פרק ח

שאלה: כיצד ינהג חייל שחבירו שואלו דבר מה באמצע בדיקת חמץ? האם ניתן לבדוק מקומות מרוחקים זה מזה בברכה אחת? האם קצין שנסע לביתו לאחר שבדק בברכה את החמץ בחדרו ובמשרדו, צריך לברך שוב קודם שיבדוק את החמץ בביתו? האם חייל שהוזעק באמצע בדיקת חמץ בשל נגיעה בגדר, ולאחר זמן חזר למוצב, צריך לברך שוב קודם שיסיים את הבדיקה?

תשובה: כתב הרא"ש[1]: "יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמרו הבדיקה, ויש מוסיפין עוד יותר ואומרים שאם שח בדברים דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה אין נראה לי, אלא שיש ליזהר שלא ישיח בין ברכה לתחילת הבדיקה, ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה, וכאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הויא שיחה הפסק כו'. ומיהו לכתחילה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כולה, כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ".

וכן נפסק בשו"ע[2]: "יזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ[3]", והוסיפו האחרונים[4] שאכן אם הפסיק בדיבור בין הברכה לתחילת המצוה, חוזר ומברך, אולם אם הפסיק בדיבור במהלך הבדיקה, אינו חוזר ומברך, כיון שכבר התחיל במצוה. יתר על כן, לצורך הבדיקה רשאי אף לדבר במהלכה לכתחילה, ולא חשוב להפסק[5].

לעומת זאת הט"ז[6] נקט כדברי היש אומרים שהביא הרא"ש, ובאר שיש לחלק בין ישיבת סוכה ואכילה, שיכול לסיימם מתי שיחפוץ, לבין מצות הבדיקה, שאינה מסתיימת אלא בגמר הבדיקה, ועל כן כתב שחל איסור גמור על הפסק בדיבור באמצע הבדיקה (אמנם הוסיף הט"ז שאם שח באמצע הבדיקה אינו חוזר ומברך, אך משמעות דבריו שאם הסיח דעתו מהמשך הבדיקה, חוזר ומברך).

למעשה נוהגים כדברי השו"ע, וממילא נראה[7] שאף כשהסיח דעתו מהמשך הבדיקה אינו חוזר ומברך. ונראה הטעם, לפי שהברכה היא "על ביעור חמץ", ומצוה זו מוטלת עליו ברציפות משעת הבדיקה עד שעת השריפה, ועל כן היסח דעת אינו מנתקו מהברכה.

מטעם זה נראה שנפסק גם בשו"ע[8]: "בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים", והעירו האחרונים[9] ששינוי המקום מבית לבית אינו מהווה הפסק, הואיל ובדיקת כל הבתים כולם מצוה אחת היא. אמנם יש מהאחרונים[10] שכתב שמאחר שיש שנקטו ששינוי מקום מהווה הפסק, במיוחד אם מדובר במעבר למקום רחוק, על כן לכתחילה יתכוון מפורשות שהברכה תחול רק על בדיקת המקום הקרוב, ולכשיגיע לבדוק במקום המרוחק, ישוב ויברך[11], אולם בדיעבד אם לא התכוון לכך, אינו חוזר ומברך.

לפיכך, לכתחילה, אין להפסיק בדיבור שאינו קשור לבדיקה, או במעבר ממקום למקום, מתחילת הבדיקה עד לאחר ביטול החמץ. על כן מי שעליו לבדוק שני מקומות רחוקים זה מזה (כגון כשבדק את חדרו בבסיס, ולאחר מכן נוסע לבדוק בביתו), יתכוון מפורשות שהברכה תחול רק על בדיקת המקום הקרוב, ולכשיגיע לבדוק במקום המרוחק, ישוב ויברך. (כמו כן ניתן למנות שליח שיבדוק עבורו את אחד מהמקומות).

בדיעבד, אם הפסיק באמצע הבדיקה, או הסיח דעתו מהמשך הבדיקה, או עבר למקום מרוחק מבלי להתכוון מפורשות כנ"ל, אינו חוזר לברך שנית, ורק אם הפסיק בין הברכה לתחילת הבדיקה בדיבור שאינו קשור לבדיקה, חוזר ומברך.

[1] פסחים פ"א סימן י.

[2] סימן תלב סעיף א.

[3] ועיין בכף החיים (שם ס"ק כא) שהוסיף שיש להימנע מדיבור עד לאחר ביטול החמץ שלאחר הבדיקה, הואיל והברכה מתייחסת לכל שלבי ביעור החמץ.

[4] משנה ברורה שם ס"ק ה וס"ק ו.

[5] אולם עיין שו"ע (סימן קסז סעיף ו וסימן תקצב סעיף ג) שאף בדברים הנצרכים למצוה אין לדבר לכתחילה בין הברכה לתחילת המצוה.

[6] שם ס"ק ג.

[7] כן כתב בספר דרך פקודיך (מצוה ט חלק הדיבור אות ז), ומטעם דמצות 'תשביתו' נמשכת מתחילת הבדיקה עד סוף השריפה. וכן כתבו בספר נטעי גבריאל פרק יד סעיפים ד-ה, ספר הסדר הערוך ח"ג עמודים ל-לא, ספר פסקי תשובות שם אות ו, ספר סידור פסח כהלכתו פרק יג סעיף ז, שהמנהג למעשה שאין חוזרים לברך אף אם עקר ממקומו והסיח דעתו מהמשך הבדיקה.

ועיין משנה ברורה (סימן תלד ס"ק ג) שאם נחסר מהחמץ ששייר לעצמו לאחר הבדיקה, או שנטל עכבר משם בפניו, בודק שנית בלא ברכה. משמע שאף לאחר שהסיח דעתו בסיום הבדיקה, אינו חוזר ומברך. וכעין זה משמע מהמשנה ברורה (סימן תלה ס"ק ה) שלמעשה אם מצא חמץ בפסח אין מברך קודם שמבערו, הואיל והברכה הראשונה חלה על כל החמץ שיימצא (ועיין בענין זה גם בשו"ע הרב ריש סימן תמו). וצ"ל שיסוד דין זה נובע מכך שהחיוב מוטל עליו כל העת, ועל כן אין היסח דעת מנתקו מהברכה הראשונה, וכעין שמצינו שברכת התורה חלה על כל הלימוד שלומד במשך היום, ואפילו הפסיק בינתיים, וכתב הט"ז (סימן מז ס"ק ח): "שאין הפסק מפסיד כלום, מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו, אלא שהטירדה פוטרתו, וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב, ע"כ א"צ לחזור ולברך, ולאו בדעתו תליא מילתא".

לעומת כל זה עיין בספר תורת היולדת (פרק מג הערה א) שכתב שאם הסיח דעתו באמצע הבדיקה, חוזר ומברך, ואף למ"ד שהעובר למקום אחר לא חשיב הפסק, כשהסיח דעת ודאי חשיב הפסק. (ואכן, עיין במאמר הגרח"פ שיינברג בתוך ירחון מוריה שנה יז גליון ה-ו, ובמאמר הגר"ח אבערלאנדער בתוך רבעון אור ישראל שנה א גליון ג, שהשיגו על דבריו).

[8] סימן תלב סעיף ב.

[9] משנה ברורה שם ס"ק ז, והעיר שם שאמנם לדעת החיי אדם מעבר לחצר אחרת נחשב הפסק (כדין המברך על טלית קטן בביתו, שחוזר ומברך על הטלית גדול בבית הכנסת), אך החק יעקב והמאמר מרדכי חלקו עליו (ובארו שלענין טלית כל בגד הוא מצוה בפני עצמה, משא"כ בבדיקת חמץ כל הבדיקה מצוה אחת היא).

[10] כן כתב החכמת שלמה בהגהותיו לשו"ע בסימן זה, שבכדי להוציא נפשיה מפלוגתא, יתכוון מפורשות שמברך רק על הבית שלפניו, ואז לכשיעבור למקום אחר יהיה רשאי לברך שוב לכו"ע. וכן הורה כדבריו בספר חזון עובדיה הלכות בדיקת חמץ סעיף ו, וכן כתב לנו הגר"י זילברשטיין.

אמנם יש לציין שבכף החיים (שם ס"ק כב) חלק על כך, והורה שיברכו מראש על כל המקומות שעליו לבדוק, והיינו לפי שהכל מצוה אחת היא.

[11] ואין זו ברכה שאינה צריכה, הואיל ועושה כן כדי לצאת מידי ספק ברכות.