פרק ד

שאלה: מהו סדר הנחת עירוב תבשילין? האם ניתן להניח עירוב תבשילין לפני ערב יו"ט? האם חייל שכלל לא אמור להישאר בבסיס בחג רשאי להניח עירוב עבור חבריו? כיצד יש לנהוג בבסיס ששכחו להניח בו עירוב תבשילין? האם מותר לבשל ביו"ט לשבת, כשהעירוב נאכל בטעות ביו"ט? האם ניתן לסמוך על עירוב תבשילין שמניח רב החטמ"ר עבור כל החיילים שבגזרה?

תשובה: שנינו^[1]: "יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת כו' (כלומר, אם מתחיל להכין את מאכלי השבת קודם יו"ט, רשאי לבשל מיו"ט לשבת. והוא הנקרא 'עירוב תבשילין'). אכלו או שאבד (העירוב), לא יבשל עליו בתחילה, ואם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת".

ונאמר בגמרא^[2]: "מאי טעמא (תיקנו חז"ל 'עירוב תבשילין')? אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט (שע"י שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ביו"ט). רב אשי אמר כדי שיאמרו: 'אין אופין מיו"ט לשבת, קל וחומר מיו"ט לחול' (ורק אם התחיל מבעוד יום רשאי לסיים את ההכנות ביו"ט, שאינו אלא כגומר והולך)".

נפסק בשו"ע^[3]: "ע"י עירוב, מבשל בתחילה לשבת... (הגה, ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה^[4]). עירוב זה עושין אותו (לכתחילה) בפת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד, מותר^[5] (וכתבו האחרונים^[6] שמצוה מן המובחר להכין את התבשיל במיוחד לשם עירוב). שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין לאלפים... (הגה, ויש מצריכין לכתחילה בפת כביצה). צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת (כגון בשר ודגים וביצים שדרך לאוכלם עם הפת), לאפוקי דייסא (שרגילים לאוכלה לשובע בפני עצמה)".

בפוסקים התבארו שלשה אופנים שאדם יכול לצאת בעירוב תבשילין שעושה אחר עבורו: א. מי שסמוך על שולחנו של אחר יוצא בעירובו^[7]. ב. מי שמינה את חברו שליח לערב עבורו וחברו הקנה לו חלק בעירוב^[8]. ג. גדול העיר המניח עירוב עבור כל בני העיר ומקנה להם חלק בעירוב^[9]. שתי האפשרויות הראשונות מועילות לכתחילה, ואילו האפשרות השלישית מועילה רק בדיעבד, כפי שנפסק בשו"ע^[10]: "מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב)... כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט אלא מניח בכלל על כל בני העיר, וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. (הגה, אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבוא לכאן, אא"כ התנה עליו המניח בהדיא^[11])... המערב לאחרים צריך לזכות להם ע"י אחר... צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח. חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך 'על מצות עירוב', ואומר: בהדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא (ולאפוקי) ולמעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת, לנא... ולכל בני העיר הזאת"^[12].

לאור הנ"ל, חיילים שאוכלים במטבח שהונח בו עירוב תבשילין, יוצאים ידי חובה גם אם לא הקנו להם חלק בעירוב, שכן הם נידונים כסמוכים על אותו השולחן^[13], ורק משום מידת חסידות טוב שיזכו להם חלק בעירוב^[14]. לעומת זאת, נציג הרבנות^[15] המניח עירוב עבור חיילים שאוכלים במטבחים אחרים בבסיס (כגון במטבחי טייסות, בכלי השייט שבנמל) או בפילבוקסים מחוץ לבסיס צריך לזכות להם חלק בעירוב^[16], ע"י שיגביה את העירוב בכדי לזכות בו חלק עבור כלל

החיילים באותו המקום^[17], ובדיעבד יכולים לסמוך על העירוב גם אם לא זיכו להם חלק בו^[18], עם זאת טוב לכתחילה שבמקומות אלו יניחו החיילים עירוב תבשילין עבור עצמם^[19].

עוד נפסק בשו"ע^[20]: "נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו יכול לבשל אא"כ נשתייר ממנו כזית. לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו (ומ"מ לכתחילה נכון שיניח אותו ללחם-משנה בערבית ושחרית, ובמנחה יבצע עליו, דכיון דאיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו מצוה אחריתא)"^[21].

"מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת, ויש אוסרים^[22]. מי שלא עירב... גם אחרים אסורים לבשל לו, ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה, והם אופין ומבשלים ונותנים לו...^[23]. אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית, יבשל הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת. וי"א דאפילו לבשל (כמה תבשילים ב)כמה קדירות מותר, כיון שקודם אכילה הוא, והוא שיאכל מכל אחד ואחד"^[24]. (ובצה"ל לא שייך שיתן במתנה את תבשיליו כי אינם שלו, ועיין להלן בסיכום כיצד ינהגו).

עוד יש להוסיף שנחלקו ראשונים^[25] אם צריך לערב עירוב תבשילין דוקא בערב יו"ט, או שמא ניתן להניח עירוב תבשילין אף קודם לכן. למעשה נפסק בשו"ע^[26]: "אם הניח העירוב (בערב יו"ט) על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים, אפילו ליו"ט אחר, לכתחילה לא יסמוך עליו ליו"ט אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו", ודוקא שכבר נכנס החג, אבל אם נזכר קודם כניסתו יניח שנית ללא ברכה, היות שלענין הנחת ע"ת סומכים להקל בדרבנן, אך לברכה חוששים^[27]. וכעין זה מובא באחרונים^[28] שבדיעבד או בשעת דחק ניתן לסמוך על עירוב שהונח מספר ימים לפני יו"ט.

כמו כן יש לציין שכתבו האחרונים^[29] שניתן להניח עירוב תבשילין באמצעות שליח, אפילו כשהשליח עצמו אינו נצרך לעירוב (כגון שכלל לא אמור לשהות שם במהלך החג), וכל שכן שבני ביתו של אדם מותרים להסתמך על עירובו של בעל הבית. יתרה מזאת, יש מפוסקי דורנו^[30] שכתב שהיוצא מעירו לאחר שהניח שם עירוב תבשילין רשאי אף הוא להסתמך על העירוב, שכן סוף סוף נהג כתקנת חז"ל והתחיל את בישולי השבת מערב יו"ט.

מבואר א"כ שביו"ט שחל בערב שבת, אסור מדרבנן לבשל בקדרה בפני עצמה, או לאפות לחם, לצורך שבת, אלא על ידי 'עירוב תבשילין', המהווה התחלת הכנת מאכלי השבת מערב יו"ט, כך שיהיה מותר להמשיך לבשל ולאפות מיו"ט לשבת^[31]. אם לא הניח 'עירוב תבשילין', מותר לבשל ביו"ט ובאותה קדרה להרבות עבור שבת, וכן מותר לבשל לצורך יו"ט במספר קדרות ולכוון שהנשאר יהיה לשבת, אף שנשארה לו קדרה שלמה לשבת, ובלבד שלא יערים^[32]. (יש לציין שכשראש השנה חל ביום חמישי וששי, העירוב מתיר הכנה לשבת רק מהיום השני של ר"ה, ולא מהיום הראשון^[33]).

למעשה הנחת העירוב בבסיס צבאי נעשית בערב החג באמצעות נציג הרבנות (אפילו אם הוא עצמו כלל לא אמור לשהות שם בחג) הנוטל מהמזון הציבורי^[34] פת כביצה (כ- 60 סמ"ק) וכזית (כ- 30 סמ"ק) תבשיל הראוי להיאכל כתוספת לפת^[35], (ובדיעבד די בכ-18 סמ"ק^[36]) ומייחדם לסעודות השבת, ומברך 'על מצות עירוב', ואומר: 'בזה יהיה מותר לאפות ולבשל וכו' מיו"ט לשבת, לנו ולכל בני המקום ולכל הבאים אליו בהיתר' (ובכך ניתן יהיה לבשל מיו"ט לשבת^[37] גם עבור חיילים שיגיעו לשם בהיתר באמצע החג או השבת).

לעומת זאת, נציג הרבנות המניח עירוב תבשילין עבור חיילים שאוכלים במטבחים אחרים בבסיס או מחוץ לבסיס (כגון במטבחי טייסות, בכלי השייט שבנמל, בפילבוקסים שבטווח של עד 38 ק"מ ממקום העירוב) יתנה בפירוש שדעתו לערב עבורם, ולכתחילה יזכה להם חלק בעירוב ע"י שיגביה את העירוב (ואין צורך לעשות זאת על ידי שני בני אדם, שכן החייל המערב הוא ה'קונה' עבור החיילים וה'מזכה' הוא צה"ל בכללותו).

בדיעבד יכולים לסמוך על העירוב גם אם לא זיכו להם חלק בו, ולכתחילה טוב שחיילים אלה יניחו עירוב תבשילין עבור עצמם.

בשעת הדחק יניח את העירוב אף קודם עיו"ט, אך לא יברך עליו, אלא יאמר את הנוסח 'בהדין' וכו' בזמן שמניחו^[38], ויתנה שאם אחד החיילים במקום יניח עירוב בעיו"ט, לא יחול עירוב זה^[39]. ואם שכח או נאנס, ולא הניח עירוב תבשילין ונזכר אחר השקיעה (בתוך 13.5 דקות) יניח העירוב בברכה^[40] .

יש להקפיד ליידע את החיילים במקום שהונח עבורם עירוב תבשילין, שכן בלא ידיעתם ייאסר עליהם לבשל.

גם חיילים שאינם מתכוונים לבשל מיום טוב לשבת, יניחו עירוב תבשילין (ללא ברכה), שמא יצטרכו לבשל, וכן לצורך הדלקת נרות שבת, ואולם גם אם לא הניחוהו, ידליקו נרות שבת כהרגלם^[41].

חשוב לשמור על העירוב במקום מסודר, שכן אם העירוב נאכל או נאבד לפני שבישל לשבת (ולא נשתייר כזית מהתבשיל^[42]) לא ניתן עוד להסתמך עליו. (נהוג לאכול את העירוב באחת מסעודות השבת).

חיילים שלא הניחו עירוב תבשילין, או שנאכל עירובם או אבד, אינם רשאים לבשל בחג לצורך השבת, עם זאת, אם עדיין לא סעדו את סעודת החג, רשאים לבשלה בסירים גדולים כך שישארו בהם תבשילים לצורך השבת.

[1] ביצה טו ע"ב.

[2] שם.

[3] סימן תקכז סעיף א.

[4] עיין במשנה ברורה סימן תקכז ס"ק ד, ובשעה"צ שם ס"ק י ובביאור הלכה סימן רסא ד"ה אין מערבין, שציבור שקיבלו יו"ט מוקדם בתפילה, אינם יכולים לערב ואף יחיד שלא קיבל עדיין יו"ט נגרר אחר הציבור שקיבל. אומנם אם רק החיילים שיוצאים לפעילות קיבלו יו"ט מבעוד יום ושאר חיילי היחידה עדיין לא קיבלו, רשאי מי שלא קיבל לערב. ויש עוד להקל בצריך לדבר מצוה, שלכתחילה אף ציבור לא קיבלו חומר יותר מבין השמשות שמותר.

ועיין עוד במשנה ברורה שם ס"ק ד ובשעה"צ שם ס"ק ט, שיחיד שקיבל יו"ט בתפילת ערבית לפני השקיעה יכול לערב, אבל אם התפלל ערבית לאחר השקיעה אינו יכול לערב.

[5] עיין במשנה ברורה שם ס"ק ז ובשעה"צ שם ס"ק יז-יח, שכל שהוא קודם חשכה יטרח ויניח פת לצורך אפיה ולא יסמוך על דיעבד, אבל לא יברך, ויאמר בהדין יהא וכו'. ואם הניח פת לבד, אין לסמוך על זה אפילו בדיעבד לענין בישול, מאחר שעיקר עירוב תבשילין בתבשיל, ואף לא לענין אפיה.

[6] ביה"ל שם סעיף ו ד"ה 'עדשים' וסעיף יד סוף ד"ה 'לכתחילה' (כפשט משמעות לשון המשנה 'עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת').

[7] ביאור הלכה שם, סעיף כ.

[8] משנה ברורה שם ס"ק כה.

[9] שו"ע שם, סעיף ז.

[10] שו"ע שם.

[11] ומבואר במשנה ברורה שם ס"ק כט, שהדבר אפשרי דוקא כשעשה זה שמחוץ לעיר עירוב תחומין, אבל אם לא עשה, הרי אינו יכול להגיע ואינו סומך על העירוב של זה שהניחו. אומנם, חיילים שחל עליהם 'דין מחנה', מכיון שלא חל עליהם איסור תחומין (כמבואר בפרק סליחות וראש השנה תשובה ח) יכולים לסמוך על עירוב תבשילין שהניח רב היחידה או מישהו מטעמו, אף ללא שהניחו 'עירוב תחומין', כל עוד שהם נמצאים במרחק של עד עשר פרסאות (38 ק"מ) שהוא שיעור הילוך רגלי של אדם בינוני ליום (פסחים צד), והמניח את העירוב יאמר בשעת הנחתו לשון מיוחדת כפי שמבואר להלן בסיכום.

[12] עיין במשנה ברורה שם ס"ק לו וברמ"א שם סעיף כ שכתב, שאם אמר רק 'בזה העירוב יהיה מותר לנו לעשות כל צרכינו מיו"ט לשבת' לא חל העירוב, אמנם במשנה ברורה (שם ס"ק סג) הביא שיש חולקים ונוקטים שבדיעבד די בהנחת העירוב גרידא, והכריע שאם לא אמר את נוסח העירוב ישתדל להקנות את המצרכים לאחרים שהניחו עירוב כדין והם יבשלו ויתנו לו, אך אם לא ניתן הדבר, יסתמך על שיטת המקילים שדי בהנחת העירוב גרידא.

[13] הפוסקים דנו אם המתארח אצל חברו ביו"ט צריך לערב בפני עצמו, והמנהג למעשה שסומך על עירובו של בעל הבית אא"כ אוכל חלק מהסעודות בביתו (אשל אברהם בוטשאטש סימן תקכז ועוד). לגבי בחורי ישיבות דעת רוב הפוסקים שיוצאים ידי חובה בעירוב שמניחה הנהלת הישיבה, גם אם הם מתכוונים לעשות מלאכות לצורך שבת עבור עצמם, שכן הדרך שמקבלים את האוכל מהישיבה וחשובים כסמוכים על שולחנה בקביעות (חוט שני יום טוב וחול המועד סימן כא ס"ק ח, קונטרס עירוב תבשילין פ"ה סעיף ד, בשם הגרי"ש אלישיב) ומסתבר שכן הדין גם בחיילים.

[14] שכן יש פוסקים שמחמירים גם בזה לכתחילה (אור לציון יו"ט סימן כב אות ד, וראה יום טוב כהלכתו פרק כז סעיף מג, והלכות חג בחג פרק יח סעיפים כז-ל שפירטו השיטות השונות בדין זה בהרחבה).

[15] כאמור לעיל, אין לסמוך לכתחילה על עירובו של גדול העיר אלא אם כן מינה אותו בפירוש כשליחו לערב, אולם נראה שיש מקום לדון את נציג הרבנות הממונה על ענייני הדת מטעם הציבור כשליח ביחס למקומות עליהם הוא ממונה, אף שלא מינו אותו בפירוש (ראה שבט הלוי ח"ה סימן קעב, בעניין הפרשת תרומות ומעשרות ע"י נציגי שלטון).

[16] שכן הם אינם סמוכים על שולחן אחד עם מקום העירוב, ואף שבארנו בתורת המחנה ח"ב בנספח כי חיילים הסמוכים על שולחן הצבא בכלל פטורים מעירוב חצרות, באר מחצית השקל (סימן תקכז אות יא) שההיתר לבשל על סמך עירוב תבשילין תקף דווקא במי ששייך לאותה הסעודה. באופן אחר, באר זאת שועה"ר (סימן תקכז סעיף יח) שהמקבל חומרי גלם מבעל הבית ומבשל אותם עבור עצמו אינו יוצא בעירובו של בעל הבית משום שהמזון נקנה לו עוד קודם הבישול, וממילא אין לו צירוף עם בעל הבית.

[17] ככלל, אין סמכות לחיילי צה"ל להעביר רכוש צבאי לבעלותם, אך מכיוון שבכלל צרכי הצבא לדאוג לאפשרות לבשל כהלכה, הרי שפעולת קניין בעירוב תבשילין כמוה כשימוש ברכוש הצבאי לצרכי המערכת. פעולה זו יכולה להתבצע הן על ידי נציג הרבנות המוסמך לכך מתוקף תפקידו, והן על ידי חייל אחר מדין 'זכין לאדם שלא בפניו' כי נח הדבר לצה"ל, ובדומה למבואר בשו"ת באר יצחק חאו"ח סימן א.

קניית העירוב נעשית ע"י הגבהתו בכדי לזכות בו חלק לכלל החיילים היוצאים בעירוב זה, ואין צורך לעשות זאת על ידי שני בני אדם שכן החייל המערב הוא ה'קונה' עבור החיילים וה'מזכה' הוא צה"ל בכללותו.

[18] בדיעבד יש לדון את כל החיילים שיכולים להגיע למקום העירוב כסמוכים על אותו השולחן, משום שלעולם הם אינם מקבלים את המזון עבור עצמם באופן פרטי אלא משום היותם חיילים השייכים לצבא. בנוסף יש להקל בדבר משום שהמזון הצבאי שייך לכלל החיילים גם ללא הקנאה, וממילא אם מערב עבורם מועיל הדבר משום חלקם במזון (ראה חוט שני שם, שכתב בדומה לכך ביחס לבחורי ישיבה).

[19] שכן ראוי לכתחילה שכל אחד יקיים את המצוה בגופו, ובפרט שבאופן זה ניכר הדבר יותר שמבשל על סמך העירוב (ראה שבולי הלקט סימן רמו).

[20] שם סעיף טו.

[21] שו"ע שם סעיף טז.

[22] בנוגע למי שאין בכוונתו לבשל מיו"ט לשבת, נחלקו הראשונים אם עליו להניח עירוב תבשילין רק לצורך הדלקת נרות שבת. לדעת התוספות בביצה כב ע"א ד"ה ומדליקין, אסור להדליק נרות שבת ללא ע"ת, וכשמניח ע"ת, עליו לומר בפירוש "ולאדלוקי שרגא", ומי שלא הניח עירוב תבשילין רשאי להדליק נר אחד בלבד. ואילו לדעת המאירי בביצה דף טז ע"ב, אף שחייב להניח ע"ת, מ"מ אינו צריך לומר "ולאדלוקי", משום שהדלקת הנר בכלל אפיה ובישול והרי אמר "לאפויי ולבשולי". (או בכלל "למעבד כל צרכנא" ראה ריטב"א ביצה דף טו ע"ב). ועיין בבית יוסף סימן תקכז, שמדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"ו ה"ח) והרי"ף, שלא הזכירו בנוסח הדלקת הנר עולה, שגם מי שלא הניח ע"ת יכול להדליק נרות שבת, ולכן אין צורך לומר "ולאדלוקי שרגא", ודעה זו הובאה בסתם בשו"ע.

למעשה הורו המגן אברהם (סימן תקכז ס"ק יח) ושועה"ר (סימן תקכז סעיף כט) ועוד אחרונים, שידליק נר אחד בלבד. ואילו הב"ח (סימן תקכז ס"ק יא) הורה שבדיעבד ניתן לסמוך על דעת הרמב"ם והרי"ף ולהדליק נרות שבת כהרגלו, ובערוך השולחן (סימן תקכז סעיף כח) הסביר, שמאחר שכבר ביו"ט נהנה מהנרות, נמצא שאין הדלקתם רק לשבת וממילא אין צורך בהנחת ע"ת. ובמשנה ברורה (שם ס"ק נד- נה ובשער הציון שם ס"ק פא) כתב, שלכתחילה עליו להקנות את השמן והנר לאחרים והם ידליקו לו, (מה שאינו שייך בצה"ל) ואם לא הניח עירוב ידליק רק נר אחד, ובכף החיים (ס"ק קיב) הוסיף שמשום עונג שבת יכול להדליק עוד נרות.

בנוגע לברכה על העירוב (כשאינו עתיד לבשל בחג) הורו חלק מהפוסקים שיניח בברכה (הגר"נ קרליץ חוט שני עמוד קנ, מועדים וזמנים ח"ז סימן קכב). ראשית, משום שהנחת ע"ת נועדה לאפשרות שיצטרך לבשל ולא על כוונתו לבשל. שנית, משום שלדעת רוב הראשונים אין להדליק נרות שבת ללא הנחת עירוב תבשילין. שלישית, משום שלרבא (ביצה טו ע"ב, שכדעתו נקטו חלק מהראשונים והאחרונים, עיין ט"ז סימן תקכז ס"ק יג) סיבת הנחת העירוב היא, כדי שלא ישכח את השבת ויאכל את כל מאכליו ביו"ט. אולם רבים חלקו על כך (משנה ברורה מהדורת 'דרשו' הערה 64, שו"ת משנה הלכות ח"ז סימן עד, שו"ת רבבות אפרים ח"ח סימן תקלו, נטעי גבריאל הלכות יו"ט ח"ב פרק פא סעיף ה) והורו שמי שאינו עתיד לבשל יניח לצורך הדלקת נרות עירוב תבשילין ללא ברכה, וכן הורה הגר"ע יוסף (חזון עובדיה הלכות עירובי תבשילין סעיף ב).

[23] שו"ע שם סעיף כ.

[24] שו"ע שם סעיף כא.

[25] הרא"ש (שם פ"ב סימן א) תלה הדבר במחלוקת האמוראים בטעם מצות עירוב תבשילין, "דלרבא (שהעירוב תוקן מפאת כבוד השבת) צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי (שהעירוב תוקן מפאת כבוד יו"ט 'שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת, קל וחומר מיו"ט לחול') יכול לערב אפילו קודם ערב יו"ט", ופסק כרב אשי. לעומת זאת הכלבו (סימן נט) כתב: "יש לעיין אם יניח עירובי תבשילין קודם יו"ט שני ימים או יותר אם יועיל לו, ועל זה כתב ה"ר נתנאל לחומרא, דאין לשנות מנהג ערב יו"ט בלא ראיה ברורה, ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם עירובי תבשילין מערב יו"ט וסומך עליו לשבת". ושיטת ביניים יש במרדכי (שם סימן תרעב) ובהגהות מימוניות (פ"ו מיו"ט אות ב) בשם הירושלמי "דעירובי תבשילין של יו"ט ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי יו"ט האחרון.., אבל להניח ביו"ט אחד שיועיל בכל ימים טובים שבאותה שנה לא" (כלומר, העירוב מועיל דוקא למועד סמוך, כגון מיו"ט ראשון של סוכות לשמיני עצרת, אבל לא לחגים אחרים) וכן נפסק בביאור הלכה סימן תקכז בד"ה לכתחילה ובשער הציון שם ס"ק סד.

[26] שם סעיף יד.

[27] משנה ברורה סימן תקכז ס"ק מה.

[28] שו"ע הרב שם סעיף ב, כף החיים שם ס"ק צד, וכן נראה במשנה ברורה שם ס"ק מד, ועיין בשו"ת באר משה (ח"ד סימן מג) שכתב שהחושש שישכח להניח עירו"ת, יניח עירו"ת 'על תנאי' יום או יומיים לפני ערב יו"ט בלא ברכה ויאמר: 'אם אשכח מלערב בערב יו"ט יהיה זה העירו"ת שלי, ואם אזכור בערב יו"ט לעשות עירו"ת אז מעתה אני מבטל העירו"ת הזה'. ועיין גם בשו"ת שיח יצחק סימן רמב.

ואגב, עיין בספר להורות נתן (מועדים ח"ג עמוד רנ) שנקט שמצות העירוב היא דוקא בערב יו"ט ביום ולא בלילה שלפניו, אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קכט אות ד) כתב שאין דבריו מוכרחים ובשעת דחק מותר לערב גם בליל ערב יו"ט, ובספר חזון עובדיה (הלכות עירוב תבשילין סעיף ה) כתב שאף לכתחילה מותר לערב בליל ערב יו"ט.

[29] משנה ברורה שם ס"ק ד (בסופו), כה, ונו.

[30] שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קכב, ובניגוד לדעת הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה שם ס"ק יא) ושו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן כה) שלמד מהמבואר בשו"ע סעיף ח שהעירוב אינו מועיל לבאים מחוץ לתחום, שהעירוב מועיל רק אם באפשרותו להגיע אל מקום העירוב.

[31] ועיין שו"ע הרב (סימן תקג סעיף ג) שעירוב תבשילין מועיל גם להדחת כלים לצורך השבת, וכן הורו בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן נא אות ב, ובשו"ת באר משה ח"ד סימן מה. לעומת זאת לענין שאר דברים עיין ברמ"א (סימן תקכח סעיף ב) שאסר להניח עירוב חצרות או עירוב תחומין גם כשיש לו עירוב תבשילין, ובאר במשנה ברורה הטעם, לפי שהעירוב מועיל רק להתיר הכנת צרכי הסעודה (ולדעה שהעירוב נצרך לאפשר גם את הדלקת נרות השבת, צ"ל שאף הנרות כלולים בצרכי הסעודה). עם זאת, בספר דעת תורה (שם) הביא כמה פוסקים שהקלו שהעירוב מועיל גם לעשות ביו"ט פעולות הכנה קלות לשבת, כגון קיפול בגדים או גלילת ספר תורה (ושיש מקילים בזה אפילו בלא עירו"ת), וכן הורה בספר חזון עובדיה הלכות עירוב תבשילין סעיף כ.

[32] שו"ע סימן תקכז סעיף א משנה ברורה שם ס"ק ב. ומבואר בשו"ע שם סעיף כג ובמשנה ברורה שם ס"ק עו ובביאור הלכה ד"ה מותר, שאם בישל בשוגג או במזיד (ללא ע"ת) כמה קדרות לשבת לא קנסוהו ומותר לאכול מאכלים אלו, ודוקא אם אין לו מאכלים אחרים (ביאור הלכה שם ד"ה אם). ולעומת זאת, אם בישל לצורך שבת (ללא עירוב תבשילין) בדרך של הערמה, נפסק בשו"ע שם סעיף כד ובמשנה ברורה שם ס"ק עח שקנסוהו ואסור לו לאכול מהמאכל, שמא ילמדו ממנו אחרים, או שמא יעשה כן להבא. ובאר המשנה ברורה שם ס"ק עז ובשער הציון שם ס"ק קה, שישנם שני אופני הערמה: האחד, שצריך רק קדרה אחת ומבשל קדרה נוספת ואומר שמא יבואו אורחים, והשני, שבישל קדרה לצורך יו"ט, וחזר ובישל קדרה נוספת ליו"ט, ואומר שהראשונה תהיה למחר. אבל בהערמה שמוסיף קדרה על דעת לטעום ממנה ביו"ט, מבואר בשו"ע שם סעיף כא שמותר, ומכל מקום אם העמיד על דעת לטעום ויש לו מספר קדרות , וכן ממין אחד, נחשבת להערמה אסורה (עיין משנה ברורה שם ס"ק סו, סח, סט, ע). ואם בישל מספר קדרות ליו"ט וכוונתו בשעת הבישול היתה לאכול מהן ביו"ט, אך לא טעם מהן כלל, עיין במשנה ברורה שם ס"ק עא, שנחלקו הט"ז והבית מאיר אם מותר לאכול מאחת מהן בשבת, והכרעת המשנה ברורה לאסור.

[33] שו"ע סימן תקכז סעיף יג: "אף על פי שהניח עירוב, אינו יכול לבשל מיו"ט ראשון לשבת". ובמשנה ברורה (שם ס"ק מא ובשער הציון שם ס"ק נח, ס) פסק שהדין כן אפילו אם נאנס. ובדיעבד שבישל מיום חמישי לשבת עיין במשנה ברורה (שם ס"ק מב ובשער הציון שם ס"ק סא) שלדעת הט"ז המאכל מותר באכילה בין שבישל במזיד בין בשוגג, אפילו יש לו מאכל נוסף. ואילו לדעת המהרש"ל המאכל אסור באכילה, היות שיכול לבשל לשבת ביום ששי, ומשמע מדבריו שאם לא בישל ואין לו בשבת מאכל שרשאי לאוכלו. 

[34] ומאחר שהחיילים סועדים בחדר אוכל אחד, אינו צריך לזכות להם את המזון לפני שמערב עבורם.

[35] בגמרא נחלקו כשרוצה לבשל ולאפות, אם צריך להניח ע"ת לכל פעולה, או שבפעולה אחת כבישול מועיל לכל המלאכות, ופסקו שמועיל בבישול בלבד. ומכל מקום, נהגו להניח פת לצורך אפיה ותבשיל לצורך בישול. ובדיעבד אם לא הניח לצורך העירוב אלא תבשיל בלבד, מבואר בשו"ע (סימן תקכז סעיף ב) במשנה ברורה (שם ס"ק ה-ו) ובחזו"ע (הלכות עירוב תבשילין סעיף א) שמועיל גם לאפיה, ואם רוצה רק לבשל, לכתחילה מניח רק תבשיל. אומנם, אם עדיין קודם חשכה, יניח פת לצורך אפיה ולא יסמוך על ההיתר בדיעבד, אך לא יברך, אלא יאמר את הנוסח בהדין וכו'.

אבל אם הניח פת בלבד, אינו מועיל אפילו בדיעבד לענין תבשיל. ולענין אפיה, נחלקו הפוסקים אם מותר לאפות ביו"ט והכרעת המשנה ברורה (שם ס"ז ובשער הציון ס"ק יז-יח) שאין לסמוך על פת לבד אפילו לאפיה, ואילו לדעת הגר"ע יוסף שם, ספק דרבנן לקולא ומותר לאפות.

[36] חזו"ע שם סעיף ב.

[37] יש להעיר שבספר יו"ט שני כהלכתו (פ"ב הערה מא) כתב בשם הגרש"ז אויערבך שעירוב מועיל להתיר בישול רק למי שמכיר בו, אך מי שאינו שומר כלל תורה ומצוות ולא איכפת לו מהעירוב כלל, אינו רשאי להסתמך עליו. אולם נראה שיש להקל בדבר כאשר הטבח יודע מקיומו של העירוב ומוסבר לו שעל פי הוראות הכשרות הבישול לצורך שבת נעשה רק על סמך עירוב תבשילין.

[38] כי יש אומרים (החיד"א בשו"ת חיים שאל סימן כט) שלא ניתן לאומרו בלא ליטול את העירוב בידו, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן לו) כתב שיש לחוש לשיטתו.

[39] כמו כן, נציג הרבנות יכול להניח עירוב מוקדם בלא ברכה, ובערב יו"ט כאשר מניח עירוב בביתו בברכה, יכוון גם על עירוב זה, ויאמר 'העירוב שהנחתי אתמול במקום פלוני יתיר לבשל ולאפות ולעשות צרכי החיילים באותו המקום. ואף שבשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן ל כתב שהנחת עירוב בלא להחזיקו אינה מועילה, מסתבר כי היות וכבר הניח את העירוב וייחד אותו לכך מבעוד יום, יועיל הדבר אף לשיטתו, ובודאי שניתן לסמוך על כך בצרוף מש"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן ח בזה, עיי"ש.

[40] חזו"ע שם סעיף ו, שו"ת יחווה דעת ח"ו סימן לא.

[41] ערוך השולחן סימן תקכז סעיף כח, ספר חזון עובדיה הלכות עירוב תבשילין סעיף ב הערה ט.

[42] משנה ברורה שם ס"ק מו-מז.