פרק ב

שאלה: האם חייל צריך לברך על בדיקת החמץ בחדרו, או שמא מאחר שאין לו בעלות על המקום, עליו לבודקו בלא ברכה? האם חיילי כח צבאי המתמקמים באופן זמני במהלך פעילותם במוצב כלשהו, מחויבים לבדוק שם את החמץ? האם חייל המתארח בבית חבירו, צריך לבדוק שם את החמץ?

תשובה: כפי שהתבאר[1], הגם שחובת בדיקת וביעור החמץ חלה על כל הרכוש, מ"מ הברכה תוקנה דוקא על בדיקת החמץ בבית. לאור זאת יש לעיין האם חדרו של חייל נידון כביתו ויהיה עליו לברך קודם שיבדקנו, או שמא זיקתו לחדר קלושה ואינו רשאי לברך על בדיקתו.

נאמר בגמרא[2]: "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי כו'? אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק".

דהיינו, אם לפני ליל הבדיקה הבית עבר כבר לשליטת השוכר, חובת הבדיקה מוטלת עליו ולא על בעל הנכס, ומבואר אף בהמשך הגמרא[3] שגם אם הבית היה בשליטת המשכיר בליל י"ד, ולא בדק, מוטל על השוכר לבודקו. מכאן שהחיוב אינו נובע מהבעלות על הנכס, אלא מזכות השימוש בו, וכפועל יוצא מאיסור שימוש במקום שלא נבדק מחמץ, ויש חשש שייכשלו באכילתו.

יתר על כן, נאמר בגמרא[4]: "תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובצקו בידו, אין זקוק לבער. הפקידו אצלו (והישראל קיבל אחריות על החמץ), זקוק לבער. ייחד לו בית (כלומר, הישראל ייחד לו מקום להניח בו את החמץ, אך לא קיבל אחריות), אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא בבתיכם כו' והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל. למימרא דשכירות קניא, והתנן כו' (כלומר, הלא מקובלנו שגם לאחר שהישראל ייחד לנכרי את המקום, המקום נשאר בבעלות הישראל, ומדוע א"כ אין מחייבים אותו לבער משם את החמץ)? שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון 'לא ימצא' - מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך".

מפורש א"כ בגמרא שלמרות שלנכרי אין שום זיקת בעלות על המקום, ובעצם החמץ נמצא ברשותו הגמורה של הישראל, מ"מ אינו מחויב לבערו. והיינו לפי שגדר איסור בל ימצא נאמר דוקא על חמץ המצוי בידו, ובלי קשר למעמדו הממוני של המקום[5].

ואכן מצינו באחיעזר[6] שכתב: "אבל בפשוטו נראה דלא בעינן בתיכם שיהא ביתו ממש כו', אלא כל שהוא משתמש ושמור אצלו, חשוב רשותו ומצוי אצלו, ומה בכך שיפקיר ביתו, כיון שהוא שמור אצלו ועומד בצידו חשוב מצוי אצלו". דהיינו, אף המפקיר את ביתו מחויב בבדיקתו, בשל זכות השימוש בו.

בדומה לזה כתבו מפוסקי דורנו[7] שבן נשוי המתארח אצל הוריו וייחדו לו חדר למגורים (שאין אחרים נכנסים לשם), או בחור ישיבה המתגורר בפנימייה, מחויבים לבדוק בברכה, לפי שיש להם זכות שימוש במקום. ברם, יש שנטו לומר[8] שבחור ישיבה נידון כאורח בחדרו, הואיל ובסמכות ההנהלה לסלקו ממנו לאלתר, ועל כן יבדוק בלא ברכה. כעין זה יש שכתב[9] לגבי המאושפזת בבית חולים: "יתכן שאין לה לברך, מאחר ואין לה זכות בבית חולים למקום קבוע וניתן להעבירה ממקום למקום", ובדומה לכך כתב החפץ חיים[10] לענין חייל יהודי בצבא רוסיה: "ונראה לי באיש הצבא שמתאכסן בבית אינו יהודי, או שמתאכסן בהקאזארמע (מחנה צבאי), אין צריך לבדוק בלילה לאור הנר אלא בכליו המיוחדים לו, והשאר מבטלו בליבו ודיו".

למדנו א"כ שיש לחלק בין מצבים בהם הדייר בעל זכות שימוש בבית, שאז חלה עליו חובת בדיקה בברכה, לבין מצבים בהם אין לדייר זיקה למקום, כגון שהוא אורח שניתן לסלקו בכל עת, שאז אמנם עליו לבדוק את החמץ כדי שלא ייכשל באכילתו, אך אינו מברך על כך (אמנם הנכנס באקראי לביתו של מי שמחזיק חמץ בפסח, אינו מחוייב לבדוק את המקום[11]).

לאור כל זה יש לדון בהגדרת מעמדו הדיורי של חייל בחדרו, אשר, מחד, אמנם אין לו בעלות ממונית במקום, אולם פשוט שנמסרו לו זכויות השימוש שם, ומאידך, הגם שלרוב הינו מתגורר בחדרו תקופה ממושכת, מ"מ בסמכות המערכת לסלקו לאלתר משם למקום אחר. והנה בענין זה שמענו דעות שונות ממורי הוראה. יש שהורה[12] שחייל נידון כבעל זכויות בחדרו, ועל כן עליו לבודקו בברכה. יש שהורה[13] שאינו אלא כאורח עראי במקומו, ועל כן עליו לבודקו בלא ברכה. ויש שהורה[14] בכעין פשרה שיש לחלק בין מי שיש לו קביעות במקומו, כגון קצין המתגורר בחדר קבוע, לבין מי ששהייתו בחדר עראית, כגון חייל שעובר ממקום למקום.

לפיכך נראה שחייל הבודק את החמץ בחדרו יבדקנו בלא ברכה, אולם אם ברצונו לברך על הבדיקה, יש לו על מי לסמוך, במיוחד אם הוא מתגורר שם בקביעות, ואינו שוהה שם באופן עראי.

לעומת כל זה, פשוט שחיילי כח צבאי המתמקמים באופן זמני במהלך פעילותם במוצב כלשהו, וכן חייל המתארח באופן עראי בבית חבירו, אינם צריכים לבודקו.

[1] בתשובה הקודמת.

[2] פסחים ד ע"א.

[3] שם, וכביאור הר"ן (שם א ע"ב מדפי הרי"ף) שמוטל על השוכר לבדוק, כשם שמצינו שכשיש חמץ של גוי ברשותו מחויב לעשות מחיצה בפניו, דהיינו, למרות שאין החמץ שלו, מ"מ מוטל עליו לדאוג שלא ייכשל באכילתו. וכן נפסק בשו"ע (סימן תלז סעיף ג): "המשכיר בית לחבירו (בי"ד) בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק".

[4] פסחים ו ע"א.

[5] וכן נראה להוכיח מדעת הי"א שהביא השו"ע (סימן תמ סעיף א) שאפילו אם הישראל לא קיבל אחריות על בצקו של הנכרי, ובעצם אין לו שום זיקה ממונית אליו, מ"מ אם יודע שהנכרי אלים ויכפהו לשלם על הבצק אם יאבד, חייב לבערו.

ועיין עוד באריכות בענין זה בספר מנחת אשר פסחים סימן ט.

[6] ח"ג סוף סימן ב, וכעין זה בספר קהלות יעקב פסחים סימן ד, ובספר קובץ שיעורים שם אות קכד.

[7] ספר הליכות שלמה פ"ה סעיף יח ושו"ת אור לציון ח"ג פ"ז סוף הערה יט, לענין בן אצל הוריו. ספר הליכו"ש שם סעיף יז וספר דינים והנהגות פרק יז סעיף יח בשם החזו"א, לענין בן ישיבה.

[8] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן רפז, ספר ימי הפסח שם בשם הגרא"ל שטינמן.

[9] ספר תורת היולדת פרק מג הערה א.

[10] ספר מחנה ישראל פרק לד אות ו.

אמנם, יש להעיר שבהמשך הדברים ציין המחנה ישראל לשו"ע סימן תלג סעיף ז (שם מבואר שאין ישראל בודק חמץ בחור בכותל שבינו לבין שכנו הגוי, שמא יאמר כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה), ומכאן ניתן קצת לדייק שלדעתו חלה חובת בדיקה גם על המקום, ורק בשל חשש סכנה הורה להימנע מבדיקה. ברם, פשטות הדברים שם אינה כן, ויותר נראה שהמחנה ישראל פטר לגמרי את החייל מבדיקת המקום.

[11] שכן דורשת הגמרא (פסחים ה ע"ב): לא יראה לך שאור - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים".

[12] כן כתב לנו הגר"י זילברשטיין, והובאו הדברים ביתר הרחבה בספר חשוקי חמד (פסח עמוד קיא): "לכאורה מצב החייל הוא ביניים, שאינו כמו יולדת שאין לה שום שליטה בחדרה, ואפילו לנעול את הדלת אינה יכולה, ולחייל יש מפתח לחדרו והחדר הוא "ברשותו" לתקופה מסוימת. אולם, מצד שני, האורח (בבית מלון) שילם על החדר ועשה בו קנין, והחייל לא עשה שום קנין. אך נראה שגם החיילים יבדקו בברכה, ואינם דומים ליולדת שאין לה שום זכות בבית חולים, וניתן להעבירה ממקום למקום לפי הענין וכל יום משתנה מצבה..., וגם אין לה כלל קביעות, משא"כ חיילים שיש להם קביעות, חוץ ממקרים מיוחדים שמעבירים אותם". וכעין זה כתב לנו הגר"ד ליאור: "חדרי מגורים של חיילים כו', נראה בפשטות שיש לבודקם בברכה, מפני שיש לחיילים רשות להשתמש בחדרים והחמץ שייך להם, ואין זה גרוע מחדר שאול". וכן היתה מדיניות הרבנות הצבאית לאורך השנים, כפי העולה מפרסומים שונים.

[13] כן כתב הגר"ד כהן במאמר בסוף שו"ת קשרי מלחמה ח"ב, וכן כתב לנו הגר"י זילברשטיין בחודש אדר תשע"ה (בשונה מדבריו שהובאו לעיל): "היות ולחייל אין קנין בחדרו והמפקד יכול להעבירו ממקום למקום בכל זמן שירצה, אינו צריך לבדוק אלא את ארונו ואת מיטתו..., ולכן אין מברכים..., וכמו שחולה השוכב בבית חולים אינו יכול לברך כשבודק את ארונו".

[14] כן כתב הגר"א וייס (בקונטרס השבועי לפרשת ויקרא, תשע"ה): "נראה דהגר במקום שאין בו כל קביעות, כגון חולה בבית חולים, אין עליו כל חיוב בדיקה, דכיון שאינו שוהה שם ברצונו, ואף במי שמאושפז זמן ממושך, עצם שהייה זו מעצם טבעה ארעית היא ואין החולה גר בבית החולים אלא שוהה בו לזמן, משום כך אין חובת הבדיקה רובצת עליו. וכך גם בחייל בצבא, דאם מדובר בקצין שיש לו מגורי קבע חייב בבדיקה, אבל אם מדובר בחייל שעובר ממקום למקום, ולפעמים מעבירים אותו מחדר לחדר, אין חובת הבדיקה רובצת עליו אלא על מפקד הבסיס ושלטונות הצבא", ראה על כך באריכות בנספח ג.