פרק יח

שאלה: האם מותר לחייל שבדק וביער וביטל את החמץ, ולאחר הפסח מצא חמץ ברשותו, לאוכלו? ומה דין חמץ של חייל שבגלל עיסוק אינטנסיבי בפעילות מבצעית, נבצר ממנו לבערו קודם הפסח, אלא רק למוכרו או לבטלו, ולאחר הפסח מצאו ברשותו? כיצד ינהג חייל שחבירו מכבדו בוופלים, והוא חושש שהמדובר בחמץ שעבר עליו הפסח? האם חמץ שהיה בחבילה שנשלחה בדואר לפני פסח והגיעה לאחריו, מותר בהנאה?

תשובה: שנינו[1]: "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר, לא יראה לך שאור", וכתב הרמב"ם[2]: "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס[3], כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח", וכן נפסק בשו"ע[4].

יתר על כן נאמר בירושלמי[5]: "הפקיר חמצו בשלושה עשר (בניסן), לאחר הפסח מהו? רבי יוחנן אמר אסור, רשב"ל אמר מותר כו', רבי יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה", וקי"ל כרבי יוחנן, וכן נפסק בשו"ע[6]: "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור, אף על פי שביטל". א"כ מבואר שאפילו ביטל או הפקיר את החמץ קודם הפסח, כך שלא עבר על בל יראה ובל ימצא, מ"מ אסרוהו, גזירה שמא יערים אדם ויניח את חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו.

יחד עם זאת נפסק בשו"ע[7]: "אם מכרו או נתנו לגוי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לגוי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט". (ויש אף שהורה[8] שאם מחמת אונס לא התאפשר לו לבערו או למוכרו, די בביטול החמץ בכדי להתיר את אכילתו לאחר הפסח).

נחלקו הפוסקים[9] אם גם חמץ שספק אם עבר עליו הפסח, כגון שספק אם היה בימי הפסח בבעלות ישראל, נאסר באכילה, או שמא הוא ככל ספק דרבנן שהולכים לקולא, והוסיפו האחרונים[10] שאם ניתן לתלות שהחמץ יוצר לאחר הפסח, (או שניתן לתלות שנקנה לאחר הפסח מחנות שמכרה את החמץ לגוי), מותר לאוכלו בכל ענין.

עוד יש לציין שכתבו מפוסקי דורנו[11] שהשולח חבילה עם חמץ בדואר אינו יכול להפקיר את החמץ או למוכרו, הואיל והוא באחריות רשות הדואר, ואין אדם יכול לבצע פעולות קנייניות על דבר שלו שאינו ברשותו. ברם, נראה שלמעשה ניתן להקל בכך, שהרי רשות הדואר חפצה שהחמץ לא יהיה באחריותה בימי הפסח, ועל כן אינה מעכבת את בעל החבילה מלמכור את חמצו[12], ואף רשות הדואר עצמה (או המערכת הצבאית, לכשיגיעו חבילות הדואר לאחריותה) רשאים למכור את החמץ לגוי, כל זמן שהבעלים אינם מתנגדים לכך בצורה מפורשת[13].

לפיכך חמץ שהיה בפסח ברשות ישראל, אסור לו לאוכלו לאחר הפסח, ואפילו ביטל את החמץ קודם הפסח. (עם זאת, מי שנאנס קודם החג ולא התאפשר לו לבער או למכור את החמץ, אלא רק לבטלו, רשאי במקום הפסד מרובה ביותר[14] להסתמך על דעת המקילים בזה).

חמץ שהיה מכור לגוי בימי הפסח, או שניתן לתלות שיוצר לאחר הפסח, אינו נאסר כלל.

[1] פסחים פרק ב משנה ב.

[2] פ"א מחמץ ה"ד.

[3] וכתב המ"מ שדין זה נלמד מהמבואר בגמרא (שם לא ע"ב) שישראל שמישכן חמץ אצל נכרי ולא א"ל "קנה מעכשיו", נאסר החמץ כדין חמץ שעבר עליו הפסח, ומשמע שכן הדין אפילו כשהיה אנוס ולא יכל לפרוע את חובו לגוי.

[4] סימן תמח סעיף ג.

[5] שם פ"ב ה"ב.

[6] שם סעיף ה.

[7] שם סעיף ג.

[8] שו"ת מנחת יעקב סימן ו, הובא בשו"ת חלקת יעקב סימן קצא, אלא שהסיק שם "דודאי פסקינן כדעת המקור חיים והאחרונים לאסור אף באנוס וביטל". וכן אסר בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סימן יט, וכן הביא בשו"ת שמחת כהן (סימן קט) שהחת"ס המקו"ח הא"ר השו"מ ורבים אחרים הורו להחמיר בזה.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק כה) שהביא שיש שנקטו שאם בדק וביטל את החמץ בערב פסח, ולאחר הפסח נמצא אצלו חמץ, אין לאוסרו על כל פנים בהנאה, הואיל ועשה את כל הנדרש ממנו, וכתב שבמקום הפסד מרובה ניתן להקל כמותם. ובביה"ל (שם סעיף ג ד"ה 'אפילו הניחו שוגג') הוסיף שבמקום הפסד מרובה ניתן יהיה להקל בהנאה מחמץ שנמצא לאחר הפסח (ולא באכילתו) גם כשלא התאפשר לו לבדוק את החמץ והסתפק בביטולו בלבד בערב פסח.

בדומה לכך כתב המשנה ברורה (סימן תמח ס"ק כה) שאם נמצא בדרך ונזכר שיש לו חמץ בבית, ואין באפשרותו כעת למוכרו או לבערו, רשאי להפקיר בפני עדים את החמץ שבביתו, ויוכל לחזור ולזכות בו לאחר הפסח, הואיל ועושה כעת את כל אשר לאל ידו. לעומת זאת מביא שם שלדעת רבים אם החמץ נמצא עמו ואין לו אפשרות למוכרו לגוי, לא יועיל להפקירו בפני עדים ולחזור ולזכות בו לאחר הפסח, (שהרי בידו לבערו), ועל כן אין להקל בכך אלא בהפסד מרובה, ולענין הנאה מחליפיו בלבד.

[9] ראה משנה ברורה סימן תמט ס"ק ה, וביה"ל סימן תמח סעיף ג ד"ה 'שעבר עליו'.

[10] משנה ברורה שם.

[11] שו"ת אגרות משה ח"א סימן קמו. לעומת זאת עיין בספר הליכות שלמה (פ"ד סעיף כד) שהסתפק אם ניתן לדמות חמץ בדואר לחמץ שנפל לבור, שמבואר בשו"ע (סימן תלח סעיף ב) שדינו כנפלה עליו מפולת שדי לבטלו ומותר לאחר הפסח (ראה משנה ברורה סימן תלג ס"ק לט). ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קצא) שהקל בענין זה, אולם שם המדובר בחמץ הנמצא באחריות רשות דואר של גויים.

[12] כן שמענו מהגר"ד ליאור, והוסיף שבכה"ג יודו כולם לשיטת הרשב"א (ב"ק ע ע"א) שרשאי אדם למכור את שלו אף שאינו ברשותו, ורק ברשות דואר של גויים, שאין לה כל ענין במכירת החמץ, יסבור האגרו"מ ששליטתם בחבילה מעכבת את המכירה. ועיין גם בספר מכירת חמץ כהלכתו (פ"ד סעיף כב) שרבים מתירים למכור חמץ שעוקל ע"י שלטונות המס, הגם שאינו ברשותו לגמרי.

[13] כן שמענו מהגר"ד ליאור שהואיל והחמץ נמצא באחריות הרשויות הנ"ל, בסמכותן למוכרו מדין 'זכין', וכעין שמצינו בשו"ע (סימן תמג סעיף ב) ששומר שהופקד חמץ ברשותו רשאי למוכרו לגוי בער"פ. והוסיף שבסמכות רב יחידה למכור אף חמץ פרטי של חייל כל עוד אינו מתנגד לכך, וכפי שמצינו (חו"מ סימן רצב סעיף טו) שבי"ד רשאים למכור פיקדון שבלא זה יאבד.

[14] כגון בעל חנות שהוזעק בדחיפות למילואים, ולא התאפשר לו לדאוג למכירת החמץ שבחנותו.