע קול שופר, צריך לחזור ולתקוע בלי ברכה[14].

חיילים שבמהלך התקיעות נוצר רעש גדול סביבם, לכתחילה יפסיקו בשתיקה עד שיפסק הרעש, או שיתקרבו לתוקע כדי שישמעו היטב, אולם בדיעבד אם הצליחו לשמוע את קול השופר ולא הסיחו את דעתם – יצאו ידי חובתם[15]. עם זאת, יש מפוסקי דורנו[16] שהורה, שבדיעבד אם הצליח לשמוע את קול השופר למרות רעשי הרקע ולא הסיח דעתו מקיום המצווה – יצא ידי חובתו[17].

ח. הן את השברים והן את התרועה יש לתקוע בנשימה אחת. לכתחילה תוקעים 'שברים תרועה' דמיושב עם הפסקה ללא נשימה ביניהם, ודמעומד עם נשימה ביניהם[18].

ט. צריך להיזהר שלא לקצר בתקיעה כשבר, ושלא להאריך בשבר כתקיעה. מאחר שאורך התקיעה צ"ל כסך כל השברים, ונהוג למעשה שאורך כל שבר צ"ל כשלוש טרומיטין ('טרומיט' היינו תקיעה קצרה ביותר, כאחד מקולות ה'תרועה', אורך שלוש טרומיטין כשלושת רבעי שנייה), יש להקפיד שלא להאריך את השבר מעבר לשיעור שלוש טרומיטין, ושלא לקצר את התקיעה בתשר"ת לפחות משיעור י"ח טרומיטין, ובתש"ת ובתר"ת לפחות משיעור ט' טרומיטין[19].

י. ניתן להאריך את התקיעה ללא הגבלה, וניתן אף לתקוע בתרועה מספר קולות ללא הגבלה, אך לכתחילה יש להימנע מלתקוע ב'שברים' יותר מג' שברים[20].

טעויות ותקלות בתקיעות:

יא. בכל מקרה של תקלה המחייבת חזרה, אין חוזרים לתחילת ה'סידרה' אלא לתחילת ה'שורה'. כך למשל, התוקע קול פסול באמצע התשר"ת השני, אינו צריך לחזור לתחילת התשר"ת הראשון, אלא לתחילת התשר"ת השני[21].

יב. הפסק של קול זר באמצע 'שורה', פוסל את כל ה'שורה'. 'קול זר' פירושו כשמשמיע בכוונה קול שאינו מענין השורה (כגון שטעה והוסיף 'תרועה' באמצע תש"ת). אולם אם ניסה להשמיע קול כדין, אלא שהקול לא עלה יפה ונשמע כקול אחר (כגון שניסה לתקוע 'תקיעה' ונשמע קטוע כ'שברים'), אינו נחשב הפסק, ואין צריך לחזור לראש[22].

למעשה, המקרה השכיח המחייב חזרה לראש השורה הוא מקרה של קול מסופק באמצע שורה (הן ספק מציאותי, כגון שספק אם נשמע קול שופר או אוויר, והן ספק הלכתי, כגון שהאריך בשבר כשיעור שי"א שנחשב לתקיעה), שכן על צד שהקול היה כשר, נמצא שכל קול נוסף ייחשב הפסק בשורה. (מטעם זה, במקרה של קול מסופק ב'תקיעה' האחרונה, אין חוזרים לתחילת השורה, אלא מתקנים אותה במקומה).

יג. טעה בתקיעות שלאחר התפילה, אין בכך כלום[23].

יד. סדר הקולות אינו מעכב, ולכן אם תקע תש"ת לפני תשר"ת יצא ידי חובתו. לאור זאת, אם התברר לאחר התקיעות שהיתה לו בעיה בתקיעה כלשהי, אינו צריך לחזור אלא על אותה שורה[24].

[1] שו"ע סימן תקפה סעיף ב: "קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר", משנה ברורה שם ס"ק ד: "ובדיעבד אם בירך לתקוע בשופר, או על תקיעת שופר, או לשמוע בקול שופר, יצא", וכן כתב בספר ילקוט יוסף מועדים הלכות ברכת השופר סעיף ב.

[2] שו"ע סימן תר סעיף ג: "אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו בשופר ביום שני. הגה, ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו". ובמשנה ברורה שם ס"ק ז כתב: "ומ"מ לכתחילה טוב שילבש התוקע בגד חדש", ובספר ילקוט יוסף שם סעיף ג כתב: "תוקע ספרדי אין לו לברך שהחיינו על התקיעה ביום ב' דראש השנה לאשכנזים, ולכן אחד מהקהל יברך את ברכת שהחיינו, והתוקע יתקע. ובדיעבד אם בירך התוקע שהחיינו, מוציא אחרים ידי חובתם". וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות חלק א סימן שמז.

 [3]עפ"י שיטת הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"א סימן כט אות ט.

[4] סימן תקפט סעיף ט: "מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אע"פ שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו, ואינו יודע, יצא, שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח ציבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי ש"ץ מכוון להוציא את הרבים ידי חובתן".

[5] ילקוט יוסף הלכות ברכת השופר סעיף ז: "תוקע לרבים שהוצרך לתקוע לחולה קודם שיתקע לרבים, יש אומרים שיוכל לתקוע לו על ידי שיכווין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בתקיעות אלו, ואחר כך יוכל לתקוע להוציא ידי חובה את הרבים. וטוב שיתקע ליחיד אחר התקיעות לרבים". ועיין עוד בשו"ת הר צבי (ח"ב סימן פו) שהביא דעות שונות מהפוסקים אם התוקע במספר מנינים עדיף שיתכוון לצאת בהתחלה, משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וגם משום שאפשר שאינו יכול להוציא את חבירו עד שיצא בעצמו, או עדיף שיתכוון לצאת בסוף, משום שאפשר שבמצוות דאוריתא אם כבר יצא אינו מוציא.

[6] רמ"א סימן תקפה סעיף ב: הגה: "ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות". משנה ברורה שם ס"ק ה: "האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו, טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות, אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן, אז יברך בשבילן להוציאן. ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני, ואין למחות בהם, כי כן הוא עיקר מדינא, כמו שכתב הפר"ח והגר"א". ילקוט יוסף שם סעיף ד: "אדם שנאנס ולא בא לבית הכנסת ביום ראש השנה, כשבא התוקע לתקוע לו ולהוציאו ידי חובתו, יברך הוא בעצמו הברכות שעל השופר, והתוקע יתקע לו. ואם אינו בקי לברך, יברך התוקע ויוציאנו ידי חובה".

[7] סימן תקפט סעיף ו: "אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע, וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן. הגה, והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן".

[8] עיין ילקוט יוסף מועדים (הלכות ברכת השופר סעיף ט, ובהערה י) ספר תורת היולדת (פרק מט הערה ה) וספר מקראי קודש (פ"ז הערה יג) שיש שהסתפקו שמא גם לאחר תקיעות דמיושב ניתן עדיין לברך לפני תקיעות דמעומד הואיל וי"א שהם עיקר המצוה, ומאידך, יש שנטו לומר שאף בין סימן לסימן באמצע תקיעות דמיושב לא ניתן להפסיק לברכה. אמנם בכף החיים (סימן תקפה ס"ק לט) הורה שלאחר ששמע ל' קולות, אינו רשאי לברך על תקיעות נוספות, אך הגר"א וייס תמה על דבריו והורה למעשה שיש לברך על התקיעות.

[9] הגר"א וייס.

[10] שו"ע סימן תקפו סעיף ו: "היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר".

[11] שו"ע סימן תקפז סעיף א: "התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו, והעומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו, יצאו, ואם קול הברה שמעו, לא יצאו".

[12] משנה ברורה תקפז ס"ק ז, כף החיים שם ס"ק ה, לחשוש לשיטת הרא"ש שהעומד מחוץ לבור לא יצא ידי חובתו בכל אופן.

[13] מטה אפרים סימן תקפז סעיף א.

[14] ט"ז סימן תקפז ס"ק א והעתיקוהו אחרונים רבים. ועיין בביאור הלכה שם שהתקשה בדבריו אך למעשה חשש לשיטתו. 

[15] עיין במשנה ברורה שם ס"ק טז שכתב: "וכתבו האחרונים דיזהרו כל העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה כדי שישמעו כל הקולות מתחילתם ועד סופם", וכן כתב בערוך השולחן שם סעיף ט.

[16] הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה, שאלות ותשובות רכ), משנה ברורה הוצאת "דרשו" סימן תקפז הערה 11, פסקי תשובות סימן תקפז אות ג.

[17] עיין בראש השנה כז ע"א, שבתקיעת שופר אין חסרון של 'תרי קלי לא משתמעי' מפני חביבותה.

[18] סימן תקצ סעיף ד: "שברים ותרועה דתשר"ת, י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת, וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות".

אגב יש להוסיף שמטעם זה נהוג שהמקריא מקריא בתקיעות דמיושב "שברים תרועה" עם הפסקה ללא נשימה ביניהם, ואילו בהקראת תקיעות דמעומד מפסיק בנשימה ביניהם.

[19] סימן תקצ סעיף ג: "י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כג' יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין, ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כג' טרומיטין, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת כו'. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין, ושיעור תרועה כג' יבבות שהם ט' טרומיטין, ושיעור תקיעה ג"כ ט' טרומיטין, כתרועה, ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ח טרומיטין. ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר".

[20] סימן תקצ סעיף ג: "אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה, וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה, וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש". משנה ברורה שם ס"ק יא: "ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לעשות יותר מן ג' שברים".

[21] סימן תקצ סעיף ט: "אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו". 

[22] סימן תקצ סעיף ח: "אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה, או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה". משנה ברורה שם ס"ק לד: "אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית, נחשבת הכל לתקיעה אחת".

[23] משנה ברורה סימן תקצ ס"ק לה: "אפילו טעה בתקיעות דמיושב צריך לחזור, ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד, דכיון שברך על אלו צריך לעשותן כהוגן. וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר. אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפילה אין בכך כלום".

[24] משנה ברורה סימן תקצ ס"ק לה. ועיין בכף החיים (סימן תקפה ס"ק לה) שאם נכנס לביהכנ"ס באמצע התקיעות, והשלים לאחר מכן את התקיעות הראשונות, יצא, אלא שע"פ הסוד צ"ל דוקא על הסדר.