פרק ה

שאלה: האם מותר לחייל לנסוע ביום טוב לפעילות ביטחונית ברכב כשיכול להגיע ברגל? האם מפקד שהוזעק ביום טוב (או סמוך לו) לצורך מבצעי ולאחר מכן הוחלט על 'חזרה לשיגרה', רשאי לשוב לביתו? האם חיילים שסיימו פעילות מבצעית בסמוך לנקודת יישוב, רשאים לשוב לבסיסם, או שמא עליהם להמתין שם עד צאת החג? האם מפקד ששב בחג לבסיסו מפעילות מבצעית ממושכת רשאי לשוב לביתו? האם מותר להסיע חייל חולה שאין בו סכנה לבית חולים ביום טוב? האם מותר לנייד מזון מבושל בחג לחיילים שיש ברשותם מנות קרב?

תשובה: נסיעה ברכב כרוכה בהבערת אש במנוע^[1], בהדלקה וכיבוי של נורות הבלימה והאיתות וכן בפעולות חשמליות. את הפעולות החשמליות אנו דנים למעשה (בשעת הדחק) כאיסורי דרבנן^[2], ונותר לברר האם ההבערה הכלולה בנסיעה ברכב אסורה ביו"ט מהתורה או מדרבנן, וממילא האם יש להקל בנסיעה ביו"ט יותר מבשבת. 

נאמר במשנה^[3]: "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר", ומבואר בגמרא^[4]: "מאי טעמא משום דקא מוליד ביום טוב". נמצא שאסור להדליק אש חדשה ביו"ט, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר, יש אומרים^[5] משום שעל אש חדשה יש דין מוקצה ונולד, ויש אומרים^[6] משום שמוליד ויוצר דבר חדש, שאיסורו מדרבנן^[7].

לגבי המטרה שלשמה הותר להבעיר אש ביו"ט, נאמר בגמרא^[8]: ''מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך''. יש מהראשונים^[9] שכתבו, שכוונת הגמרא להתיר הבערה לצורך הנאת גוף האדם, אך הבערה שלא לצורך הנאת האדם אסורה מהתורה, והרמב"ם^[10] כתב: ''כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך... מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה'', ונחלקו הפוסקים בשיטתו, יש אומרים^[11] שלא נאסרה כלל הבערה שלא לצורך היום, יש אומרים^[12] שנאסרה מדרבנן, ויש אומרים^[13] שנאסרה מהתורה.

עוד נאמר בירושלמי^[14]: "מהו להדליק נר של אבטלה (נר שדולק שלא לצורך אלא לבטלה), חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא על חזקיה, 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', בשבת אין את[ה] מבעיר, אבל מבעיר את[ה] ביו"ט. אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין (אין להעמיד את הפסוק בהבערה לצורך אוכל נפש, שכן דבר זה נלמד ממקור אחר) והכתיב 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', אלא כינן קיימין בנר של אבטלה (בהכרח שהפסוק עוסק בנר של אבטלה). ר' נחום אחוי דרב אילא בעא קומי ר' יוחנן (ר' נחום שאל את ר' יוחנן (אם להתיר הדלקת נר של אבטלה), א"ל לא תאסור ולא תישרי (דסבר 'הלכה ואין מורים כן'^[15])". מפורש בירושלמי שהתורה התירה הבערה שלא לצורך אוכל נפש, ורק מדרבנן אין להורות בזה היתר בפירוש (ואין למחות ביד המדליקים אש לבטלה)^[16]. מדברי כמה מהראשונים^[17] עולה שהדלקת נר של אבטלה מותרת מהתורה, דווקא כשיש בו צורך מועט להנאת האדם ביו"ט. אמנם להלכה, אסור להבעיר אש שלא לצורך היום (גם כשאינו מוליד אש חדשה)^[18], אך לא הוכרע בבירור אם הדבר אסור מן התורה או מדרבנן^[19].

נמצא, שהבערה לצורך הנאת האדם ביו"ט אף שאינה הנאה חשובה כאכילה מותרת מדאורייתא, אך אסור מדרבנן להוליד אש חדשה. הבערה שאינה לצורך הנאת הגוף אסורה ביו"ט מדאורייתא (מלבד לדעת חלק ממפרשי הרמב"ם). לאור זאת, הורו מפוסקי דורנו^[20] שנסיעה ברכב (לצורך יום טוב) כדי להימנע מטורח הדרך שבהליכה אינה כרוכה באיסור תורה.

אולם כאשר ההבערה אינה מסייעת באופן ישיר להנאה, אלא גורמת לה להתקיים מאוחר יותר, או באופן עקיף, כגון חייל שנוסע לביתו ביו"ט בשביל לסעוד את סעודת החג עם בני משפחתו (שאין הנסיעה מהנה אותו מצד עצמה, אלא רק גורמת לו ליהנות אח"כ בביתו), היא בגדר 'מכשירי אוכל נפש'. בנוגע לכך שנינו^[21]: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר' יהודה מתיר אף במכשירי אוכל נפש^[22]", ומבואר בגמרא שגם לדעת ר' יהודה מכשירי אוכל נפש שהיה ניתן לעשותם מערב יום טוב אסורים מהתורה, ולדעת רבים מהפוסקים מעיקר הדין הלכה כר' יהודה, אך אין מורים כן לבא לשאול הלכה למעשה, שמא ילמדו להקל אף במכשירי אוכל נפש שניתן היה לעשותם מבעוד יום^[23].

עוד כתבו הפוסקים שמכשירי אוכל נפש הותרו רק לצורך אכילה, ואילו לשאר לצרכי הגוף אסורים מדרבנן (אף שר' יהודה עצמו התיר זאת)^[24]. אולם, ביחס למלאכת הבערה, שבצורתה הרגילה אינה עצם ההנאה אלא הכנה שלה (שכן האש מבשלת את המאכל ומכשירתו לאכילה), יש אומרים^[25] שהותרו כל מכשירי אוכל נפש, אך לדעת רוב הפוסקים הבערה לצורך מכשירי אוכל נפש בלבד דינה כשאר מכשירין^[26].

נמצא, שהבערה שאינה לצורך הנאת האדם באופן ישיר (כגון הבערה לצורך הגעלת כלים^[27]) דינה כמכשירין, שלגביהם חל הכלל 'הלכה ואין מורין כן', והבערה זו אסורה מהתורה אם יכול היה לעשותה מבעוד יום, ומכשירין שאינם לצורך אוכל נפש, אסורים מדרבנן.

מבואר, שנהיגה ביום טוב כרוכה לכל הפחות באיסור דרבנן^[28] של יצירת אש חדשה^[29], בנוסף לאיסורים הכרוכים בהפעלת החשמל בנסיעה, ובהפעלת נורות הבקרה והבלימה בכל רגע מחדש^[30], ואין להקל בה לצרכים שאינם חיוניים.

עם זאת, הואיל והבערה לצורך הנאת הגוף ביום טוב, מותרת מן התורה לרוב הפוסקים, הורו מפוסקי דורנו שהנצרך להגיע ביו"ט לעמדת שמירה, רשאי לנסוע אליה ברכב כשהליכתו לעמדה כרוכה בטורח רב^[31].

חייל שקיבל חופשה בערב החג, ויהיה עליו לשוב ליחידה לצורך ביטחוני בחג, רשאי לנסוע לביתו (ואם שהה בביתו בערב החג רשאי להישאר שם), כדי לסעוד עם משפחתו, ואינו חייב להגיע ליחידה מערב החג. זאת, אף שבשל כך יאלץ לחזור בחג ברכב ליחידה^[32], אלא שבמידת האפשר ישתדל להגיע ליחידה על ידי נהג גוי.

במיוחד ניתן להקל בזה כשכלל לא ברור שאכן יזעיקוהו חזרה לבסיס^[33]. אולם אם הדבר אינו כרוך בביטול שמחת החג, עליו להשתדל להגיע למשמרתו קודם כניסת החג.

על פי מה שנתבאר (בספר תורת המחנה ח"ב פרק לו תשובה ה) הותרו בשבת איסורי דרבנן (ובמצבים מיוחדים אף איסורי תורה) לחוזרים מהצלה, כאשר לפי ראות עיני המורה העדרות ממושכת מהבית, עלולה להביא לרשלנות עתידית (כגון שלהבא בעת אירוע מבצעי יימנע מהגעה ליחידה, ויסתמך על המפקדים שנותרו שם למרות שאינם מנוסים כמוהו, דבר שעלול להביא לידי תקלה מבצעית), או לפגיעה משמעותית בתא המשפחתי עד כדי נטישת השרות הצבאי, עקב העומס הרב הרובץ על המשפחה.

על כן, ביום טוב שהנסיעה ברכב אסורה מדרבנן, אף שמעיקר הדין צריך לחזור לביתו עם נהג גוי^[34], בפרט כי ריבוי איסורי דרבנן נחשבים כעין איסור תורה^[35], מכל מקום, בשעת הדחק שאין מצוי לו נהג גוי, רשאי לנהוג בעצמו לביתו^[36], ויש להקל בכך אף מחוץ לי"ב מיל^[37].

על דרך זו מעיקר הדין על חיילים שסיימו פעילות מבצעית בחג, להישאר לשבות במקום הבטוח (מפני סכנות ופגעי מזג האויר) הראשון שיגיעו אליו, אלא שלמעשה חיילים אלה רשאים לרוב לשוב לבסיסם בשל שיקולים מבצעיים נוספים, כגון מצד שחזרתם, או החזרת רכבם או ציודם, חיוניים לצרכי כוננות, תחקיר דחוף, ביצוע מטלות מבצעיות נוספות, או היערכות לקראתן, וכן כשהישארותם בשטח לא אפשרית בשל סיבות הקשורות לביטחון מידע.

בחג ושבת הסמוכים זה לזה, יש להעדיף (במידת האפשר) נסיעה לצורך מבצעי, או לצורך חזרה מהצלה לביתו, בחג, על פני נסיעה בשבת שהיא חמורה יותר^[38], ועל זו הדרך יעדיף לנסוע ביום השני של ראש השנה ולא ביום הראשון.

הנצרך לנסוע ביום טוב לצורך דחוף שאין בו פיקוח נפש (כגון לשם טיפול בחלל) ישתדל לנסוע על ידי נכרי[39].

לענין יציאה והוצאת חפצים מחוץ לתחום, ונסיעה ביום טוב עם גוי לצורך מצוה, עיין בהלכות ראש השנה ובהלכות כשרות ארבעת המינים תשובה ח, ולענין הצטרפות או צירוף חפצים ביום טוב לנסיעת היתר, עיין שם תשובה ט.

מותר להסיע ביו"ט חולה שאין בו סכנה אל בית החולים על ידי יהודי, אם דחיית הטיפול בו עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך^[40], וכל שכן כאשר הטיפול בו יסייע לו לאכול בשמחה יתרה בחג^[41], ובשעת הדחק מותר להסיע ביו"ט כל חולה שאין בו סכנה^[42], ובלבד שיטופל בו ביום.

לחיילים שהוקפצו בחג למשימה בלתי צפויה מותר להסיע מזון לצורך שמחת יום טוב^[43].

[1] כיבוי אש נאסר ביום טוב, אולם לחיצה על דוושת הבלם אינה גורמת לכיבוי אלא רק מונעת הדלקה נוספת (ראה שמירת שבת כהלכתה פרק מ הערה קנג, שו"ת חבל נחלתו חלק י סימן יז).

[2] ראה תורת המחנה ח"ב פרק מג תשובה ג.

[3] ביצה לג ע"א.

[4] שם לג ע"ב.

[5] ראב"ד הלכות יו"ט פ"ד ה"א.

[6] רש"י ביצה לג ע"א, רע"ב ביצה פ"ד מ"ז, ובשיטת הרמב"ם נכתבו ביאורים רבים, ראה בספר מאורי אש פ"א, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א סימן כ.

[7] כן נקטו רוב הפוסקים (ראה חזון עובדיה הלכות יום טוב הערה צא), ודלא כדעת הט"ז (סימן תקב ס"ק א).

[8] ביצה יב ע"א.

[9] תוספות שם ד"ה ה"ג, רמב"ן שבת קכד ע"ב.

[10] הלכות יום טוב פרק א הלכה ד.

[11] משמעות דברי המגיד משנה שם, יש"ש ביצה פ"ב סימן לה, ראש יוסף ביצה כג ע"א.

[12] שו"ת כתב סופר סימן סה, וכן משמע בב"י סימן תקיח.

[13] פרי חדש וקהילת יעקב (לבעל הנתיבות) סימן תצה סעיף א. ועיין בנשמת אדם כלל סט שסובר, כי הבערה שלא לצורך כלל מותרת לדעת רמב"ם, ואילו הבערה לצורך שאינו שווה לכל נפש אסורה. 

[14] ביצה פרק ה הלכה ב.

[15] קרבן העדה שם.

[16] קרבן העדה שם, וכן באר בשו"ת כתב סופר או"ח סימן סה ע"פ רבים מהראשונים.

[17] ראה שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רעז, חידושי הרשב"א ביצה כב ע"ב (וראה עבודת הקודש בית מועד שער ג, ג ובעבודת עבודה שם ס"ק יט), שו"ת הרא"ש כלל ה סעיף ח וב"י סימן תקיד, ועיין בשו"ת כתב סופר שם וביאור הלכה סימן תקיד סעיף ה, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן י, חזון עובדיה הלכות יו"ט סעיף יז.

[18] שו"ע סימן תקיד סעיף ה.

[19] משנ"ב סימן תקיד ס"ק ל.

[20] הגר"א נבנצל שליט"א, וכעין זה כתב בספר שבת ומועד בצה"ל עמוד שסד. ברם, יש שפקפקו בהיתר זה, היות שהנסיעה אינה הנאה חיובית אלא רק מניעת טורח, ולא מצינו שהנאה צדדית נכללת בהיתר אוכל נפש, וגרע מנר של אבטלה שגורם לאדם הנאה כל שהיא, כפי שהתבאר לעיל. ואין לדמות לכיבוי דליקה בשביל שיהיה לו מקום לאכול בו, שיש שכללו זאת בהיתר אוכל נפש (ביאור הלכה תקיד סעיף א), או להיתר להרבות בפתילות בנר בשביל לזרז את כיבויו (רמ"א תקיד סעיף ב), שכן במקרים אלו המלאכה גורמת לבסוף להנאה עצמה ואילו כאן התועלת שנגרמת לבסוף היא מניעת טורח ולא הנאה חיובית. אעפ"כ, למעשה נראה להקל בזה, בצרוף דעת הרמב"ם שמתיר מדאורייתא כל הבערה, ועוד, שיש מקום להחשיב את הנסיעה עצמה כהנאת הגוף, שכן היא מונעת מהאדם את עגמת הנפש שבהליכה הרגלית, בדומה להיתר, לשיטת רבי יהודה, לכבות דליקה מפני הפסד ממון בשביל להסיר דאגה מליבו (ראה רשב"א ביצה כב ע"א) ומן התורה הלכה כרבי יהודה.

^[21]ביצה כח ע"ב.

[22] בביאור היחס שבין אוכל נפש למכשירין, ראה שו"ע הרב סימן תצה סעיף ב, ומשנ"ב סימן תקז ס"ק מא.

[23] רמ"א סימן תקט סעיף א. יש לציין שדעת השו"ע בדין 'מכשירים' אינה ברורה לגמרי (ראה ב"י סימן תקט), אך בהבערה לכו"ע 'מכשירים' מותרים. 

[24] שו"ע ורמ"א סימן תקיד סעיף א. מבואר ברא"ש ביצה פ"ב סימן יט ובמלחמות ה' לרמב"ן ביצה יא ע"ב, שמן התורה הלכה כרבי יהודה גם בזה, אך חכמים החמירו בזה. עם זאת, יש אומרים כי אף מכשירי כל צרכי האדם מותרים מן הדין אלא שאין מורים כן (ראבי"ה תשנ"ז, תוספות ביצה כב ע"א ד"ה ההיא בתירוץ הראשון). בשעת הדחק ניתן לצרף שיטה זו להקל בהבערה לצורך מכשירי הנאת הגוף.

[25] מגיד משנה הלכות יו"ט פ"א ה"ד.

[26] שו"ע הרב סימן תצה סעיף ב, פמ"ג סימן תקא אשל אברהם ס"ק יא, וכן כתב בספר מאורי אש פרק א ענפים ג- ה שאף במלאכת מבעיר מכשירים אסורים.

לדעת הר"ן (ביצה יז ע"ב בדפי הרי"ף) מן התורה מותר לעשות פעולה לצורך מכשירין אף שהיה ניתן לעשותה מבעוד יום, אם באותו אופן היה אפשר לעשותה לצורך אוכל נפש עצמו. ואף שאין הלכה בזה כדברי הר"ן (שו"ע הרב קו"א סימן תצה סעיף א), מ"מ יש צד להקל בזה בהבערה במנוע רכב, כדלקמן.

[27] משנה ברורה סימן תקט ס"ק כו.

[28] שו"ת יחווה דעת ח"ג סימן לז, ספר שבת ומועד בצה"ל עמוד שסד - שסה בשם הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבך (אך שם מבואר דין זה רק לעניין שבות דשבות בנסיעה באמצעות נכרי).

[29] מנוע דיזל מפיק מהסולר באמצעות חימומו בכל לחיצה אש חדשה בלא ניצוץ קיים, לעומת זאת, מנוע בנזין מנצל בכל פעם ניצוץ אש קיים, ואם כן כאשר המנוע דולק אין בלחיצה על הדוושה  הולדת אש חדשה, אלא הבערת הדלק בניצוץ הקיים. אעפ"כ אין להקל בנסיעה ברכב דולק שמתודלק בבנזין, היות וכל לחיצה על הדוושה מגבירה את קצב סיבובי המנוע ולבסוף גורמת ליצירת ניצוצות חדשים.

[30] בספר ברכי יוסף סימן תקב ובחזון עובדיה (הלכות יום טוב סעיף טו) כתבו, כי אש שלא ניתן היה להדליקה מבעוד יום במקום אונס, מותר להדליקה ביו"ט כדין 'מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מבעוד יום'. ובציץ אליעזר ח"א סי' כ פרק א-ג כתב כי כמו כן יש מקום להתיר הדלקת חשמל ביום טוב אם לא ניתן היה להדליקו מבעוד יום.

על פי סברה זו נכתב בספר הצבא כהלכה (בהערות שבסוף הספר, הערה 39) בשם הגר"א נבנצל, שצ"ע אם יש בנסיעה ביו"ט איסור דרבנן, שכן לא ניתן היה להדליק אש זו מבעוד יום. ברם, בספר מאורי אש (פרק א ענף ז) כתב כי אין הלכה כשיטה זו ואין להדליק חשמל אף אם לא יכול היה להדליקו מבעוד יום.

כמו כן, עיין בשו"ת שבט הלוי ח"ט סימן קכו, שכתב כי מעיקר הדין היה מקום להקל בזה, אך נהגו בזה איסור. יתרה מזו, אף המתירים הבערה שכזו מדין 'מכשירין שלא ניתן לעשותם מבעוד יום' לא מצינו שהתירו אלא לעיקר בישול האוכל ולא לשאר צרכי יום טוב כי התירו מכשירי אוכל נפש רק ההכרחי לאכילה ממש – ראה מג"א סימן תקז ס"ק ח, ולא מצינו כי בהבערה למכשירי אוכל נפש התירו יותר מבשאר מלאכות, ועיין שו"ת ציץ אליעזר ח"א סימן כ פרק א-ב באריכות בעניין זה, איזה אש מותר להדליק ביו"ט כאשר לא ניתן היה להדליקה מבעוד יום. והוסיף ובאר בח"ג סימן ד, כי הבערת אש חדשה דינה כעשיית שאר מלאכות לצורך מכשירים, ובזה אין היתר בהבערה יותר משאר מלאכות.

בעניין הדלקת נורות הבקרה, ראה שש"כ פרק לג הערה קכח שהקל, בשעת הדחק, שאין בהדלקתם ביום טוב במהלך שיחת טלפון איסור תורה.

[31] שכן איסורי דרבנן הותרו לצורך הצלת נפשות (כך הורו הגר"א נבנצל והגר"י נויבירט. ועיין בשש"כ פרק לב הערה רב, שכתב בשם הגרש"ז אוירבך: "ראיתי באבני נזר או"ח קיח, ה דכתב, דבדרבנן ודאי הותרה ולא דחויה, אך גם בדרבנן אין לזלזל ולהרבות, רק אם הצורך הוא חשוב). עם זאת, הוסיף הגר"א נבנצל כי אף שכך יש להורות, לעיתים מצינו שהחמירו אף באיסורי דרבנן כאשר מדובר רק על מניעה מסכנה עתידית או כאשר קרוב הדבר להגיע לאיסור תורה בשל כך (ובספר 'ביצחק ייקרא' או"ח סימן שכח אות יב החמיר בזה לכתחילה).

[32] שכן יש לדון מציאות זו כמכשירין שאינו יכול לעשותן מבעוד יום, כפי שמצינו בפוסקים שאין צריך להפסיד ממון בשביל לעשות המכשירין מבעוד יום (הלכות חג בחג פרק ד הערה 23. ואף שמבואר בראשונים שאין להקל אלא בהפסד מרובה, מסתבר כי מניעת שמחת יו"ט בכלל ההיתר שכן ראיית המתירים היא מכיבוי דליקה מפני הפסד ממון, שנהנה בכך שנמנעת ממנו הטרדה על הפסד ממונו ויש לו שמחה בכך), וממילא נסיעה זו אינה כרוכה באיסור תורה.

בנוסף, בתורת המחנה ח"ב פרק לו הערה לב, הבאנו בשם הגרש"ז אויערבך שאין חובה להגיע למשמרת מערב שבת כשהדבר כרוך בטורח רב ובביטול עונג שבת. ואף שבאג"מ או"ח ח"א סימן קלא ובתרומת הגורן  ח"א סימן ק"ע החמירו בכך, בנידון זה, שהנסיעה כרוכה באיסור דרבנן בלבד, יש להקל עפ"י המבואר בביה"ל סימן רמח סעיף ד שמותר לאדם להכניס עצמו לצורך מצווה למצב שיצטרך לחלל שבת באיסור דרבנן.

[33] יש לציין, שלרוב אין במסגרת הצבאית וודאות שיהיה עליו לשוב בשבת או בחג, שכן כמעט תמיד יתכן שהמשימה תידחה מכורח נסיבתי מסוים. כעין זה התיר בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן סא) לחיילים יהודים לצאת להתפלל בביתם בראש השנה, למרות שבשל כך יהיה עליהם לשוב ליחידתם בנסיעה ברכבת בשבת, בנימוק שאין וודאות שאכן ישובו בשבת, שכן אפשר שבסופו של דבר לא יצטרכו לחזור, כגון שיתהווה שלום בעולם, או שלא יחושו בטוב.

[34] ובמידה ולא תאם את הדבר מראש, רשאי אף להתקשר אליו בכדי שיבוא לקחתו.

[35] ראה שו"ת בית יצחק סימן מב אות ג על פי הרע"ב עירובין פ"ג משנה ג.

[36] שמענו מהגר"א נבנצל, שעיקר היתרו של הגרש"ז אויערבך בחזרת רופאים בשבת על ידי נכרים, הוא הרחבה של היתר 'אמירה לנכרי בשבת לצורך חולה', והיינו שמתירים בשביל צרכיה השוטפים של מערכת בריאות את כל מה שהתירו עבור חולה פרטי. עם זאת, בשעת הדחק היתר זה תקף בכל איסורי דרבנן (ראה שש"כ פרק לב הערה קכז) ועל כן במקום צורך מיוחד, מותר לחזור לביתו אפילו בנהיגה על ידי ישראל, והוסיף שנוחות האדם להיות בביתו ביום טוב, הרי היא בכלל 'לכם -לכל צרכיכם' אף שאינו מצרכי האכילה ממש, והיות ומן התורה הותרו מכשירין לכל צרכי האדם יש להקל בזה.  

[37] עיין לעיל בהלכות ראש השנה תשובה ח, שלהרבה פוסקים גם יציאה חוץ לי"ב מיל הוא דרבנן, ובפרט ביו"ט, וראה עוד בתורת המחנה ח"ב פרק לו תשובה ה.

[38] שש"כ פרק לב הערה קו* בשם הגרש"ז אויערבך, חזון עובדיה שבת ח"ג דין חולה שיש בו סכנה סעיף ח. אולם בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סימן סט כתב, שאין לחלל יום טוב אם ניתן לדחות את הפעולה לשבת כיוון שכעת אין הסכנה בפנינו. בביאור העמק דבר (במדבר פרק יז פסוק ב) כותב כי אם ייתכן והפעולה לבסוף תדחה אין לעשותה ביום טוב אף אם בשל כך קרוב לודאי כי יצטרכו לחלל עליה שבת. צ"ע אם נסיעה ביום טוב בכלל זה כי אין בה איסור תורה.

[39] ואף שעובר בזה על איסור תחומין בשב ואל תעשה, יש להקל לכבוד המת. בשעת הדחק, כשאין מתאפשר לו לנסוע על ידי נכרי, הורו הגר"א נבנצל והגר"ד ליאור, שיכול לנהוג ברכב בעצמו, מאחר שלא היה ניתן לצפות צורך זה מבעוד יום, ואם כן דין הנסיעה כדין מכשירי הנאת הגוף שלא היה יכל לעשותם מבעוד יום, ובצירוף שיטת הרמב"ם שהבערה שלא לצורך מותרת מן התורה ביו"ט, יש להתיר את הנסיעה משום כבוד הבריות, וטוב שייקח עמו ממתקים שישמחו את החיילים במקום. מעבר לכך, ברוב המקרים עצם הטיפול בחלל נצרך להרגעת החיילים, ויש לדונו ככיבוי דליקה לשם מניעת דאגה, שלדעת הראבי"ה (הלכות יום טוב סימן תשנז) אין בזה איסור תורה. מטעמים אלו יש להתיר גם את איסור תחומין, כשיטת היראים שהותר כל איסור דרבנן לכבוד המת (מובא בבית יוסף סימן שיא סעיף ב, ואף שכתב המשנה ברורה סימן שיא ס"ק י, שאין הלכה כשיטה זו, מ"מ כיום מקובל בשעת הדחק להקל בזה במקומות ציבוריים (ראה שש"כ פרק סד סעיף כט).

[40] עבור סכנת איבר הותרו כל איסורי דרבנן בשבת ובחג (שו"ע סימן שכח סעיף יז), וכל נזק רפואי בלתי הפיך, אפילו צלקת משמעותית במקום בולט שאינה פוגעת בתפקוד האדם, הרי הוא בכלל סכנת איבר, ודלא כמש"כ הנצי"ב במרומי שדה (ע"ז כח ע"א).

[41] כתבו רבים כי צרכי חולה ביום טוב אינם נידונים כדבר השווה לכל נפש (שש"כ פרק לג סעיף כה), אך יש המקילים בדבר (ראה תשובות והנהגות ח"ג סימן קנא , בשש"כ שם, ובשו"ת ארחותיך למדני ח"ב סימן מא). מהגר"א נבנצל שמענו, כי אף שאין הרפואה עצמה שווה לכל נפש, אם יוכל האדם לאכול יותר בשמחה וברוגע לאחר הטיפול, הדבר מותר כדין 'מכשירי אוכל נפש'.

[42] לדעת המגיד משנה (הלכות שבת פ"ב ה"י) והטור (סימן שכח) התיר הרמב"ם לעבור על איסורי דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה, וכן דעת הרשב"א (הובאה בב"י סימן שכח) וכן הכריע הרמ"א בדרכי משה (סימן שכח אות ח). אולם השו"ע (סימן שכח סעיף יז) פסק כדעת הרמב"ן שמותר שבות ע"י ישראל בשינוי, ועיין בשש"כ (פרק סעיף ב) שכתב בשם חיי אדם, שכאשר לא ניתן לעשות ע"י גוי ואי אפשר בשינוי, עושים איסור דרבנן ע"י ישראל ללא שינוי, וכן כתב בספר קיצור שו"ע ילקוט יוסף סימן שכח, דיני חולה שאיב"ס, סעיף יא). ועיין עוד בספר בעתה אחישנה סימן תצו שכתב, שמותר להסיע חולה שאין בו סכנה על ידי ישראל ביום טוב לבית חולים, ואף לחזור, כי האיסור בזה מדרבנן והותר לצורך חולה.

[43] באופן זה אין חשש איסור תורה בנסיעה, ויש להקל במקום צער רעב, בדומה למבואר בשו"ע הרב (סימן תקה סעיף ז) וכל שכן לעוסקים בהצלת נפשות שי"א שהותרו להם לשם כך כל איסורי דרבנן.