פרק ח

שאלה: האם מותר לחיילי מוצב ללכת ליישוב הנמצא מחוץ לתחום שבת, כדי לשמוע תקיעות שופר? האם מותר לבקש מאינו יהודי, שיעביר בחג את השופר לפילבוקס הנמצא מחוץ לעירוב ומחוץ לתחום, ומה הדין כאשר יו"ט ראשון חל בשבת, ומחמת שאין גוי זמין להבאת השופר בחג, מעונינים להביאו באמצעותו בשבת? האם חייל שאין באפשרותו לצאת ידי חובת שופר במוצב בו הוא שוהה, או שעליו להוציא אחרים ידי חובה במוצב אחר, רשאי לשם כך לומר לנהג שאינו יהודי שיסיענו?

תשובה: שנינו[1]: "שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים", ואע"פ שבכל אלו אין איסור אלא שבות מדבריהם, אעפ"כ חכמים העמידו דבריהם אפילו תתבטל המצוה, בשב ואל תעשה[2]. אולם מבואר בראשונים[3] שניתן לומר לגוי שיביא את השופר ממקומות אלו, הואיל ואמירה לגוי אסורה מדרבנן, ואמירה לו לבצע פעולה הכרוכה באיסור דרבנן היא 'שבות דשבות' שלא אסרוהו במקום מצוה. וכן נפסק בשו"ע[4]: "שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו, ועל ידי גוי מותר, דהוי שבות דשבות, ובמקום מצוה לא גזרו".

ע"פ זה ניתן גם לומר לגוי בשעת הדחק, להביא (רגלית) את השופר מחוץ לתחום י"ב מיל, משום שלהרבה פוסקים גם יציאה חוץ לי"ב מיל הוא דרבנן, ובפרט ביו"ט[5]. כמו כן, כתב מפוסקי דורנו[6] שנהיגה ברכב ביו"ט אינה אסורה אלא משום שבות בלבד (שכן הנהיגה אסורה מחמת ההבערות המבוצעות במנוע במהלך הנהיגה, וביו"ט עצם הבערת אש (מאש קיימת) מותרת, מתוך שהותרה לצורך בישול, ורק מדרבנן אסרו ליצור אש חדשה משום מוליד[7]), ועל כן התיר לחיילים שזמנם דחוק, לומר לגוי שיסיעם ביו"ט ברכב (בתוך התחום) למקום בו יוכלו לשמוע תקיעות שופר.

בנוסף להיתר לומר לנכרי ביום טוב, להביא ברגל שופר או לולב מחוץ לתחום אלפיים אמה, ובשעת הדחק שאין מצוי שופר או לולב לצאת בו, אף מחוץ לי"ב מיל, כדי לקיים מצות שופר או לולב בו ביום, מבואר בפוסקים[8] שמותר לומר לו בשבת להביא לולב ברגל לצורך יו"ט שחל ביום ראשון (אף שלמעשה לא יכול יו"ט ראשון לחול ביום ראשון – ראה הסבר לכך במשנה ברורה מהדורת דרשו). ויש מיקלים[9] לומר לו אפילו ביום טוב ראשון שחל בשבת, להביאו לצורך נטילתו ביום ראשון שחובת נטילתו בו מדרבנן.

כפי שנתבאר[10] אסור לבצע פעולות הכרוכות באיסורים כלשהם כדי לשמוע תקיעת שופר, ועל כן ככלל אין לצאת אל מחוץ לתחום בכדי להגיע לתפילה בציבור או לשמיעת שופר ביישוב קרוב. אמנם, חייל שנמצא במקום שאין בו שופר והישוב הסמוך נמצא מחוץ לתחום שבת (960 מטר), יניח קודם החג או השבת 'עירוב תחומין' (=מזון שתי סעודות במרחק של עד 960 מ' ממקומו) ובכך רשאי להרחיק 960 מ' נוספים ממקום העירוב[11].

לעומת זאת, לחיילים שחל עליהם דין 'מחנה היוצא למלחמה' מותר לצאת אל מחוץ לתחום לצורך שמיעת תקיעות שופר. יש שנקטו[12] שהיתר זה חל דוקא על יציאה עד למרחק של 1920 מטר ממחנה ארעי של עשרה חיילים ויותר היוצאים למלחמה, ודוקא על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית. ואילו הגר"ש גורן נקט שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן לדעתו רשאים להקל ביציאה אף למרחק של 12 ק"מ, ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה. ולמעשה, המקל כדעה זו, יש לו אילן גדול לסמוך עליו[13].

כאשר ראש השנה חל בחול, ונבצר מלהגיע רגלית למקום שבו ניתן לצאת ידי חובת מצות שופר (כגון שהזמן דחוק, או שההליכה במקום כרוכה בסכנה), מותר לנסוע עם גוי לשם כך בתוך תחום שבת, (ולחייל המשתייך לכח שחל עליו 'דין מחנה' אף מחוץ לתחום י"ב מיל).

לעומת זאת, כאשר ראש השנה חל בשבת, ואין באפשרותו להגיע ביום ראשון בהיתר למקום שופר, אעפ"כ אסור לומר לגוי להסיעו לשם כך בשבת, היות שלא התירו אמירה לנכרי לצורך מצוה כשהדבר כרוך באיסור תורה. אבל כשלא ניתן להביא 'בעל תוקע' לרבים קודם החג, (ואף לא במוצ"ש או ביום ראשון) אלא ביו"ט ראשון שחל בשבת, מותר לומר לנכרי להסיעו בשבת לשם כך בתוך התחום בלבד, (ואם הבעל תוקע משתייך לכח שחל עליו 'דין מחנה', גם מעבר לתחום י"ב מיל). 

יש להדגיש שבשבת חלים כל דיני הוצאה מרשות לרשות, וטלטול חפצים למעלה מד' אמות בכרמלית, ואף ביום טוב קיימות הגבלות מסויימות, (ראה להלן פרק ס תשובה ג), ממילא אין היוצאים רשאים לשאת חפצים עימהם, אלא באופן שהותר לטלטל חפצים מחוץ לעירוב^[14].

חייל שלא השיג שופר עד כניסת החג, מותר לשולחו אליו ביום טוב ברכב עם גוי, אפילו מחוץ לתחום י"ב מיל[15]. ולצורך רבים מותר (בדלית ברירה) לשולחו עם נהג גוי, אף ביום טוב ראשון שחל בשבת, אלא שאז ישתדל לומר לנכרי בערב שבת[16] להביאו בשבת, ואם לא אמר לו מערב שבת, מותר לשולחו ברכב גם בשבת[17], (אף מחוץ לתחום י"ב מיל[18]). ומכל מקום ישתדל לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להביאו[19]. כמו כן, אין לאסור את הבאת השופר משום הכנה מיום טוב ראשון ליו"ט שני[20].

אך היות שהשופר בשבת נחשב למוקצה[21], יקפידו לטלטלו אל הרכב וממנו על ידי גוי, וכשאין מצוי גוי יטלטלו בדרכים המותרות, כמבואר להלן בתשובה הבאה. ובמקום שאין בו עירוב, יכניסנו ויוציאנו מן הרכב על ידי גוי, וכשלא מצוי גוי, יעשה זאת על ידי חייל יהודי כמבואר להלן בתשובה הבאה. 

[1] ראש השנה פ"ד מ"ח.

[2] משנה ברורה סימן תקפו ס"ק פג.

[3] טור (סוף סימן תקפו) בשם הר"ר יונה.

[4] סימן תקפו סעיף כא.

[5] שער הציון (סימן תקפו ס"ק קכב) לענין שופר, משנה ברורה (סימן תרנה ס"ק ג) לענין לולב, חזו"ע ימים נוראים (הלכות שופר סעיף כז) חזו"ע שבת (ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יב) לענין לולב. עם זאת העיר המשנה ברורה (סימן תקפו ס"ק פז) שהואיל והשופר קנה כבר שביתה מחוץ לתחום, לא ניתן יהיה לטלטלו חוץ למקום הבאתו, אא"כ המיתחם כולו מוקף עירוב. ברם, אם השופר בבעלות הצבא, ניתן להקל שכלל לא קנה שביתה במקומו, שהרי אין אדם שדעתו עליו לקנות לו שביתה, וכדין בור מים ציבורי שמימיו לא קנו שביתה במקומם (כמבואר בגמרא ביצה לט ע"א, ועיין באריכות בענין זה בתורת המחנה שבת פרק מו תשובה ד). יתרה מזאת, במידה שחל על החיילים 'פטור תחומין במחנה' (ראה להלן בסיכום), לשיטת הגר"ש גורן לא חל עליהם כלל איסור תחומין, וממילא יהיו רשאים להשתמש בשופר ללא כל הגבלה (עיין באריכות בענין זה בתורת המחנה שם).

והוסיף המ"ב שם שאפילו הובא השופר מחוץ לי"ב מיל, שיש הנוקטים שאיסור תחומין בכך הוא מדאוריתא, ולשיטתם אף הבאתו ע"י גוי היתה באיסור וממילא חל איסור להנות ממנו, מ"מ גם לדבריהם יהיה מותר לתקוע בו, הואיל ומצוות לאו ליהנות ניתנו.

[6] ספר שבת ומועד בצה"ל עמוד שסד.

[7] עיין ביצה לג ע"ב: "אין מוציאין את האור (לא מן העצים ולא מן האבנים) - מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב", ובאריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן לו.

[8] משנה ברורה סימן תרנה ס"ק ג, שער הציון ס"ק ד.

[9] חזו"ע סוכות (הלכות ארבעת המינים סעיף מו) חזון עובדיה שבת (ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יב). עיין בענין זה במחצית השקל (סימן שז ס"ק ח) שהביא שהט"ז (סימן תרנה ס"ק ב) אסר לשלוח בשבת גוי להביא לולב ליום א, ולכאורה בניגוד להיתר השו"ע לשלוח גוי להוריד שופר מהעץ לצורך מחר, וחילק שאמירה לגוי בשבת לצורך מצוה שזמנה לאחר השבת, הותרה דוקא לצורך מצות רבים ולא לצורך מצות יחיד. ולמעשה, עיין בשער הציון (סימן תרנה ס"ק ד) שבמקום צורך ניתן להקל אף לשולחו בשבת חוץ לי"ב מיל להביא לולב לצורך יו"ט ראשון שחל ביום ראשון. ואילו בחזון עובדיה (שבת שם, סוכות שם) וילקוט יוסף (סימן שז דיני אמירה לגוי סעיף סג), כתבו להקל גם כשיו"ט ראשון חל בשבת ואפילו מעבר לי"ב מיל, והוסיף בחזון עובדיה לבאר הטעם, לפי שנחלקו אם מותר לשלוח גוי לצורך זה, ומאחר ולדעת פוסקים רבים איסור תחומין אף מעבר לי"ב מיל הינו מדרבנן, נמצא שהוא ספק דרבנן שאזלינן לקולא, בפרט במקום מצוה דרבים.

אומנם מבואר במנה ברורה ובשער הציון (סימן תרנה ס"ק ג) שאסור לשלוח גוי ביום ראשון חוץ לי"ב מיל לצורך יום טוב שני, היות שיום טוב שני הוא מצוה דרבנן, וחוץ לי"ב מיל הוא דאורייתא לכמה ראשונים, וממילא שייך בזה איסור אמירה לגוי משום שבות, ויותר טוב לדחות מצוה דרבנן בשב ואל תעשה, מלעבור בידיים על איסור שבות, ועל כן היה מקום לאסור לומר לנכרי ביו"ט ראשון שחל בשבת, לעבור על איסור תורה (כנסיעה ברכב) לצורך מצוה דרבנן של תקיעת שופר ביום טוב שני, או לצורך נטילת לולב בחול המועד.

אך כשהדבר נעשה לצורך מצוה דרבים, יש לסמוך בזה על שיטת בעל העיטור (שער ג חלק א, הובא בר"ן שבת נו ע"א מדפי הרי"ף), שהתיר לומר לנכרי בשעת הדחק לעשות מלאכה האסורה מן התורה לצורך מצוה, ועל שיטת הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ג סימן כג אות יז ואילך) שסמך על בעל העיטור לצורך מצוה דרבים, היות שכן דעת עוד מקצת מן הראשונים, ולהתיר את הבאת השופר או הלולב ביו"ט ראשון שחל בשבת, כדי לצאת בהם ידי חובה ביום ראשון שלאחר השבת, ובפרט אם לא יאמר לו בפירוש להביאו ברכב אלא סתם, אף שהגוי יביאו מעצמו ברכב. כמו כן, נראה שמותר לומר לגוי בשבת להסיע את השופר ביום ראשון (שהוא יום שני של ר"ה) כשיש לגוי אפשרות מעשית להביאו ביום ראשון, אף שיודע כי הגוי יסיעו בשבת, כי הגוי אדעתא דנפשיה עביד.

[10] תורת המחנה ח"ב פרק מו תשובות ב- ג.

[11] תורת המחנה שם תשובות א-ב.

[12] תורת המחנה שם תשובה ג.

[13] יש להדגיש, שכאשר ראש השנה חל בשבת, רשאי חייל שחל עליו דין 'מחנה', לצאת למקום הנמצא מחוץ לתחום בשבת (ישוב, מוצב וכד') לדבר מצוה, כגון לתפילה בציבור, ולשבות בו, כדי לצאת ביום ראשון ידי חובת מצות שופר, אלא שעליו להקפיד ביציאתו בשבת על כל דיני הוצאה מרשות לרשות, וטלטול חפצים ד' אמות בכרמלית ובכלל זה נשק, פלאפון, חפצי מצווה (כגון מחזור וטלית, במידה שאלו לא יימצאו לו במקום אליו הוא הולך) על פי המבואר באריכות בתורת המחנה (ח"ב פרק מד תשובות י-יא). ואף כשיוצא לישוב וכד' בראש השנה שחל בחול, יקפיד לקחת עמו רק מה שמותר להוציא מרשות לרשות ביו"ט, על פי המבואר להלן בפרק ס תשובה ג.

[14] ראה תורת המחנה ח"ב פרק מד תשובות י-יב, וראה להלן פרק ס תשובה ג.

[15] חזו"ע ימים נוראים הלכות שופר סעיף כז.

[16] על פי שיטת האחרונים (שו"ת השיב משה סימן י, שו"ת ארץ צבי סימן קיז, ספר ישועות יעקב סימן שז ס"ק ג) שבאמירה לעכו"ם מערב שבת לצורך מצוה יש להקל גם במלאכה דאורייתא (ועיין בשו"ת השיב משה שהסביר הטעם, משום שאינו עובר על מצות שביתה מדרבנן אלא רק על לא תעשה מלאכה, ונדחית מפני מצוה דרבים, ומצדד להקל אפילו לצורך מצוה של יחיד. ועיין בישועות יעקב שהסביר שכאשר אומר לעכו"ם מע"ש, אין איסור מצד עצם האמירה, אלא משום שהעכו"ם בשליחותו, וזה יש להתיר לדבר מצוה).

[17] משום שהוא שבות במלאכה דאורייתא לצורך מצוה דרבים. ועיין בחזו"ע סוכות (הלכות ארבעת המינים סעיף מו הערה נ בד"ה ונראה שכתב) שאם אומרים לגוי בשבת להביא מחוץ לתחום שופר או אתרוג למצוה לצורך יום המחרת, וידוע שהגוי ינהג ברכבו לצורך הבאתו, אעפ"כ הדבר מותר, כי הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, כדי שלא יטרח ללכת ברגל, ולא נקרא שעושה לצורך הישראל, שאין לנו נפקא מינה אם יביאו ברגל או ברכב, וכך הורה הגר"א נבנצל. אולם עיין בספר פסקי תשובות סימן רעו אות יד ובספר ארחות שבת ח"ב עמוד תסו, שהיתר זה שייך רק כאשר סביר היה להניח שהגוי ילך ברגל, אך במקומות שאין רגילים ללכת אליהם ברגל, וכל שכן במקומות בהם ישנה סכנה בטחונית ללכת ברגל, אין להקל בזה.

[18] בחזו"ע שבת ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יב.

[19] עיין בספר חזו"ע שבת ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יא, שנחלקו האחרונים בדין אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר, אם נחשב שבות דשבות שמותר במקום מצוה, ובמקום צורך גדול יש להקל.

[20] כמבואר לעיל ח"ב פרק מט הערה פה, שאין לאסור במקרה כזה משום הכנה, משום שעושה על ידי נכרי.

[21] רמ"א סימן תקפח סעיף ה, רמ"א סימן שח סעיף ד.