פרק ב

שאלה: על אלו ענינים צריך להקפיד חייל שבגלל סיבות מבצעיות נאלץ לאכול ביום כיפור? מהן כמויות האוכל והשתייה שמותר לאכול כשאוכלים 'לשיעורין' ביוכ"פ? האם חייל שנאלץ לאכול ביוכ"פ בגלל פעילות מבצעית, צריך לקדש ולבצוע על לחם משנה?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה (כשיעור תמר גדול), חייב[2], והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שווה לכל אדם, בין לננס בין לעוג מלך הבשן. כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק, אבל אכילה ושתייה אינן מצטרפות. אכל וחזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין, ואם לאו, אין מצטרפין. שיעור אכילת פרס, יש אומרים ד' ביצים, ויש אומרים ג' ביצים. הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא (מדאורייתא) איכא בכל שהוא".

ולענין שתייה נפסק[3]: "השותה ביום הכיפורים מלוא לוגמיו (פירוש, מלוא פיו), חייב, ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, ולא מלוא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלוא לוגמיו[4], והוא פחות מרביעית באדם בינוני כו'. שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור, ואם לאו, אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות".

עוד נפסק בשו"ע[5]: "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הילכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ד' ביצים (משנה ברורה - ולפחות ישהו כדי אכילת ג' ביצים). והשתייה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו, וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתייה לשתייה כדי אכילת ד' ביצים, ולפחות ישהו בין שתייה לשתייה כדי שיעור שתיית רביעית[6]. ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד)".

מבואר א"כ שאף על אכילה ושתייה כלשהן חל איסור מן התורה, אולם מאחר שחיוב כרת חל רק על אכילה בשיעור ככותבת (הואיל ויש בה בכדי יישוב דעתו), או על שתייה בשיעור מלוא לוגמיו (כמלוא לחי אחת של פיו), לפיכך הורו חז"ל שאם ניתן הדבר, גם הנצרך לשתות או אף לאכול במקום סכנה, יאכל כל פעם פחות משיעור חיוב כרת, דהיינו מאכל בנפח פחות מככותבת (כ-32 סמ"ק[7]) ומשקה בשיעור פחות ממלוא לוגמיו (כ-44 מ"ל באדם בינוני). עם זאת יש לציין שניתן לאכול ולשתות שיעורין אלו ביחד, שכן כפי שהתבאר האכילה והשתייה אינן מצטרפות זו לזו.

והנה, כפי שהובא בשו"ע, נחלקו ראשונים מהו שיעור השהייה הנדרשת בין אכילה לאכילה, יש אומרים שהוא בכדי אכילת ד' כביצים ויש אומרים שהוא בכדי אכילת ג' כביצים, וכן נחלקו ראשונים האם שיעור השהייה הנדרשת בין שתייה לשתייה הוא כשיעור השהייה לאכילה, או שמא הוא בכדי שיעור שתיית רביעית. כמו כן ישנן דעות מגוונות באחרונים בכמה זמן למעשה יש לשער זמנים אלה, הדעה המחמירה ביותר נקטה ששיעור אכילת ד' כביצים הוא כתשע דקות, והדעה המקילה ביותר נקטה שהוא כשתי דקות. למעשה, לכתחילה יש לנהוג כדעה המחמירה ואם לא ניתן הדבר יש להקל בהדרגה.

לאור זאת חיילים הפועלים בשטח האויב ועשויים להיכנס ללחימה ללא התראה מוקדמת, יאכלו וישתו כהרגלם, ויזכרו את דברי מרן הנצי"ב^[8] (בענין היתר מאכלות אסורות לחלוצי צבא): "מותר אתה לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת, שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה, שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה".

חיילים העוסקים במשימות ביטחון שוטף, וכן חיילים העלולים להיות מוזעקים ללחימה ללא התראה מוקדמת שתאפשר להם לאכול כדי להתאושש מהצום ולשוב לכשירות מבצעית, יתחילו לצום, ורק אם יחושו בהמשך התענית שהצום פוגע בתיפקודם, יאכלו וישתו לשיעורין. אכילה לשיעורין פירושה אכילת מאכל בנפח כ-30 סמ"ק (כנפח קופסת גפרורים) ושתיית משקה בשיעור פחות ממלוא לחי אחת של פיו (והוא כ-40 מ"ל באדם בינוני, כתכולת פקק מימייה, או כתכולת ארבעה פקקי בקבוק שתייה קלה). לכתחילה ישהה לפחות תשע דקות בין שתייה לשתייה או בין אכילה לאכילה, ובדלית ברירה יקצר את השהות ביניהם מעט ככל הניתן עד לשהות של שתי דקות. אם אין באפשרותו לשהות אפילו כשיעור זמן זה, לענין אכילה רשאי לאכול ברציפות כשיעור הדרוש לו, ולענין שתייה ישתדל לכל הפחות לשהות כחמש שניות בין שתייה לשתייה, ואם גם זה לא מתאפשר לו, ישתה כדרכו. בכל מקרה אין צורך לשהות בין אכילה לשתייה, שכן שיעוריהם אינם מצטרפים זה לזה. לאחר שאכל ושתה לשיעורין בכמות הנדרשת לחזרתו לכשירות, אינו רשאי להוסיף לאכול ולשתות.

חיילים העוסקים בפעילות צבאית שיתכן שלא יהיה באפשרותם למלא את תפקידם כראוי תוך כדי צום, כגון חיילים העוסקים במשימות אבטחה במחנות עורפיים, תצפיתניות, תורני חמ"ל, מכונאים העוסקים בהשמשת כלי רק"מ וכלי טיס, וכד', ישקלו בכובד ראש את אופי הפעילות ורמת הריכוז והמוכנות הנדרשת מהם, כמו גם את תנאי האקלים באותו איזור ואת העומס הפיזי המוטל עליהם לצורך ביצוע המשימה, ותהיה אחריותם על ביטחון הציבור לנגד עיניהם בשעה שיחליטו האם לאכול ולשתות לשיעורין במהלך התענית.

חיילים העשויים להיכנס ללחימה רק בהתראה ממושכת קודם לכן, כגון לוחמים הנמצאים בתקופת אימונים, צוותי השתלטות והתערבות שהסבירות להפעלתם נמוכה, מחויבים לצום, אך ידאגו מראש שתימצא בהישג ידם מנת מזון ושתיה, כך שבמידת הצורך יוכלו להפסיק מיידית את הצום ולחזור לכשירות מבצעית.

חיילים שבשל נסיבות מבצעיות, מעריכים שלא יוכלו להשלים את הצום, יעדיפו לאכול ולשתות לשיעורין מתחילת הצום, מאשר לצום מספר שעות בתחילתו ולאחר מכן לאכול כדרכם.

מי שצם עליו להשתדל להמצא במקום מוצל, כדי שלא להגיע למצב של 'שבירת הצום' ולסכנת התייבשות, או להשתדל להשתבץ בפעילות המתבצעת בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות כדי שיוכל להשלים את התענית[9].

אגב יש להוסיף שהנאלץ לאכול ביוכ"פ (ואפילו חל בשבת) אינו מקדש ואינו בוצע על לחם משנה[10], ואם הוא אוכל לשיעורין, אינו מברך ברכה אחרונה על אכילתו[11], ואם לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו מאז שברך ברכה ראשונה בתחילת האכילה, אף אינו חוזר לברך לפני האכילות הנוספות.

האוכל לחם לשיעורין צריך ליטול ידיים כהרגלו בכל השנה (דאין זו רחיצה לתענוג האסורה ביוכ"פ[12]), אך מאחר שאוכל פחות מכביצה אינו מברך על נטילה זו[13].

הנאלץ לאכול ביוכ"פ לחם כדרכו, מוסיף 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (ואם יוכ"פ חל בשבת, גם 'רצה'), אולם אם שכח, אינו חוזר[14]. מספר חיילים הנאלצים לאכול ביוכ"פ כדרכם, יימנעו מסעודה משותפת כדי שלא תחול עליהם חובת זימון[15], ואם אכלו ביחד לא יצטרפו לזימון[16].

חייל שאכל בצום בשל נסיבות מבצעיות ולאחר מכן מתאפשר לו לצום בשארית היום, ישלים תעניתו.

[1] סימן תריב סעיפים א-ה.

[2] ומבואר במשנה ברורה (שם ס"ק א): "אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית, כל זה היכי דכתיבי אכילה, משא"כ ביוכ"פ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה, וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחילה".

[3] שם סעיפים ט-י.

[4] ועיין בספר נשמת אברהם (שם ס"ק ט, בשם הגרש"ז אויערבך) שכיון שקשה למדוד את השיעור הזה, ניתן גם למדוד את מלוא פיו, וחצי ממלוא פיו הוא ודאי פחות ממלוא לוגמיו.

[5] סימן תריח סעיפים ז-ח.

[6] ועיין עוד בענין זה בביה"ל (שם ד"ה 'ואם אמדוהו') שכתב: "עיין בתשובת בנין ציון סימן ל"ד דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור, מ"מ על אכילה השנייה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור, חייב כרת, לכן צריך לשער בכל אכילה ואכילה אם די לו בפחות, וקשה מאוד לשער כן, וצריך לזה זריזות ובקיאות". ועל דרך זו מבואר בספר נשמת אברהם (בסיכום הדינים שבסוף סימן תריח סעיף 20) שיש להעדיף לשתות משקים בעלי ערך תזונתי רב (כמיצי פירות וכד') ובכך להמעיט מכמות השתייה, וכן כתב בספר מקראי קודש פ"ט סעיף לח(1) בשם כמה מפוסקי דורנו (אמנם הביא בהערה שם מספר תורת היולדת (פרק נב סעיף ב ובהערה שם) שיש אומרים שהתענית ביוכ"פ אינה רק שביתה מאכילה אלא גם סיגוף ועינוי, ולדבריהם יש מקום להחמיר שלא להרבות בהנאת האכילה). מאידך דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פרק ו סעיף ו, וראה בהערות שם) שאין צורך לאכול מאכלים מזינים בשביל למעט בתענית, שכן ריבוי החשבונות עלול להביאו לידי סכנה. עוד הורו מפוסקי דורנו (אמונת עיתך גיליון 117 'צום יום הכיפורים לנשים מעוברות' סעף כט, בשם הגר"י זילברשטיין) שניתן להקל יותר בשתיית משקה שטעמו פגום שאין בו הנאה, אף ביותר מכשיעור, כגון כוס מים חמים עם שתי תמציות תה קמומיל (בבונג).

אגב יש להוסיף שדעת רבים מפוסקי דורנו (שו"ת אגרות משה ח"ד סימן קכא, שמירת שבת כהלכתה פרק לט הערה סט בשם הגרש"ז אויערבך, שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן כה פרק טו, ועוד) שחולה שמעריכים שלא יוכל להשלים את הצום, יעדיף לאכול לשיעורין מתחילת הצום, מאשר לצום מספר שעות בתחילתו ולאחר מכן לאכול כדרכו. (אמנם בספר תורת היולדת פרק נ הערה יד חלק על כך והורה שחולה יצום כרגיל, ורק כשיגיע לידי סכנה יאכל על פי הנדרש לו, אך בשו"ת קשרי מלחמה ח"ד סימן כט העיר שבצבא אין אפשרות להתנהל כך שכן חיילים בכוננות מבצעית אינם יכולים לדחות את האכילה עד שיופעלו לצורך מבצעי).

לעומת כל זה ידועה שיטת הגר"ח מבריסק (ראה חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות שביתת העשור) שכל הוראת השו"ע להאכיל חולה לשיעורין נאמרה דוקא על חולה שהתענית עלולה להביאו לידי סכנה, אך חולה שכבר נמצא בסכנה רשאי לאכול כדרכו, כיון שיוהכ"פ נדחה בפני כל צרכי שמירת חייו. ועיין באריכות בענין זה בשו"ת יחוה דעת ח"ו סימן לט.

[7] כידוע התחבטו הפוסקים בדורות האחרונים בשיעורן המדויק של מידות ושיעורי חז"ל, ומ"מ מפאת חומרת האכילה ביוכ"פ מקובל להורות כדעות המחמירות יותר (עיין למשל בענין זה בשמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיפים יח, כ, ובספר מקראי קודש פרק ו סעיפים ג, ד, יא, יב, ובהערות שם), וכן נקטנו כאן.

[8] העמק דבר דברים פרק ו פסוק יא.

[9] משיב מלחמה ח"ב סימן קמ.

[10] מג"א סימן תריח ס"ק י: "ובוצע על ב' כיכרות [כנה"ג]. ולי נראה שאין צריך, דלא תיקנו כן ביוה"כ, ומכ"ש לחולה המסוכן שאין דעתו מיושבת, וגם א"צ לקדש". כף החיים שם ס"ק ס: "אבל ביוה"כ שחל בשבת י"ל דצריך לקדש. הגרע"א. אבל מדברי המטה אפרים ומשנה ברורה שם משמע דגם כשחל בשבת אין לקדש", וכן הורו שו"ת הר צבי ח"א סימן קנה ושו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סימן לט.

[11] תורת היולדת פרק נב סעיף יד, אולם אם אכל כזית בארבע דקות יברך ברכה אחרונה (וראה הליכות שלמה פרק ו סעיף יא ובהערות שם, דעות הפוסקים בזה). השותה שתיה מרה אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה (שו"ע סימן רב סעיף ב).

[12] שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קלט, שמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיף לא, בשם הגרש"ז אויערבך. וכעין שמצינו במשנה ברורה (סימן תריג ס"ק ז) שכהנים העולים לדוכן נוטלים ידיהם כדרכם עד הזרוע.

[13] שו"ע סימן קנח סעיף ג ומשנה ברורה שם ס"ק י.

[14] שו"ע סימן תריח סעיף י: "חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון, שאומר 'יעלה ויבוא' בבונה ירושלים". משנה ברורה שם ס"ק כט: "הטעם, כיון דבהתירא אכל הוי ליה יוה"כ כמו לדידן שאר יום טוב, ואם חל בשבת אומר 'רצה והחליצנו'. ויש שמקילין בזה שאפילו 'יעלה ויבוא' א"צ לומר, שלא תיקנו אלא במקום שמצווה באכילתו, וה"ה שאין לומר 'רצה והחליצנו' כשחל בשבת. ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות, דיש חשש ברכה לבטלה. וכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא', או 'רצה' כשחל בשבת, ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים, לא יחזור".

[15] שמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיף לא, וכפי שהתבאר לעיל ח"א פ"כ תשובה ו.

[16] הליכות שלמה פרק ו סעיף יג.