פרק א

שאלה: על אלו ענינים יש להקפיד בערב יוכ"פ? האם חייל שיודע שמסיבות מבצעיות לא יתאפשר לו לצום ביוכ"פ, מצווה לאכול בערב הצום? כיצד ינהג חייל שאין באפשרותו לטבול במקווה בערב יוכ"פ? האם חיילי סיור שנאלצו לאכול סעודה מפסקת בשעה מוקדמת, רשאים לאכול ולשתות לאחריה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תני חייא בר רב מדפתי, "ועניתם את נפשתיכם בתשעה" - וכי בתשעה מתענין, והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", וכן נפסק בשו"ע[2]: "מצוה לאכול בערב יוכ"פ ולהרבות בסעודה". (בראשונים[3] מבואר שמצות האכילה בערב יוכ"פ נועדה להקל על הצום. ע"פ זה יש מהאחרונים שכתבו[4] שמי שפטור מהצום פטור גם מהאכילה בערב יוכ"פ, לעומת זאת יש מהאחרונים שכתבו[5] שמצות האכילה בערב יוכ"פ היא מצוה עצמית (מפאת חשיבות היום שהוא כיו"ט), וממילא מוטלת גם על מי שאינו מתעתד לצום).

עוד יש להוסיף שנפסק בהמשך[6]: "אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית. הגה, ועיין לעיל סימן תקנ"ג דאם קיבל בלב לא הוי קבלה", אמנם יש מהפוסקים[7] שהחמירו להגדיר את סיום הסעודה המפסקת כקבלת התענית, ועל כן הורו האחרונים[8] שאם דעתו לאכול לאחר מכן, יאמר או לכל הפחות יחשוב על כך קודם ברכת המזון.

עוד מובא בראשונים[9] שהיו שנהגו לשחוט תרנגול לכפרה בערב יוכ"פ, וכן נהגו לטבול במקווה בזמן זה כהכנה ליום הקדוש. וכן מוזכר בשו"ע[10]: "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. הגה, ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין כו'. ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים" (והוסיפו האחרונים[11] שניתן גם לעשות כפרות בכסף וליתנו לאחר מכן לצדקה).

ובהמשך כתב השו"ע[12]: "יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה[13], ואינו מברך על הטבילה. הגה, ואין צריך לטבול רק פעם אחת בלא וידוי, משום קרי. והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני[14]". נחלקו הפוסקים[15] אם הטבילה היא משום קרי, ואז יתכן שגם טבילה מספר ימים לפני יוכ"פ מועילה, או שמא הטבילה משום תשובה, ודוקא בערב יוכ"פ (ולמעשה מי שלא מתאפשר לו לטבול בערב יוכ"פ, טוב שיטבול קודם לכן וגם יטיל עליו תשעה קבין בערב יוכ"פ).

עוד נאמר בגמרא[16]: "תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, אבל אמרו חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה, שמא תיטרף דעתו בסעודה (מחמת שכרות, וישכח להתוודות לאחר מכן)", וכן נפסק בשו"ע[17]: "צריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת".

מלבד כל זה נהגו רבים להדליק נרות בברכה קודם כניסת יוהכ"פ[18], וכן יש לזכור להדליק קודם לכן נר גדול לצורך ההבדלה במוצאי היום, שכן בשונה מברכת הנר בהבדלה במוצאי שבתות, במוצאי יוהכ"פ מברכים דוקא על נר שדלק במהלך כל היום, או על נר שהודלק ממנו[19].

נמצא א"כ שמצוה להרבות בסעודה בערב יוכ"פ (ויש אומרים שמצוה זו מוטלת גם על מי שיודע שלא יתאפשר לו לצום). כמו כן התבאר שמותר מעיקר הדין לחזור ולאכול אף לאחר סעודה מפסקת, כל זמן שלא קיבל על עצמו את התענית בצורה מפורשת, אמנם אם דעתו לאכול לאחר סעודה מפסקת, ראוי לכתחילה להתנות על כך מראש קודם ברכת המזון.

נוהגים לעשות כפרות בערב יוכ"פ וליתנם לאחר מכן לצדקה, וכן נוהגים לטבול במקווה, או לכל הפחות לשפוך על הגוף תשעה קבין מים (כ- 13 ליטר, כשלוש דקות מקלחת[20]). חייל שמתאפשר לו לטבול רק מספר ימים לפני ערב יוכ"פ, טוב שיטבול במועד שיתאפשר לו וגם יטיל על עצמו תשעה קבין בערב יוכ"פ.

מלבד כל זה חשוב לזכור להתוודות במנחה קודם סעודה מפסקת, להדליק נרות בברכה סמוך לכניסת הצום, וכן להדליק קודם לכן נר גדול (כגון 'נר נשמה') לצורך ההבדלה במוצאי היום, שכן בהבדלה שבמוצאי יוכ"פ מברכים דוקא על נר שדלק במהלך כל היום, או על נר שהודלק ממנו.

[1] יומא פא ע"ב.

[2] סימן תרד סעיף א. ועיין בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן טז) שהסתפק אם גם נשים חייבות במצוה זו, או שמא היא ככל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות. ובשו"ת יביע אומר (ח"א סימן לז) האריך בזה והביא הרבה אחרונים שהורו שגם נשים חייבות במצוה זו. (ועיין בשו"ת כתב סופר סוף סימן קיב שכתב שאשה שלא צמה ביוכ"פ פשוט שפטורה מאכילה בערב יוכ"פ).

ואגב, עיין בשו"ע (סימן תרח סעיף ד) שכתב: "בערב יום הכיפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל. הגה, וכן אין אוכלים דברים המחממים את הגוף, שלא יבוא לידי קרי, וכן אין לאכול מאכלי חלב שמרבים זרע, אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן".

[3] רא"ש שם פ"ח סימן כב, טור סימן תרד. ועיין בשיבולי הלקט (סימן שז) שבאר שהאכילה נועדה להכביד על הצום שלמחרתו, ולהעצים את התענית.

[4] ספר העמק שאלה פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז אות יב, שו"ת קרן לדוד סימן סא אות ט.

[5] שו"ת כתב סופר שם. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן לז אות יג) שהעיר שגם להבנה שמצות האכילה נועדה להכנה לצום, מ"מ אפשר שהיא מוטלת גם על הפטור מהצום, שהרי האכילה תועיל לו שיוכל להתענות מעט בתחילת הצום. יתרה מזאת כתב בשדי חמד (מערכת יוכ"פ סימן א אות ג) שמצוה עליו לאכול שהרי תמיד יתכן שיבריא ויתאפשר לו לצום.

[6] סימן תרח סעיף ג. אגב יש להעיר שמדבריו מבואר שמי שקיבל במפורש את התענית מבעוד יום (משנה ברורה - דוקא לאחר פלג המנחה), נאסר לאלתר באכילה ושתייה, והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק יג) שנאסר אף בעשיית מלאכה וברחיצה וסיכה.

[7] מג"א שם ס"ק ד בשם המהרש"ל והמהרי"ל.

[8] משנה ברורה שם ס"ק יב.

[9] רא"ש שם פ"ח סימנים כג-כד.

[10] סימן תרה סעיף א.

[11] משנה ברורה שם ס"ק ב.

[12] סימן תרו סעיף ד.

[13] אמנם מובא באחרונים (משנה ברורה שם ס"ק יח, כף החיים שם ס"ק נב) שרבים נוהגים לטבול קודם תפילת מנחה.

[14] ועיין עוד בענין זה במשנה ברורה (סימן פח ס"ק ד) שכתב: "וכתבו האחרונים שמ' סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו (ומכאן שגם טבילה בבריכת שחייה מועילה לענין זה), וכן הט' קבין הוא ג"כ במים שאובים ואפילו מג' כלים ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי אחד עד שיתחיל השני, אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע, דכל שהוא דרך טבילה בעינן דוקא מ' סאה ובקרקע כשאר טבילות, ומ"מ אם נכנס חציו למקוה ולא הרכין ראשו לטבול חצי גופו אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט' קבין, מועיל לטהר. כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת הט' קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם, ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש".

[15] עיין מג"א סימן תרו ס"ק ח.

[16] יומא פז ע"ב.

[17] סימן תרז סעיף א. ואגב עיין בשו"ע (שם סעיף ב) שכתב לענין וידוי: "אין צריך לפרט החטא, ואם רצה לפרט, הרשות בידו", וברמ"א (שם סעיף ג) שכתב: "ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו".

[18] שו"ע סימן תרי סעיפים א-ב: "מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין כו'. יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים. הגה, וכן המנהג במדינות אלו", וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מד סעיף יג, ובספר מקראי קודש פ"ב סעיף יז בשם רבים מפוסקי דורנו. (ברם, נראה שאף שנהגו האשכנזיות וחלק מהספרדיות לברך 'שהחיינו' בהדלקת נרות יוהכ"פ ולהתחייב בכך בחמשת העינויים (ולכן עליהן לחלוץ מנעליהן קודם לכן), מ"מ חייל המדליק נרות בבסיס יברך רק על ההדלקה, ואילו את ברכת 'שהחיינו' על עיצומו של יום יברך כנהוג ב'כל נדרי', זאת לפי שגברים אינם מקבלים את קדושת היום בהדלקת הנרות, וברכת 'שהחיינו' מהווה קבלת קדושת היום. ועיין עוד בענין זה בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן מה ובספר מקראי קודש שם סעיפים יח-יט).

אגב יש להעיר שמפשט מקור הדין בגמרא (פסחים נג ע"ב) נראה שדין זה נוהג רק בזוג נשוי, שכן נאמר שם: "תנא, בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק, שניהן לדבר אחד נתכוונו", ופירש רש"י: "להפריש עצמו ממשכבי אשה, האומרים להדליק, משום דאין אדם משמש מיטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו, ומתאווה לה". ברם, ברא"ש (יומא פ"ח סימן כז) מבואר שמצות ההדלקה ביוכ"פ היא כבשבת, משום שלום בית, וא"כ מוטלת על כל אדם, וכן כתב בשו"ע הרב (שם סעיף א): "יום הכיפורים צריך לכבדו בנרות כמו בשאר ימים טובים כמו שיתבאר, אלא שיש מקומות שנוהגין איסור בהדלקת נר בליל יום הכיפורים בבית שאיש ואשתו דרים בו, גזירה שמא יתאווה לאשתו כשיראנה לאור הנר ויבוא לידי תשמיש".

[19] כמבואר להלן בתשובה ח.

[20] כן מבואר בספר מקראי קודש פ"ב הערה סז, ובספר פסקי תשובות סימן פח אות ה.