פרק ג

שאלה: האם חיילים שהשתתפו בפעילות מבצעית בערב החג ובשל כך לא התגלחו או הסתפרו, מותרים להתגלח ולהסתפר בחול המועד?

תשובה: במשנה[1] נאמר: "ואלו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר". ונאמר בגמרא[2]: "ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? ...כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין (וכדי לזרזם להתגלח לפני הרגל ולא לדחות את הגילוח לחול המועד, אסרו עליהם להתגלח בו). יש מהראשונים[3] שכתב, שלטעם זה מותר למי שהתגלח בערב החג להתגלח גם בחוה"מ, אולם לדעת רוב הראשונים[4], אסור גם למי שהתגלח בערב החג להתגלח בחוה"מ, מכיון שהרואה אותו מתגלח בחוה"מ לא יידע שהתגלח בערב החג, וראיה לדבר, ממה שלא הזכירה המשנה בין אלו המותרים לגלח במועד גם את מי שגילח בערב הרגל,  וכן פסק השו"ע[5]: "אין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם המועד".

כיום, שרבים מתגלחים מידי יום ולאו דווקא לקראת החג, יש מפוסקי דורנו[6] שכתבו, שאין זה בכלל הגילוח שאסרו חכמים, שהוא גילוח המיועד להתקיים זמן רב, ועל כן מותר למי שמורגל בכך והתגלח בערב החג, להתגלח גם בימי חול המועד. יתר על כן, מכיון שעיקר תקנת חז"ל היתה כדי למנוע שייראו מנוולים בחג, נמצא שאם בני אדם שרגילים להתגלח בכל יום לא יתגלחו בחוה"מ, אזי ייראו כאבלים, הפך כוונת חז"ל, ויש בזה פגיעה בכבוד החג[7], אולם דעת רוב הפוסקים[8] להחמיר בזה (עם זאת, מפקד הנאלץ לבצע מסדר גילוח לחיילים שאינם שומרי מצוות בחוה"מ, רשאי למלא את תפקידו[9]).

עוד נאמר בגמרא (שם) "בעי רבי זירא, אבדה לו אבידה ערב הרגל (ובגלל עיסוקו בה לא הספיק להתכונן לרגל), כיון דאניס, מותר, או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא, לא (כלומר, האם התירו להתגלח דוקא לבא ממדינת הים וכד', הואיל ואונסו ניכר לכל, או שמא התירו בכל מקרה של אונס)? אמר אביי, יאמרו: 'כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין?' (כלומר, אין להקל באונס שאינו ידוע ומפורסם, מפני שאנשים יתמהו כיצד כולם אסורים בגילוח וזה מותר)".

וכן נפסק בשו"ע[10]: "אין מגלחין (ומסתפרין) במועד, אפילו אם גילח קודם מועד. אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בערב יו"ט, אינו מגלח במועד... ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד... וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח ... ".

מדברי חלק מהראשונים[11] נראה, שההיתר לגלח במועד למי שהיה אנוס אונס המפורסם לרבים, אינו מתיחס רק למקרים שהובאו במפורש במשנה, אלא אף למקרים נוספים שבהם מדובר באונס גמור המפורסם לרבים. וכתבו האחרונים[12] שאונס המפורסם לרבים, אין הכוונה שידוע לכל שפלוני היה אנוס מלהתגלח, אלא הכוונה היא, שידוע לכל שבני אדם במצבים כאלה אנוסים מלהתגלח. בדומה לכך, יש מפוסקי דורנו[13] שהורה בנוגע לחיילים שהיו אנוסים מלהתגלח עקב שהותם בפעילות בטחון שוטף, שהנמצא בפעילות צבאית שלו יספר עליה לחבריו יבינו הללו שבמצב זה מנוע אדם מלהתגלח, שהרי הוא בכלל האנוסים הרשאים להתגלח במועד. 

עוד כתבו אחרונים[14] שגם מי שהיה פנוי בימים שקודם החג, ורק בערב החג נבצר ממנו להסתפר מחמת אונס מפורסם, רשאי להסתפר בחוה"מ. ברם, רק אם היה אנוס מלהתגלח במשך כל יום י"ד (כגון שהיה בסיור[15]) נחשב אנוס, אך אם סר אונסו סמוך לערב, או שיכול היה לגלח בבוקר לפני שנאנס, אין דינו כאנוס[16].

עם זאת, חייל שידע מראש שבערב החג ישהה בפעילות ולא יוכל להתגלח, אינו נחשב 'אנוס' כי היה מוטל עליו להתגלח קודם לכן[17]. כמו כן, חייל המשתייך ליחידה או לכח שתדירות הפעלתו גבוהה, אם 'הוקפץ' בערב החג בשעות הבוקר המוקדמות, דינו כאנוס ורשאי להתגלח במועד, אך אם 'הוקפץ' בשעה מאוחרת, אין דינו כאנוס כי היה עליו להתגלח מוקדם מחשש ש'יוקפץ' לפעילות[18]. אמנם חייל שאין שכיח שיזעיקוהו, אם בכל זאת הוזעק בערב סוכות או בערב פסח עד סמוך לחצות היום[19] רשאי לגלח במועד.

מבואר א"כ שגם מי שמפאת אילוצים שונים לא התאפשר לו להסתפר ולהתגלח בערב החג (כגון שהיה טרוד מאוד באיזה ענין, או שנפל למשכב וכד', ובכלל זה גם חייל שיצא מבסיסו קודם עלות השחר בערב החג וידע שיגיע לביתו סמוך לכניסת החג), אינו רשאי להתגלח או להסתפר בחול המועד. אולם מי שהיה אנוס באונס מפורסם, עד שברור לכל שבמצב אונס כזה לא היה ניתן להתגלח או להסתפר בערב החג (כגון שהיה בסיור או במארב בערב החג משעת השכמתו עד סמוך לכניסת החג), אף שבימים שלפני כן יכול היה להתגלח, רשאי להתגלח בצינעה.

[1] מועד קטן יג ע"ב.

[2] שם יד ע"א.

[3] רבינו תם, הובאה דעתו במרדכי מו"ק סימן תתע, ובהגהות מיימוניות הלכות יו"ט ס"ק ז.

[4] מרדכי שם, הגהות מיימוניות שם, טור או"ח סימן תקלא.

[5] סימן תקלא סעיף ב.

[6] שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן קסג, אך גם הוא סייג דבריו וכתב שאינו נוהג להתיר אלא למי שמצטער ביותר או במקום צורך ביותר, אף שהמיקל גם ליפוי אין למחות בו. שו"ת דבר חברון סימן תקמג בשם הגאון הרב צבי פסח פרנק, וכן הורה הגר"ד ליאור למעשה ורק העיר שבפסח תלוי הדבר במנהגי הספירה, הרב נחום רבינוביץ שיח נחום סימן ל.

ועיין במה שכתב הרב שמואל דוד, (לקט מפסקי הגר"א ליכטנשטיין, כתב העת צהר, כרך מ):

"גילוח בחול המועד: ידועה שיטתו של רבנו ושל חותנו הגרי"ד ז"ל, שהמתגלח כל השנה דבר יום ביומו, מצווה שיתגלח בכל יום אף בחול המועד, שלא יהיה מנוול בחג, וזאת מכמה סיבות, שהעיקריות שבהן: האיסור על תספורת הראש ותספורת שער הזקן וכיבוס במועד הוא משום שלא ייכנס מנוול לחג. ולא גזרו כיבוס על מי שיש לו רק חלוק אחד, כי חלוקו מוכיח עליו. אף לגבי גילוח שלנו, יש לנו רק זוג פנים אחד, שמוכח שהתגלח בערב החג, וחזר והתכסה בזיפי זקן, ועל כן מותר להתגלח בחול המועד... ואם מותר, אזי אף מצוה שלא ייראה כמנוול בחג. כמו כן, חז"ל לא גזרו אלא על מלאכה שעושים אותה רק אחת לזמן מסוים, שמא ידחה אותה לחג, ולא גזרו על מלאכות שעושים אותן יום יום, כמו שלא אסרו רחצה במועד. כמו כן, הלוא אם הסתפר בערב החג, לא ייראה כמנוול בחול המועד. אולם לגבי גילוח למשעי הנהוג בזמננו, גם אם התגלח ערב החג, אם לא התגלח שוב, ייראה כמנוול במועד, ואיך ייתכן שיגזרו איסור בזה?! והוסיף כי בתשובת "איגרות משה", כתב טעמים להתיר, אך סיים כי ירא שמים לא יתגלח. ותמה עליו רבנו: אדרבה, יש להחמיר ולהתגלח כדי שלא יהיה כמנוול בחג. מכל מקום, בהיותי צעיר בלא זקן, התכוונתי להתגלח במועד כהוראת הרב, אף על פי שהתארחתי בקהילה שנהגו בה איסור בזה, ואף לא העלו לתורה את מי שהתגלח בחול המועד. אולם אז חששתי משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ושאלתי את רבנו, והוא השיב לי כי אלה אינם דברים המותרים, אלא דברים שהם בבחינת מצווה ולכן הכלל הנזכר לעיל אינו תופס לגביהם, ועליי להתגלח. אולם הוסיף כי זאת בתנאי שהדבר לא יגרום למחלוקת".

בדומה לזה כתב הרב שמואל יששכר שפרבר (כתב העת נועם, כרך כא): "על כך יש להוסיף שמי שגילח זקנו למשעי בערב הרגל אנוס הוא לגבי השיער שגידל אח"כ בחג ובמועד שהרי אין בידו לגלחו ערב הרגל אונס זה ידוע לכל ו"מוכחא מילתא". פשוט הוא שבתנאים האמורים של ימינו מי שרואה את חברו מתגלח או מגולח במועד, אין לו יסוד לחשוד שפשע ולא התגלח ערב הרגל, אלא יש לו להניח שהתגלח ערב הרגל ככל המתגלחים העושים זאת יום יום ועתה במועד הוא מגלח שיער שגדל בנתיים - עיקר טיעון זה להתיר נאמר על ידי מורי המובהק, הרב יוסף דב סולוביצ'יק, בשיעור בישיבת רבינו יצחק אלחנן. הוא אף התרעם על הנראים כאבלים במועד".

[7] בדומה לזה נאמר במועד קטן ח ע"ב: "ועושה אשה תכשיטיה במועד", וכתב על כך הריטב"א שם, "ולא גזרו שמא תיכנס לרגל מנוולת, דקישוט מילתא דצריכא כל יומא ויומא הוא, ועוד שאין דרכן להשהות", ועל כן אין לגזור גם על גילוח משום שהינו מעשה יום יומי. כמו כן, למנהג האשכנזים שאוסרים גזיזת ציפורניים בחוה"מ, מבואר במשנה ברורה (סימן תקלב ס"ק ב) שאם גזר ציפורניו לפני החג מותר לגוזרם בחוה"מ.  

[8] שו"ת באר משה (ח"ז סימן כ אות ג) ספר מועדים וזמנים (ח"ד סימן רצז). ועיין בשו"ת חת"ס (ח"א סימן קנד) שכתב: "והנה בענין תגלחת בחול המועד, הגאון בנוב"י (קמא חלק או"ח סי' י"ג) התיר לאחד ההולך בין השרים בהוראת שעה לגלח בחוה"מ לסמוך אר"ת באם גילח ערב הרגל יגלח בחוה"מ ע"י עני שאין לו מה יאכל, ולחשדא לא חייש כמ"ש שם באורך, וחלקו עליו גאוני דורנו כו'. וראה והביטה כי הגאון נוב"י המתיר לא כתב אלא להוראת שעה כו', אבל יחיד בדורו אפילו הוא חסון כאלונים וכגובה ארזים גובהו ודבריו כראי מוצקים לא יכין להתיר אפילו מנהג קטן ממנהגי ישראל, היום יאמר הוא כך וידפיסנו ויפרסמנו, ומחר יאמר אחר כך בסברות חלשות צנומות דקות עד שיתירו איסור דאורייתא, כאשר אירע בעו"ה בזמנינו כי רבו פריצי הדור והעמידו חזון לומר הלא גילוח חוה"מ כמה מאות שנים נהגו אבותינו איסור ונצטערו ונתנוולו ועתה התירו פרושים את הדבר, כן נמי נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסיא בעו"ה, והקולר תלוי אח"כ בהגורמים, ומשו"ה לא התיר הגאון נוב"י בפרהסיא ומ"מ נכשלו בה, ע"כ שומר נפשו יזהר וישמור ה' רגלי חסידיו מלכד". ועיין עוד בשו"ת יוסף אומץ (סימן ז) שכתב: "שמעתי דיבת רבים דאמרי אינשי הנה החכמים שקדמו בבלי דעת אסרו לנו כמה דברים בשבת ובעריות וסתם יינם וכיוצא, ועתה חכמי הדור נפקחו עיניהם והתחילו להבין שהראשונים טעו, והן עתה יש רב גדול שהתיר לגלח בחוה"מ, וכזאת וכזאת יהיה כל מה שאסרו וכו', ובשומעי דבריהם עמדתי מרעיד וגערתי בהם".

וכן החמירו הגר"ש גורן בשו"ת תרומת הגורן (ח"א סימן קט סעיף ד) וכתב: "וכבר נהגו העולם לאסור ואין לפרוץ בזה גדרות של חז"ל במשנה ובתלמוד". ספר שמירת שבת כהלכתה (פרק סו סעיף כג) ספר חזו"ע (הלכות חוה"מ סעיפים כג-כד) אלא שהוסיף שקשה למחות ביד המקילים וירא שמיים יחמיר, הגר"א נבנצל ספר ירושליים במועדיה (תספורת וגילוח סעיף ו).

[9] נראה להקל שאין בכך משום 'לפני עיוור', כי היות ויש המתירים בימינו לגלח במועד לא נחשב הדבר 'מכשול' לפקוד זאת על אחרים, וכן מצינו בשו"ת כתב סופר יו"ד סימן עז, שאין איסור 'לפני עוור' למחמיר בדבר, לגרום לאחרים הסומכים על המתירים להקל, כל עוד לא הוכרעה ההלכה במפורש לאסור. נוסף על כך, יש לומר כי הגזירה לא להיכנס לרגל מנוול אינה שייכת כלפי מי שאינו שומר את הלכות הרגל כלל, ובדומה למש"כ בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן לד, כי מי שאינו מבדיל במוצאי שבת, לא חל עליו איסור לעשות מלאכה לפני הבדלה, ומי שאינו מתפלל לא חל עליו איסור אכילה לפני תפילה. מעין זה כתב גם החזו"א יו"ד לז, ג שמי שאינו נמנע מלאכול מאכלות אסורות כלל, לא שייך כלפיו האיסור לבטל איסור לכתחילה, היות שבעיניו אינו איסור.

בצרוף שני טעמים אלו ניתן להרחיב את ההיתר המובא בשו"ת באהלה של תורה ח"ה סימן כט ובשו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ל אות ו (ע"פ חזו"א שביעית ד, טו) שאין איסור 'לפני עוור' כאשר נציג ציבור מעביר בעל כרחו תקציבים לדברים האסורים כחלק מביצוע תפקידו, כשאינו יוזם את האיסור בעצמו, ואף בנידון דידן האיסור נעשה שלא מרצון המפקד ותפקידו, רק לפקח על ביצוע הדבר.  (ובעל פה שמענו מהגר"א וייס כי הרחבת היתר זה דחוקה וניתן לסמוך עליו רק בדלית ברירה).

ולעיתים יש טעם נוסף להקל בכך, היות שהמתגלח בכל יום בתער, נמנע לשיטת הנודע ביהודה תנינא או"ח סימן פ מאיסור דאורייתא של גילוח בתער, ומוטב שיגלח במועד מאשר שימתין כמה ימים ויעבור איסור תורה, וראה בעניין זה בספר הצבא כהלכה פרק לא הערה 7.

[10] סימן תקלא סעיפים ב- ד. אגב יש להוסיף, שמבואר ברמ"א סימן תקלב סעיף א, שמנהג האשכנזים לאסור גם נטילת ציפורניים בחול המועד, אא"כ גזר את ציפורניו קודם המועד, כמבואר במשנה ברורה שם ס"ק ב, או שהיה טרוד ביותר קודם המועד כמבואר בערוך השלחן שם סעיף ב.

[11] כן נראה מדברי הטור או"ח סימן תקלא (ומפורש יותר בשיטת תלמיד הר"י מפאריס מו"ק יד ע"א שכתב: "אדם שהיה טרוד  בדבר מצווה, אי לא מוכחא מילתא טפי, כגון פדיון שבויים הידועים לרבים, אין בידנו כח להתיר". אמנם המעיין בשאר דבריו יראה שאין הלכה כדבריו בסוגיא זו). אמנם מדברי תשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף סימן תקלא, נראה כי לא ניתן להוסיף על המקרים המובאים במשנה ולהתיר לגלח במקרים אחרים, ותמה על דבריו  מהר"ח אבולעפיה (עיין בסוף ספר כנסת  הגדולה יורה דעה) שממשמעות דברי הגמרא עולה שבכל אונס המפורסם לרבים מותר. למעשה, שמענו מהגר"א נבנצל להקל בכך כדברי הטור, ובפרט שניתן לדחוק ולבאר אחרת בדברי הרשב"א, וגם משמע קצת במשנה ברורה סימן תקמח ס"ק לד בעניין אבל, שיש מקום להרחיב את ההיתרים המובאים במשנה. וכ"כ לנו בעל ספר 'ארחותיך למדני': "אף שמרן פסק בש''ע כהרשב''א, שאין לחולה שנתרפא במועד יכולת לגלח, מ''מ אין חיוב עלינו לקבל טעם הרשב''א שהוא משום תנא ולא שייר, אלא עדיין אפשר לנו לומר שהטעם הוא מפני שעצה [רפואית] זו שלא לגלח כשהוא חולה, היא אינה מפורסמת כל כך ... ואף שמרן הביא דעת הרשב''א בב''י, מ''מ עדיין י''ל שהטעם שהוא פסק כהרשב''א הוא מפני שהתוספות נסתפקו בדין חולה, וכיון שכתב מרן בב''י שהרי''ף והרמב''ם והרא''ש פסקו ספק בדינים אלו לחומרא, שאף בדין חולה יש לפסוק לחומרא, אף אם אמרינן תנא ושייר".

לאור דברי הטור, יש להתיר להתגלח גם לחייל שהיה אנוס עקב המצאותו בפעילות מחוץ לבסיסו במשך כל היום אף לשיטת הרשב"א, כי דומה דינו לבא ממדינת הים, לפי דעת הסוברים שכל הנמצא חוץ לעיר הרי הוא כבא ממדינת הים.

[12] בשער הציון סימן תקלא ס"ק ז כתב: "הטעם משום דאבידה אינו דבר מפורסם קשה טובא, דמי שנדר שלא לגלח והתירו חכם הלא גם כן אינו מפורסם, דאטו הנודר נדר בפרהסיא דוקא..., וביותר בחולה שעמד מחוליו במועד, הלא הוא מפורסם בודאי לרבים שהיה חולה ואפילו הכי אסרו. אלא העיקר נראה כמו שכתב הריטב"א, דהני האונס עצמו הוא דבר גלוי וברור שלא היה באפשר לו, מה שאין כן בשאר אונסין שאין האונס גלוי ומוחלט, אסרו".

[13] הגר"א נבנצל. וכן כתב לנו בעל ספר 'ארחותיך למדני': "אף את''ל שיש הרבה חיילים בצבא שהם יכולים לגלח, ולכן אין הוכחה כל כך שחייל זה אנוס ולא היה יכול לגלח כשהוא היה בצבא, מ''מ עדיין נראה שהוא אינו גרוע ממי שנודר בביתו שלא בפני רבים שלא לגלח שערו, שעדיין הוא נחשב אנוס ... וה''ה י''ל הכי לגבי החיילים, כיון שהוא ידוע לכל שחייל זה היה בצבא, וגם ידוע שאין כל החיילים יכולים לגלח, כגון כשהם בפעילות מבצעית וכדומה, אף זה נחשב בכלל מוכח מילתא לרבים, ומותר לו לגלח במועד", ויש לצרף לכך שיטת הריטב"א (ראה משנ"ב סימן תקלא ס"ק יב) שהבא מחוץ לעיר נידון כבא ממדינת הים.

[14] משנה ברורה שם ס"ק יג.

[15] כפי שמבואר בגמרא שמי שאבדה לו אבדה נחשב אנוס, ואין מוטל עליו להפסיק לזמן מה מלחפש את אבדתו בכדי לגלח, וק"ו שהעוסק בהצלת נפשות לא הטריחוהו להתגלח בערב החג אם הדבר יטרידהו במשימתו, כמבואר בפסחים מט ע"א בעניין חובת ביעור חמץ ליוצא להציל.

[16] ומכל מקום נראה שחייל המתחיל את פעילותו השכם בבוקר, אין מוטל עליו להשכים מעבר למקובל כדי להתגלח קודם לכן, כי לא הטריחוהו בכך. כמו כן שמענו מהגר"א נבנצל, שחייל שנאנס מלהסתפר בלבד, אינו נחשב כנאנס גם לגבי גילוח אם יכול היה להתגלח, ואין לומר בזה 'הואיל ואישתרי בתספורת אישתרי בגילוח'. ולעומת זאת, לדעת הגר"א וייס, חייל שעקב הפעילות נבצר ממנו להסתפר רשאי אף לגלח זקנו במועד שלא לתת דברינו לשיעורים.

[17] שמענו מהרב נבנצל, וטעמו כי גם אנשי משמר מוטל היה עליהם לגלח ביום חמישי לשבת ולא רק בערב שבת, ומה שכתב המשנה ברורה שמי שנאנס בערב החג בלבד הוי אנוס זה דווקא כשלא ידע מראש שייאנס. (וצ"ע אם מוטל על האדם להסתפר גם ג' ימים קודם החג, ועיין שיטה לתלמיד הר"י מפאריס מועד קטן יז ע"ב, שמשמע כי יותר מיומיים לפני החג לא הטריחוהו מלספר, ולכן כהן שהשלים משמרתו בערב שבת לפני הרגל שחל ביום ראשון, רשאי לגלח במועד).

[18] כן מתבאר בתשובת מהר"ח אבולעפיה שצויינה לעיל, ביחס לאנשי חברה קדישא שהתמהמהו מלהתגלח עד חצות ונצרכו לטפל במת מצווה, שאינם נחשבים אנוסים, ובאר זאת הגר"א נבנצל, כי היה להם לחוש מראש שייאנסו.

[19] ראה לעייל בפרק ערב פסח וליל הסדר שזמן הגילוח בערב פסח הוא עד חצות היום.