פרק א

שאלה: באלו מצבים מותר לחיילים הנמצאים בפעילות מבצעית לאכול ביום צום? האם חיילים שבגלל נסיבות מבצעיות מחויבים לאכול בתענית, צריכים להשתדל להסתפק בשתייה בלבד, או לאכול 'לשיעורין'? האם חייל המנוע מלצום מפאת נסיבות מבצעיות, צריך להשתדל להתענות לכל הפחות מספר שעות בתחילת הצום? האם חייל שאכל בתחילת התענית בשל נסיבות מבצעיות, ולאחר מכן מתאפשר לו לצום בשארית היום, צריך לצום, או שמא אין כל ענין בכך?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו (ג' בתשרי, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב), ואסור לפרוץ גדר". אולם העיר הרמ"א: "מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות", וכתבו האחרונים[2] שכל שכן שחולה (גם כשאין בו סכנה) פטור מהתענית, ואף אסור לו להחמיר על עצמו. כעין זה נפסק גם בשו"ע במקום אחר[3]: "חיה (יולדת) כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד, אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן".

עם זאת יש לציין שנפסק בשו"ע[4]: "עוברות ומיניקות מתענות בתשעה באב ... אבל בשלושה צומות אחרים פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד". דהיינו, ראוי שאף הנצרכים לאכול בצום יסתפקו במזון הנחוץ להם, ולא ירבו באכילה שלא לצורך.

על דרך זו יש מהפוסקים[5] שכתבו לענין חולה בט' באב (שמצות התענית בו גדולה משאר תעניות) שאם הדבר באפשרותו יתענה בכל זאת מספר שעות בתחילת הצום, ויש אף שהורה[6] שמי שדי לו בשתייה ביום זה, אינו רשאי לאכול[7]. אולם יש שחלקו[8] על כך והורו שחולה שנפטר מהצום, פקעה ממנו כל חובת התענית ואינו צריך להתענות כלל.

עוד יש מהפוסקים[9] שכתבו שהפטורים מתענית בתשעה באב יאכלו 'לשיעורין' (כלומר, אכילה של מאכל בנפח כ-30 סמ"ק (כקופסת גפרורים) כל ארבע דקות, ושתייה של כ-40 מ"ל (כפקק מימייה) כל עשר שניות[10]), הואיל ותשעה באב חמור משאר תעניות[11], אולם למעשה הורו רבים מהפוסקים[12] שאין לנהוג כן אלא ביום הכיפורים, ואילו הפטורים מהצום בשאר תעניות, רשאים לאכול כדרכם. ויש שחילקו[13] בין חולים וכד' המותרים באכילה מפאת מצבם הנוכחי, שרשאים לאכול כדרכם, לבין בריאים שפטרום מתענית כדי שלא יגיעו לידי סכנה, שבתשעה באב יאכלו לשיעורין.

מבואר א"כ שישנם מצבי סכנה שמותר, ואף חובה, לאכול בהם[14]. ופשוט שישנם גם מצבים מבצעיים שבכלל היתר זה, ואכן הורו מפוסקי דורנו[15] שחייל שאינו יכול להתענות בשאר תעניות (חוץ מתשעה באב) מפאת נסיבות מבצעיות, יאכל וישתה כדרכו, ורק יימנע מאכילה לשם תענוג, ואילו בתשעה באב ישתדל להסתפק בשתייה בלבד, אך אינו צריך לשתות לשיעורין. אמנם יש מפוסקי דורנו[16] שהורה שחייל יאכל וישתה בתשעה באב לשיעורין, לפי שהוא מוגדר כבריא האוכל כדי לא להגיע לידי סכנה.

מעבר לכל זה יש להוסיף שנפסק בשו"ע[17]: "שכח ואכל, משלים תעניתו", כלומר, גם מי שעבר ואכל בתענית, מ"מ לא הפסיד לגמרי, וישלים תעניתו. א"כ כל שכן שהאוכל בצום בשל נסיבות מבצעיות ולאחר מכן מתאפשר לו לצום בשארית היום, ישלים תעניתו[18].

לפיכך פשוט שחיילים העשויים להיכנס ללחימה בטווח זמן מיידי, ובכלל זה חיילים העוסקים במשימות ביטחון שוטף בגיזרה בה קיימת סבירות גבוהה להיתקלות באויב, וכן חיילים העלולים להיות מוזעקים ללחימה ללא התראה מוקדמת שתאפשר להם לאכול בכדי להתאושש מהצום ולשוב לכשירות מבצעית, מחויבים לאכול במהלך הצום, ויזכרו את דברי מרן הנצי"ב[19] (בענין היתר מאכלות אסורות לחלוצי צבא): "מותר אתה לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת, שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה, שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה".

חיילים העוסקים בפעילות צבאית שיתכן שלא יהיה באפשרותם למלא את תפקידם כראוי תוך כדי צום, כגון חיילים העוסקים במשימות אבטחה במחנות עורפיים, או בביטחון שוטף בגיזרה 'שקטה', תצפיתניות, תורני חמ"ל, מכונאים העוסקים בהשמשת כלי רק"מ וכלי טיס, וכד', ישקלו בכובד ראש (עם רב היחידה) את אופי הפעילות ורמת הריכוז והמוכנות הנדרשת מהם, כמו גם את תנאי האקלים באותו איזור ואת העומס הפיזי המוטל עליהם לצורך ביצוע המשימה, ותהיה אחריותם על ביטחון הציבור לנגד עיניהם בשעה שיחליטו אם לאכול ולשתות במהלך התענית. (וכשניתן הדבר, יתחילו לצום, ורק אם יחושו בהמשך היום שהצום פוגע בתיפקודם, יפסיקוהו).

חייל שנאלץ לאכול בתענית מפאת הנסיבות הנ"ל, אם מדובר בשאר תעניות חוץ מתשעה באב, יאכל כדרכו, ורק יימנע מאכילה לשם תענוג, ואם מדובר בתשעה באב, ראוי שיתענה לכל הפחות מספר שעות בתחילת הצום (או אף יסתפק במהלך הצום בשתייה בלבד), כאשר ברור לו שאין בכך כל חשש לפגיעה ביכולתו המבצעית. לעומת זאת, חייל העוסק בפעילות מבצעית בתשעה באב אינו צריך להקפיד על אכילה ושתייה 'לשיעורין' (אכילה של מאכל בנפח כ-30 סמ"ק (כקופסת גפרורים) כל ארבע דקות, ושתייה של כ-40 מ"ל (כפקק מימייה) כל עשר שניות), מלבד לדעת המחמירים בדבר, ואף זאת דוקא אם האכילה נועדה לצורך מוכנות מבצעית עתידית. (אגב יש להוסיף שהאוכל לחם בתשעה באב נוטל ידיו כדרכו תמיד[20], ומנהג הרבה מהאשכנזים[21] להוסיף גם 'נחם' בברכת המזון, לפני 'ובנה ירושלים'. כמו כן, במידה שהצום חל במוצ"ש, צריך גם להבדיל קודם אכילתו[22]).

חיילים העשויים להיכנס ללחימה רק בהתראה ממושכת קודם לכן, כגון לוחמים הנמצאים בתקופת אימונים, מחויבים לצום, אך ידאגו מראש שתימצא בהישג ידם מנת מזון ושתייה, כך שבמידת הצורך יוכלו להפסיק מיידית את הצום ולחזור לכשירות מבצעית.

חייל שאכל בצום בשל נסיבות מבצעיות, ולאחר מכן מתאפשר לו לצום בשארית היום, ישלים תעניתו.

מלבד הנ"ל, פשוט שמי שצם עליו להשתדל להמצא במקום מוצל, כדי שלא להגיע למצב של 'שבירת הצום' ולסכנת התייבשות, ואף רצוי לאכול לפני עלות השחר[23] (מלבד בט' באב), להחליף משמרת יום במשמרת לילה עם מי שאינו צם, או להשתדל להשתבץ בפעילות המתבצעת בשעות הבוקר המוקדמות כדי להקל עליו להשלים את התענית[24].

האמור לעיל מתייחס למי שנמצא בפעילות בטחון שוטף, או בשגרה מבצעית, לרבות מי שבכוננות. בנוגע לאופן ההתנהלות באימונים במהלך הצום, ראה נספח י.

[1] סימן תקנ סעיף א.

[2] משנה ברורה שם ס"ק ד.

[3] סימן תקנד סעיף ו. 

[4] שם סעיף ה (לענין ט' באב), וכן כתב במשנה ברורה (סימן תקנ ס"ק ה, לענין שאר תעניות): "ומ"מ אף הצריך לאכול, לא יתענג עצמו בבשר ויין, רק כפי מה שצריך". ועיין גם בשו"ע (סימן תקעד סעיפים ב-ג) שכתב: "ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין (שקיבלו על עצמם תענית כלשהי), יתענה עמהם ... שכח ואכל, אל יתראה בפניהם כאילו אכל, ואל ינהג עידונין בעצמו לומר: הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה. (רמ"א - ואפילו שלא בפניהם אסור לנהוג עידונין בעצמו)".

[5] שערי תשובה סימן תקנד ס"ק ז בשם הבית הלל, משנה ברורה שם ס"ק יד בשם האליה רבה, וקצת מדוקדק כן בלשון הרמ"א (שם סעיף ו) שכתב לענין חולה: "ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה". ועיין גם בענין זה בגמרא (תענית יב ע"א) "אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. מיתיבי אנשי משמר מתענין ולא משלימין! התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא".

[6] כן מבואר בדברי החת"ס (ח"א סימן קנז) שכתב לענין מי שנאלץ לשתות בתשעה באב מחמת חולי: "הלא לא הותר לו אלא כדי צורכו וחיותו, ואם די לו בשתייה - לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת - לא יאכל ב' פעמים, ולא יותר ממה שצריך". 

[7] לאור כל זה נראה שלמרות שמעיקר הדין אין להזנה באמצעים מלאכותיים, כאינפוזיה וכד', דין אכילה ושתייה (ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן כה פרק כא), מ"מ ראוי לבריא להימנע משימוש באמצעים אלו במהלך התענית רק בכדי להקל אותה עליו, הואיל והוא כ'נבל ברשות התורה' (וכעין זה הורו הגר"ד ליאור בשו"ת דבר חברון סימן תקנב והגר"ש משאש בנספח ז לספר מקראי קודש הלכות פורים, ועיין גם בשו"ת מנחת שלמה מהדורת תשנ"ט ח"ב סימן נח אות כה). מאידך, נראה שחיילים בקורס חובשים וכד' רשאים להתאמן בהחדרת עירוי, ובלבד שלא יעשו כן בכדי להקל את הצום מעליהם, ועדיף שיסתפקו בהחדרת המחט (וונפלון) בלבד.

[8] שו"ת אבני נזר או"ח סימן תקמ, שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן כה פרק טז אות א, ספר תשובות והנהגות ח"ב סימן רסא, בשם הגרי"ז מבריסק.

[9] כן כתבו ביה"ל סימן תקנד סעיף ה ד"ה 'דבמקום חולי' וכף החיים שם ס"ק לה בשם הפתחי עולם, ושו"ת צמח צדק סימנים קח-קי, לענין אכילה לחיזוק הגוף בשעת מגיפה, וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק טז אות ב) בשם השדי חמד והשי למורא שהורו לחולים קלים לנהוג כך, וכן העיד על עצמו המרחשת, שנהג כך כשחלה בט' באב. ויסוד הדין מוזכר במשנה ברורה (סימן תקסח ס"ק ה) שכתב: "דאפילו אכל כזית, רק שלא אכלו בפעם אחת, ושהא בינתיים יותר מאכילת פרס, לא מצטרף, ודינו כפחות מכזית שאינו מאבד תעניתו בזה. ולענין שתייה השיעור אם שתה מלוא לוגמיו, הא פחות מזה לא מיקרי שתייה בדיעבד, ומשלים תעניתו ואין צריך להתענות יום אחר".

[10] עיין בענין זה בשו"ע (סימן תריב סעיף י, וכעין זה בסימן תריח סעיף ח) שכתב: "שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית (מספר שניות), מצטרפין לכשיעור, ואם לאו, אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס (מספר דקות), כמו צירוף אכילות". מבואר מדבריו שנחלקו הדעות אם גדרי השתייה בתענית שווים לאכילה, ומאחר שדבריו נאמרו לענין יום כיפור, מסתבר שבתשעה באב אף המחמירים לא יחמירו יותר מכדי שתיית רביעית.

[11] כדמצינו בגמרא (פסחים נד ע"ב): "אמר רבי אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים", וכן נאמר (ראש השנה יח ע"ב): "אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמר מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".

[12] שו"ת ציץ אליעזר שם בשם ערוך השולחן (שם סעיף ז) המזבח אדמה ושו"ת שערי דעה, שו"ת שבט הלוי ח"ד סימן נו, וכן הורה בשו"ת יביע אומר ח"י סימן לט ע"פ המקורות הנ"ל.

[13] שו"ת שבט הלוי שם בביאור דעת הביה"ל הנ"ל, ספר תורת היולדת פרק מח הערות א, ז, וכן כתב בספר חזון עובדיה פרק 'דיני ארבע תעניות' סוף הערה יב בשם עוד אחרונים, וכעין זה היה מורה הגרש"ז אויערבך למניקה המרגישה טוב ושותה רק כדי שלא ייפסק החלב, שתשתה לשיעורין.

[14] אמנם מובא באחרונים (שערי אפרים שער א סעיף י, שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סימן ג) שראוי במקרים כאלו להצניע את אכילתו, אולם כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רסה) שכשניכר לכל שאוכל בהיתר, אין צריך להקפיד על כך.

[15] ספר הצבא כהלכה פרק יח סעיף ד, בשם הגרש"ז אויערבך, שו"ת דבר חברון או"ח סימן תקסב, הגר"מ אליהו בספר למועדים ולימים עמוד 217.

[16] שו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן קמ.

[17] סימן תקסח סעיף א.

 [18]כן שמענו מהגר"א וייס שחייל אינו נידון כחולה או כבעל ברית שאין להם חובת תענית, אלא דינו כמחויב בתענית שנאלץ לאכול, ולכן עליו לשוב לתעניתו.

[19] העמק דבר ו יא.

[20] הואיל ואין זו רחיצה של תענוג, כמבואר בשו"ת לבושי מרדכי יו"ד מהדו"ת סימן יא אות ג, ספר שמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיף לא, שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קלט.

[21] רמ"א סימן תקנז סעיף א. אמנם במשנה ברורה (שם ס"ק ה) הביא שהגר"א חלק על כך, וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מ) שרבים מהפוסקים נקטו שחז"ל תיקנו לומר 'נחם' בתפילה בלבד, ועל כן 'שב ואל תעשה עדיף', ואין לאומרו בברכת המזון. אולם בכף החיים (שם ס"ק יא) כתב שמפאת המחלוקת לא יוסיפוהו בברכה עצמה, אלא בתוספות 'הרחמן' שבסוף הברכה.

[22] כמבואר להלן תשובה יח.

[23] כמבואר להלן תשובה ב.

[24] משיב מלחמה שם.