פרק יא

שאלה: האם חייל שנסע לביתו לפני פסח, ונזכר ששכח לבדוק חמץ, מחויב לחזור לבסיס לצורך הבדיקה? האם מפקד שהוזעק מביתו בערב פסח קודם שביער את החמץ, רשאי להסתפק בביטולו? האם חייל שנמצא בסידרת אימונים, או בפעילות מבצעית, ונבצר ממנו לבער את החמץ, יכול להסתפק בביטולו?

תשובה: שנינו[1]: "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו (ואין באפשרותו לשלוח שליח במקומו), אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו, יחזור ויבער, ואם לאו, מבטלו בלבו (דמדאוריתא סגי בביטול, ובמקום מצוה העמידו חכמים את דבריהם על דין תורה). להציל מן הנכרים ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו. ו(היוצא) לשבות שביתת הרשות, יחזור מיד כו'. ועד כמה הן חוזרין? רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה, רבי יהודה אומר זה וזה בכזית".

ונחלקו ראשונים[2] אם דינים אלו נאמרו דוקא כשברי לו שיש חמץ בביתו, או אף אם מסופק בכך.

נפסק בשו"ע[3]: "ההולך ביום י"ד לדבר מצוה כו' ונזכר שיש לו חמץ בביתו (משנה ברורה - או אפילו מסופק בכך), אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו, יבטלנו בלבו. ואם היה הולך להציל כו', יבטלנו בלבו ולא יחזור אפילו יש שהות (משנה ברורה[4] - שמא ייטרד בינתיים, ולא יוכל להציל אח"כ). ואם יצא לצורך עצמו, יחזור מיד. עד כמה הוא חוזר, עד כביצה, פחות מכאן מבטלו בלבו ודיו".

א"כ מבואר שהיוצא לדבר מצוה (מובהקת[5]) ונזכר שעדיין לא בדק את החמץ, ובאפשרותו להספיק לחזור לביתו מבלי שיפסיד את המצוה, חוזר למקומו, ואם לאו, יסתפק בביטול החמץ (אולם העירו האחרונים[6] שאם כבר עברה שעה חמישית, שלא ניתן לבטל יותר את החמץ, עליו לחזור ולבער אפילו יפסיד את המצוה). היוצא להצלת נפשות, יסתפק בביטול החמץ, ואפילו יש שהות בידו לחזור ולבער. ואילו היוצא לדבר רשות, חייב לחזור למקומו לאלתר, אלא שהוסיפו האחרונים[7] שאם החזרה למקומו כרוכה לו בהפסד או בטירחה משמעותיים ביותר, יסתפק בביטול החמץ.

כמו כן מבואר שאפילו היוצא לדבר רשות אינו צריך לחזור למקומו אלא לחמץ בשיעור כביצה (כ-60 סמ"ק), ואילו אם המדובר בחמץ בכמות קטנה יותר, די לבטלו. אולם העירו האחרונים[8] שכן הדין דוקא קודם שעה שישית, שהרי לאחר שעה זו כבר לא ניתן לבטל את החמץ, ועל כן אם נזכר לאחר שעה זו בחמץ שלא ביערו, עליו לחזור למקומו אפילו לחמץ בשיעור כזית (כ-30 סמ"ק), ורק אם המדובר בכמות קטנה יותר, אינו צריך לטרוח ולחזור למקומו בכדי לבערו. 

לפיכך, חייל שיצא לדבר רשות (כגון שנסע לחופשה), ונזכר שנותר ברשותו חמץ בשיעור כביצה (60 סמ"ק), או אפילו מסופק בכך, (ואין באפשרותו למוכרו, או לשלוח שליח שיבערו), חייב לשוב לבודקו ולבערו, ואינו רשאי להסתפק בביטולו, אא"כ החזרה למקומו כרוכה לו בהפסד או בטירחה מרובים מאוד (או שיש ברשותו רק חמץ בשיעור פחות מכביצה).

חייל שיצא לדבר מצוה (כגון שנמצא בסידרת אימונים) ונזכר שנותר חמץ ברשותו כנ"ל, צריך לדאוג לביעורו (או למכירתו), ורק אם אין באפשרותו לדאוג לכך, רשאי להסתפק בביטולו. חייל העוסק בפעילות מבצעית ונבצר ממנו לבער את החמץ, יסתפק בכל מקרה בביטול החמץ קודם שעת האיסור.

ברם, כל זאת בתנאי שנזכר בחמץ קודם שעה שישית (שאז עדיין ניתן לבטל את החמץ), אך אם נזכר בחמץ לאחר מכן, יהיה עליו לשוב ולבערו אף כשהדבר כרוך בהפסד או בטירחה מרובים, או שהוא עוסק במצוה, ורק אם נבצר ממנו לשוב מפאת נסיבות מבצעיות (או שידוע לו שיש ברשותו רק חמץ בשיעור פחות מכזית), אינו צריך לטרוח לשוב במיוחד בכדי לבערו, ורק כשיחזור ממילא לשם, יבערנו[9].

[1] פסחים מט ע"א.

[2] לדעת המהר"ם חלאוה (שם) אף המסופק אם יש חמץ בביתו מחויב לחזור, ואילו המאירי (שם) דייק מלשון המשנה "ונזכר שיש לו חמץ" שדוקא כשיודע בוודאות שיש שם חמץ, אך אם מסופק בכך אין מחייבים אותו לחזור.

[3] סימן תמד סעיף ז.

[4] ועיין בביה"ל (שם ד"ה 'להציל מן הנהר') שכתב שאף היוצא להציל את רכושו או רכוש חבירו, כגון שהנהר עומד לשוטפם, יסתפק בביטול החמץ. ואף הסתפק שם אם כן הדין אף כשיש לו שהות לחזור ולבער.

[5] עיין משנה ברורה (שם ס"ק כג) שהשתתפות בסעודת ברית מילה לא נקראת מצוה לענין זה, ובהמשך (שם ס"ק כה) הסתפק אם בסעודת אירוסין פטרו רק את החתן או אף את שאר המוזמנים. אמנם שו"ע הרב (שם סעיף טו) נקט שהשתתפות בסעודות אלו נחשבת לדבר מצוה. ועיין עוד במשנה ברורה (שם ס"ק לא) שאף היוצא לערב עירוב תחומין כדי שיוכל ללכת ללמוד אצל רבו, גם כן אינו נחשב למצוה ביחס למצות בדיקת חמץ.

[6] משנה ברורה שם ס"ק כט, ולפי שעשה דתשביתו חמור, שעובר עליו בכל רגע, משא"כ שאר מצוות (מלבד טיפול במת-מצוה).

[7] ביה"ל סימן תלו סעיף א ד"ה 'זקוק לבדוק'. אמנם בשו"ע הרב (שם סעיף ז) כתב שאף "כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו, אעפ"כ אם ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו, חייב הוא לחזור לביתו", וא"כ לדעתו אין להקל כלל מלבד במקום ספק, וצ"ל שגם הביה"ל שהקל גם כשברור לו שנותר חמץ בביתו, לא הקל אלא במקום הפסד מרובה מאוד.

[8] משנה ברורה סימן תמד ס"ק לג.

[9] ועיין עוד להלן תשובה יז כיצד יש לנהוג כשמוצא חמץ ברשותו במהלך הפסח.