פרק ז

שאלה: על אלו חלקים מתפילות יום הכיפורים ניתן לדלג כשהנסיבות המבצעיות אינן מאפשרות להתפלל את התפילות בשלימותן? כיצד ינהג מפקד שבגלל עומס מבצעי מתאפשר לו להקדיש רק זמן קצר לתפילה?

תשובה: כפי שהתבאר[1], עיקר עבודת יום הכיפורים הוא התשובה והוידוי, על כן פשוט שגם חיילים שאין עיתותיהם בידיהם צריכים להתוודות ביוהכ"פ ולהשתדל להרבות בו בתפילה ובאמירת סליחות. אמנם פשוט הדבר שחיילים הנחפזים למשימותיהם רשאים במקום צורך לדלג על תוספות הפיוטים שבתפילות (כגון הפיוטים 'שופט כל הארץ', 'ונתנה תוקף', 'א-ל נורא עלילה', ועוד רבים אחרים) ואף על 'סדר העבודה', ולהסתפק בעיקר התפילה הכוללת קריאת שמע וברכותיה (בערבית ושחרית), ותפילת עמידה עם וידוי, וחזרת הש"ץ עליה עם סליחות ווידוי.

יתרה מזאת, מאחר שנפסק[2] שמעיקר הדין אין צריך לפרט בוידוי את החטאים, על כן בשעת דחק ניתן להסתפק באמירת "חטאתי עויתי ופשעתי" שהוא עיקר הוידוי. כמו כן מובא באחרונים^[3] שעיקר הסליחות בהזכרת י"ג מידות, לפיכך בשעת הדחק ניתן לקצר את הסליחות ולהסתפק באמירת י"ג מידות (עם 'א-ל ארך אפיים' או 'א-ל מלך').

מעבר לכך ניתן להימנע בכל תפילה בשעת דחק מחזרת ש"ץ מלאה, ולהסתפק ב'חזרה מקוצרת', שהש"ץ אומר תחילה ג' ברכות ראשונות עם קדושה, ולאחר מכן ממשיכים כולם בלחש (וכשיש בקהל כהנים, אומר הש"ץ בקול רצה והכהנים נושאים את כפיהם[4]). ובדלית ברירה ניתן גם לדלג על קריאת התורה.

לפיכך חיילים שאין באפשרותם להתפלל את תפילות יום הכיפורים בשלימותן, רשאים לדלג על תוספות הפיוטים שבתפילות (כגון הפיוטים 'ונתנה תוקף' ו'א-ל נורא עלילה') ואף על 'סדר העבודה', ויסתפקו בעיקר התפילה הכוללת קריאת שמע וברכותיה (בערבית ושחרית), תפילת עמידה בלחש עם וידוי בסופה, חזרת הש"ץ עליה (כמתכונתה בלחש) עם סליחות ווידוי באמצעה, וקריאת התורה (בשחרית ומנחה). כמו כן הינם רשאים לקצר את הסליחות ולומר כל פעם רק קטע קצר של הסליחה ולאחריו י"ג מידות (עם 'א-ל ארך אפיים' או 'א-ל מלך').

בשעת דחק ניתן גם לקצר את הוידוי ולהסתפק באמירת "חטאתי עויתי ופשעתי" בלבד, וכן ניתן לקצר את הסליחות ולהסתפק באמירת י"ג מידות (עם 'א-ל ארך אפיים' או 'א-ל מלך') פעם אחת. בדלית ברירה ניתן גם להסתפק ב'חזרה מקוצרת' (שהש"ץ אומר בקול רק את ג' הברכות הראשונות עם קדושה) בכל אחת מהתפילות, ואף לדלג על קריאת התורה. 

אגב יש להעיר, שגם מי שנאלץ לאכול כדרכו ביוכ"פ מתפלל את כל התפילות, ואף רשאי לעלות לתורה בתפילת שחרית (הואיל והקריאה בה נקבעה מחמת חשיבות היום), ואף לעבור לפני התיבה[5] (כשאין חייל שיודע להתפלל כראוי, או כשכל החיילים אינם צמים בשל סיבה מבצעית). לעומת זאת ראוי שלא יעלה לתורה במנחה (לפי שיש לחוש שהקריאה בה נובעת מחמת התענית), ואם הוא כהן אינו רשאי לשאת את כפיו[6]. (ברם, יש לציין שהאוכל 'לשיעורין' נידון כמתענה לכל דבר).

[1] בתשובה הקודמת.

[2] שו"ע סימן תרז סעיף ב: "אין צריך לפרט החטא, ואם רצה לפרט, הרשות בידו", רמ"א שם סעיף ג: "ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו", וכעין זה בשו"ע סימן תרכא סעיף ה: "סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי".

אגב יש להזכיר שנפסק בשו"ע (סימן תרז סעיף ג): "צריך להתודות מעומד, ואפילו כי שמע ליה מש"ץ והוא התודה כבר, צריך לעמוד", והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק י): "וטוב שישחה כמו במודים ולא יסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול, ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה [פמ"ג]. והעמידה צ"ל עד אחר על חטא שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בי"ד".

[3] ספר מקראי קודש פ"א סעיף יז.

[4] ראה תורת המחנה פרק טז הערה יז.

[5] בשו"ע (סימן תקסו סעיף ה) מבואר: "בתענית צבור, ש"ץ שאינו מתענה לא יתפלל", אולם שם הטעם לפי שאינו יכול לומר 'עננו', ודייקו מכך מפוסקי דורנו (הגר"א וייס) שביוכ"פ אין מניעה לעבור לפני התיבה, שכן אין מזכירים בעיקר התפילה לשון תענית אלא בפיוטים, ועוד שהתפילה ביום הכיפורים היא מעיקר היום ואינה שייכת לתענית (שו"ת דברי שלום או"ח סימן כה) ואף שמדובר שם באוכל לשיעורים, משמע שה"ה באוכל ביותר מכשיעור מחמת חוליו. מאידך, דעת פוסקים אחרים (תשובות והנהגות ח"ג סימן קעו, הגרח"ד הלוי בשו"ת עשה לך רב ח"ו שאלות ותשובות בקיצור סימן נב) שאינו יכול לשמש כש"ץ, משום שמחסיר את אחת המצוות המרכזיות של היום. מסתבר, שכאשר בין החיילים שצמים אין מי שיוכל לשמש כש"ץ כראוי אלא החייל שאינו מתענה, יודו כל הפוסקים שרשאי גם מי שאינו צם לעבור לפני התיבה.

כשאוכל פחות מכשיעור, כתבו פוסקים רבים (חזון עובדיה דיני תפילת יום הכיפורים סעיף ו הערה ט, שמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיף לו הערה קטו בשם הגרש"ז אויערבך, תשובות והנהגות ח"א סימן קעו) שיכול לעבור לפני התיבה, אך יש שסברו שגם באופן זה אין להתיר לכתחילה (הגר"מ פיינשטיין, מקראי קודש נספח יג, אות ד).

[6] עיין בענין זה בשו"ע (סימן תקסו סעיף ו): "יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה", וכתב בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן כד): "עובדא הוי במי שהיה מוטל על ערש דווי בסכנת מוות והרופא ציוה לו לאכול ביוהכ"פ והיו מתפללים בחדרו וקראו אותו לתורה, ולא נסתפקתי בזה וצויתיו לעלות, כי בפשוטו הקריאה ביוה"כ מחמת קדושת היום, כמו בשאר יום טוב ושבת, וא"כ גם מי שאינו מתענה יכול לעלות. ואך היה רוצים לקרות אותו גם במנחה, ובזה נסתפקתי אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים 'ויחל' וביוה"כ קוראים בפרשת עריות, וא"כ אינו מתענה אינו יכול לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת, ויכול גם אינו מתענה לעלות. וצ"ע לדינא".

ועיין עוד בביאור הגר"א (לשו"ע סימן תרכב סעיף ב) שכתב: "אבל קריאת התורה והפטרה במנחה דיוכ"פ אינו אלא משום תענית כמו בכל תענית, וראיה לדבריו שהרי בשבת שחמורה מיוה"כ אין אנו מפטירין במנחה". וכעין זה בספר פתחי תשובה סימן תרכא סעיף א, וכן הורה בילקוט יוסף הלכות 'סדר התפילות ביוהכ"פ' סעיף יט. לעומת זה עיין בספר מקראי קודש (על הלכות קריאת התורה, שער כה סעיף יב והערה כו) שכתב להוכיח שהקריאה במנחה אינה מחמת התענית ולכן אף מי שאינו מתענה רשאי לקרותה, וכן דייק בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן עד) מדברי חז"ל שקריאת פרשת עריות נובעת מחמת סגולת קדושתו של יום.