פרק י

הקפת הבימה: לאחר נטילת הלולב ואמירת הלל נוהגים להביא ספר תורה לבימה ולהקיפו עם ארבעת המינים תוך אמירת 'הושענות' (מי שאין לו לולב אינו מקיף). בכל יום משבעת ימי החג (חוץ משבת) מקיפים פעם אחת, וב'הושענא רבא' מקיפים שבע פעמים[1].

לדעת רבים[2] אין לערוך את ההקפות בלא מנין ובלא ספר תורה, אולם יש שכתב[3] שניתן לערוך את ההקפות גם בלא מנין, וכשאין ס"ת, ניתן להניח תנ"ך על הבימה ולהקיפו.

ליל הושענא רבא: נהגו לעסוק בתורה בליל 'הושענא רבא', ויש נוהגים לקרוא את כל ספר דברים וספר תהילים[4]. החושש שאם ישאר ער כל הלילה לא יוכל להתפלל למחרת כראוי, ילמד כפי יכולתו, וכל שכן שעל העוסק בפעילות מבצעית לישון כראוי בכדי לאגור כח למשימותיו.

חבטת הערבות: לאחר אמירת ה'הושענות' נוהגים ליטול חמש ערבות כשרות כרוכות יחד ולחובטן בקרקע. במקום צורך ניתן להסתפק אף בערבה אחת לצורך החבטה, כמו כן במקום צורך רשאים מספר חיילים לחבוט את אותה אגודת ערבות בזה אחר זה[5].

לכתחילה יש להשתמש בחמש ערבות חדשות לחבטה, אך כאשר אין ערבות חדשות, ניתן לקחת מהערבות האגודות עם הלולבים[6].

קיצור התפילה בשעת דחק: בשעת דחק ניתן להימנע מהקפת הבימה ואף לדלג על אמירת ה'הושענות' (וב'הושענא רבה' להסתפק בנטילת הערבות וחבטתן בלבד, ואם אין עיתותיהם בידיהם רשאים גם להימנע מכך)[7]. מלבד זאת, חיילים שזמנם דחוק, או שנאלצים להתפלל ללא סידור או בחושך ואינם זוכרים כראוי את נוסח התפילה, מספיק שיזכירו ב'אתה בחרתנו' את שמו של היום ויחתמו ב'מקדש ישראל והזמנים'[8]. חיילים הנתונים בדוחק גדול יאמרו רק ברכות השחר וקריאת שמע ויטלו לולב.

פרידה מן הסוכה: בגלל חביבות המצוה, יש שנהגו להוסיף ולאכול ולשתות מעט בסוכה סמוך לצאת החג, ולומר: 'יהי רצון שכשם שזכינו לישב בסוכה זו, כן נזכה לישב בסוכת עורו של לויתן'[9].

השלכת ארבעת המינים לאשפה: לאחר החג מותר להשליך את ארבעת המינים לאשפה, אך יש להיזהר מהשלכתם דרך ביזיון, לכן יש לעוטפם קודם לכן בשקית אטומה וכד'. יש נוהגים לשמור את ארבעת המינים לסגולה, ולהשתמש בהם לאפיית מצות ולביעור חמץ[10].

[1] שו"ע סימן תרס סעיף א: "נוהגים להעלות ספר תורה על (הבימה) ולהקיפה פעם אחת בכל יום, ובשביעי מקיפים אותה שבעה פעמים, זכר למקדש שהיו מקיפים את המזבח". רמ"א שם: "ובשבת אין מקיפים ואין מוציאין ס"ת על הבימה", משנה ברורה ס"ק ו: "רק פותחין ארון הקודש ואומרים הושענות". רמ"א שם סעיף ב: "מי שאין לו לולב אינו מקיף" (אגב יש להוסיף שכתב במשנה ברורה סימן תרסד ס"ק טו: "והסכימו האחרונים דאם אין לולב בעיר יקיפו בהושענא רבה בערבה").

[2] מהרי"ל סדר תפילות חג הסוכות אות טז: "יחיד צריך ליטול ערבה ויאמר הושענות כו' ויוצא ידי חובתו, וא"צ להקיף לפי שאין מוציאין ס"ת בפחות מעשרה, כי לדוגמת המזבח אנו מקיפין לס"ת, עכ"ל מהר"א קלויזנר". בכורי יעקב סימן תרס ס"ק ב: "ואם אין להם ס"ת משמע שלא יקיפו כלל, דרק ע"י ספר תורה יש דוגמת מזבח. וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ז הלכה כ"ג שכתב שכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום, עכ"ל, וידוע דתיבה הוא שס"ת בתוכה, כדאמרינן פ"ב דתענית מוציאין התיבה לרחובה של עיר, משמע דעיקר היקף הוא סביב ספר תורה". אשל אברהם בוטשאש מהדו"ת סימן תרנא סעיף ח: "ביום ב' דסוכות הגיע האתרוג אחר חצות (היום), ואמרתי אז הלל ברבים בלא הברכות כיון שאמרנו קודם חצות ההלל עם הברכות... ואח"כ עשינו הקפה בהושענא דיום ההוא עם הד' מינים, הגם שעשו קודם חצות הקפה בההושענא בג' מינים. אך מיום ההוא והלאה לא עשינו כן, כי בחוה"מ טירחא דציבורא, דטרודים בפרנסה, ואמרתי הלל בכל יום ביחיד אחר חצות בד' המינים בלא הקפה, כי ההקפה שייכת רק בציבור". וכן הורה הגר"ח קניבסקי בתשובות שבסוף ספר ארבעת המינים כהלכתם אותיות סה-סו.

[3] בן איש חי שנה א פרשת האזינו אות טו: "ההקפות בלולב בכל ימות החג יוכל להקיף את התיבה שבבית הכנסת אף על פי שאין עליה ס"ת, דאין הנחת ס"ת על התיבה מעכבת בדבר ההקפות, כי העיקר לפי הסוד בזה הוא התיבה. מיהו אותם בני אדם שאין הולכים לבית הכנסת מחמת אונס ומניחים כיסא אחד מן הבית ומקיפים אותו, אין זה כלום דאין זה נחשב תיבה, ועם כל זה נ"ל מי שהוא חולה וא"א לו להקיף תיבה בבית הכנסת יניח כיסא בביתו ויניח עליו ספר תנ"ך ויקיף, כדי שלא לבטל מצות ההקפה. והשי"ת ברחמיו לא ימנע טוב להולכים בתמים". כף החיים סימן תרס ס"ק ב: "הרמב"ם פ"ז מלולב הכ"ג לא הזכיר זה המנהג להעלות ס"ת על התיבה רק להניח תיבה יעו"ש, וכן בשער הכוונות דף קה ע"ג לא הזכיר שצריך להעלות ס"ת על התיבה ולהקיף... וכ"כ בן איש חי...".

[4] ערוך השולחן סימן תרסד סעיף יא: "הרבה ניעורים רוב הלילה וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו, וקורין תהלים". משנה ברורה ס"ק א: "נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה".

[5] שו"ע סימן תרסד סעיף ד: "שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד (הגה, מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד, על כן נהגו לעשות ההושענות יפים, משום 'זה אלי ואנוהו'). ושיעור אורכה, כשיעור אורך ערבה שבלולב (הגה, וכל הפוסל בערבה שבלולב, פוסל בערבה זו (מלבד לענין 'נשרו רוב עליה')). וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש". משנה ברורה ס"ק טז: "וטוב לכתחילה שיהיה עכ"פ שלושה בדין, ובשם האר"י כתבו חמישה בדין".

[6] משנה ברורה שם ס"ק כא: "אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה", ובשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן מח הביא כן בשם כמה פוסקים, אך הוסיף שאין להקל בזה אלא בשעת דחק, כיון שע"פ הסוד אין נכון ליטול ערבה מלולב להושענא (ראה כף החיים שם ס"ק מב). אמנם הגר"מ דיעי (ירחון אור תורה תשרי תשנו) השיג על כך מהמאירי (סוכה מד ע"ב) שכתב: "אין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה, שהרי מוקצית היא למצותה", ושכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"כ): "הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב".

[7] שו"ת אגרות משה ח"ג סימן צט: "יש להקדים קריאת התורה ומוסף שהם חיובים, להקפה בלולב וההושענות שהם רק מנהגא, שלא תיקנו לחוב שיעשו בזה זכר למקדש אלא נהגו, ואף חבטת הערבה בהושענא רבה אף שהוא מנהג נביאים לא תיקנוה לחוב, דלכן לא מברכין (עליה)".

[8] משנה ברורה סימן תפז ס"ק יג.

[9] רמ"א סימן תרסז סעיף א: "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים 'יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן'".

[10] שו"ע סימן תרסד סעיף ח: "יש מי שאומר שהושענא שבלולב אף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה". רמ"א סעיף ט: "ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה".