פרק טז

שאלה: מהם עיקרי הלכות האבילות בתשעה באב? כיצד ינהג חייל שבגלל נסיבות מבצעיות, או מפאת הצער להלך יחף בדרך, נצרך לנעול נעלי עור? האם מותר להשתמש בדאודורנט בזמן הצום, או שיש בכך משום איסור סיכה? האם חייל שמפאת נסיבות מבצעיות לא יתאפשר לו לדחות את הנחת התפילין למנחה (כנהוג בתשעה באב), רשאי להניחן בבוקר?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ... אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה". ובהמשך מבואר[2]: "אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך כו'. סיכה אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש. נעילת הסנדל, דוקא של עור, אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי, מותר. ושל עץ מחופה עור, אסור[3]. אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב".

עוד נפסק[4]: "אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב, והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש. יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והיתול מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב, עושין, במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין כו' (ביה"ל - וכהיום מנהג כל ישראל בכל מקום שלא לעשות). ומלאכת דבר האבד מותר".

מעבר לכך נפסק בשו"ע[5]: "ליל תשעה באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת מנחה". ועוד הוסיף[6]: "יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו. הגה, ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לשכב בב' כרים לא ישכב כי אם באחד, ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם".

כמו כן נפסק[7]: "נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדיו בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין, ומברכים עליהם", אולם למעשה מנהג חלק מהספרדים[8] (בעיקר בעיה"ק ירושלים ת"ו) להתפלל שחרית בטלית ותפילין, כבכל השנה.

לסיכום, בתשעה באב חלים על כל ישראל דיני אבילות.

אסור לרחוץ או לסוך לצורך הנאה, אך מותר לרחוץ ידיים מלוכלכות ושפשפת שעלולה להזדהם, למרוח קרם ידיים לסובל מעור יבש עד כדי כאב, או להתיז אלתוש ודאודורנט על הגוף[9].

אסור לנעול נעלי עור (והדבר מוסדר אף בפקודות הצבא[10] שחייל רשאי לנעול בצום נעלי גומי וכד'), עם זאת, פשוט שמותר לנעול נעלי עור לצרכים מבצעיים, ומבואר בפוסקים[11] שאף המהלך בדרך וההליכה בלא נעליים גורמת לו טורח גדול רשאי להקל בכך (ומ"מ מובא באחרונים[12] שראוי שיכניס עפר לתוכם, ושיחלצם בשלבי הדרך שאינו זקוק להם).

אסור לשאול בשלום חבירו, לברכו בברכת 'בוקר טוב' וכד'[13], ויש מפוסקי דורנו[14] שכתבו שאף הצדעה למפקדו בכלל האיסור. שאל בשלומו אדם שאינו יודע הלכה זו, ישיבנו בשפה רפה ובכובד ראש.

אסור להסיח את הדעת מהאבילות, לכן נמנעים ממלאכה משמעותית[15] (מלבד מלאכת דבר האבד[16]), מלימוד תורה (מלבד עיסוק בענינים שתוכנם מצער), ומיציאה לטיולים וכד'.

במהלך הצום, עד חצות היום, יושבים על הארץ (או על שרפרף וכד' הנמוך מ-30 ס"מ[17]) כאבלים. ברם, במקום צורך, כגון כשצריך לבצע מטלות צבאיות בישיבה, וכל שכן העוסק בפעילות מבצעית, רשאי להקל בכך[18]. עוד נהוג לשנות, ולו במעט, מנוחוּת השינה הרגילה, כגון להוריד את המזרון לארץ, או לישון בלא כר וכד', אולם פשוט שלוחם שהדבר עלול לפגוע במוכנותו המבצעית, אינו רשאי לנהוג כן.

מנהג רבים (מלבד חלק מהספרדים, בעיקר בעיה"ק ירושלים ת"ו) להימנע מעיטוף בטלית והנחת תפילין בשחרית של תשעה באב, ולקיים מצוות אלה בתפילת מנחה. עם זאת, פשוט שחייל שמעריך שלא יתאפשר לו לקיימן במנחה, צריך לקיימן בבוקר.

[1] סימן תקנד סעיף א.

[2] שם סעיפים ט, טו-יז.

[3] ויש מחמירים ללכת בנעלי בד בלבד, הואיל ורק בהליכה בנעלי בד יש משום עינוי, ראה שערי תשובה שם ס"ק ט, כף החיים שם ס"ק עב, ומשנה ברורה סימן תריד ס"ק ה.

[4] שם סעיפים כ-כג.

[5] סימן תקנט סעיף ג. אמנם בספר פסקי תשובות (שם הערה 15) העיר שע"פ הקבלה צריך שתהיה חציצה כלשהי בינו לבין הקרקע.

[6] סימן תקנה סעיף ב.

[7] שם סעיף א.

[8] עיין באריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן סז, ובספר חזון עובדיה פרק 'הלכות ומנהגי יום תשעה באב' סעיף ד ובהערה שם.

[9] מקראי קודש פ"ו סעיפים לג-לד, בשם הגר"א נבנצל, וכן התיר שימוש בדאודורנט בספר הליכות שלמה פרק יד הערה 56, וכן הביאו במ"ב מהדורת דרשו (סימן תקנד הערה 48) בשם הגר"מ פיינשטיין בספר שמעתתא דמשה עמוד תלג, ולעומת זאת ציינו שם שהגרי"ש אלישיב בספר אשרי האיש ח"ג פרק עא אות ט החמיר בזה.

[10] פקודת מטכ"ל 34.0206.

[11] שו"ע סימן תקנד סעיף יז: "אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב". ועיין בשו"ת המורים בקשת (סימן 141) שהקל בכך גם לחייל שיוצא לחופשה וחושש שייענש אם יימצא בלא נעליים צבאיות.

[12] משנה ברורה שם ס"ק לב-לג, כף החיים שם ס"ק עט-פ.

[13] משנה ברורה שם ס"ק מא, כף החיים שם ס"ק צ.

[14] כן כתב בשו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן קמד. ברם, בשו"ת המורים בקשת (סימן 139) נקט שאין זה בכלל שאילת שלום.

[15] ראה רמ"א (סימן תקנד סעיף כב) שכתב: "ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט". אמנם מנהג הספרדים (כף החיים שם ס"ק צז, בן איש חי פרשת דברים אות כד) להימנע ממלאכה כל היום, ומובא בכף החיים שם שאף פוסקי האשכנזים (החיי אדם והקיצור שו"ע) כתבו שראוי להחמיר בכך.

[16] ראה שו"ע שם סעיף כג: "ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד".

[17] עיין משנה ברורה סימן תקנט ס"ק יא, ערוך השולחן יו"ד סימן שפז סעיף ג, שו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סימן לט אות ב, ספר נטעי גבריאל הלכות בין המיצרים פרק סח סעיף ג, וספר אורחות רבינו ח"ב עמוד קלח.

[18] כעין המבואר בספר תורת היולדת (פרק מח הערה יז) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן שפב, בשם כמה מפוסקי דורנו) שהנוסע ברכב או באוטובוס בתשעה באב, רשאי לשבת, הואיל והישיבה נועדה לצורך בטיחות ולא לנוחיות ותענוג.