פרק א

אורך הלולב: אורך שדרת הלולב (הענף עצמו ללא העלים שמעליו) צריך להיות לפחות ארבעה טפחים (32 ס"מ). בשעת דחק ניתן גם להסתפק בלולב שאורך שדרתו שלושה טפחים וחצי (27 ס"מ)[1].

(מותר לקצר את הלולב מלמטה לצרכי נוחות, ובלבד שישאר בו שיעור ארבעה טפחים).

לולב עקום: לולב עקום לאחוריו כדרך גידולו (דהיינו שהוא קעור לכיוון השדרה), כשר. לולב עקום לצדדים או לפניו (דהיינו ששדרתו קמורה) באופן הניכר לעין, פסול[2].

לולב עם 'כפתור': יש מהדרים לצאת בלולב שראשי העלים העליונים כפופים (שכן אז העלה האמצעי שמור וסגור), ויש מחמירים לדונו כלולב עקום. אף לשיטת המתירים אין להקל לכתחילה אלא כשמעט מהעלים כפופים, אבל לא כשרוב (או כל) ראשי העלים כפופים (ויש אומרים שגם המתירים לא הקלו אלא כשהעלה כפוף חלקית, ולא כשהוא כפוף לגמרי לצד מטה)[3].

לולב מזגזג: רבים מתירים ליטול לולב שראשי עליו העליונים מזגזגים (כעין 'שלשלת')[4].

לולב פתוח: לולב שעלהו האמצעי (התיומת) נפתח מעט, כשר. לולב שעלהו האמצעי נחלק לשניים לרוב אורכו, למנהג האשכנזים פסול ביום הראשון וכשר בשאר הימים (כשאין בנמצא לולב אחר), ולמנהג הספרדים בשעת דחק הלולב כשר כל עוד שלא נחלקו רוב עליו לרוב אורכן. רבים מהדרים ליטול לולב סגור לגמרי ונמנעים מנטילת לולב פתוח מעט מפאת החשש שהנענועים יגרמו לתיומתו שתיפתח לגמרי (וכן בגלל חשש 'הימנק')[5]. הספרדים מעדיפים לולב המכוסה בקליפה יבשה חומה ('קורא')[6].

'הימנק': לולב שעלהו האמצעי (התיומת) נפתח ואפילו מעט, אך ראשי העלים פונים בצורה בולטת לצדדים (כעין האות 'וי'), פסול[7].

תיומת לא סימטרית: לולב שעלי התיומת שלו אינם ברוחב שווה (כך שהאחד אינו מכסה לגמרי את השני), אם העלה הצר מכסה את רוב רוחבו של העלה השני, כשר[8]. בדומה לזה לולב שעלי התיומת שלו אינם בגובה שווה (כך שהאחד נמוך מעט מחבירו), כשר[9].

לולב יבש: לולב שיבשו רוב עליו, פסול, ודווקא כשצבעו הירוק כלה לחלוטין. יש פוסלים אפילו יבש ראש העלה האמצעי של הלולב בלבד (ולא אם רק נצרב בשמש), עם זאת, ניתן להקל בזה אם ראש העלה אינו מתפורר מרוב יובש[10].

לולב קטום: לולב שנקטמו רוב עליו העליונים, פסול. לכתחילה אין ליטול גם לולב שנקטם רק העלה האמצעי שלו, אך אם נקטם מקצתו ואין לו לולב אחר, רשאי לברך עליו[11].

[1] סימן תרנ סעיף א: "שיעור שדרו של לולב י"ג גודלים ושליש גודל (כ-27 ס"מ)... ויש אומרים... ט"ז גודלים (32 ס"מ) (וכן נוהגין לכתחילה)".

[2] סימן תרמה סעיף ח: "(לולב) שהוא עקום לפניו, שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול. וכן אם נעקם לאחד מצדדיו, פסול. אבל אם נעקם לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו".

[3] שם סעיף ט: "ודוקא כששדרתו כפופה, אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבים, כשר (משנה ברורה: ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה, אכן המנהג להקל כהשו"ע)". משנה ברורה שם ס"ק מ: "וכתב הלבוש ודוקא כשהעלה העליונה לבד כפופה אבל אם כולן או רובן כפופים כל שהוא, פסול, דודאי זהו שינוי מברייתו ואינו הדר כלל.., ודעת הט"ז שאין לחלק בזה, ועכ"פ בדאיכא אחר בודאי יש ליזהר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים". משנה ברורה שם ס"ק מא: "ודוקא בזה שלא נכפף אלא בראשו ונשאר חלק גדול בלי כפיפה, אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצעיתן ונראה כמו שנכפף העלין לשניים, פסול, שאין זה הדר כלל. וה"ה אם העלה העליונה האמצעית שהיא התיומה נכפפה לבדה הרבה לאמצעיתה ג"כ פסול".

[4] ראה ספר ארחות רבינו ח"ב עמוד רמד בשם הגרי"י קנייבסקי, וקובץ מבית לוי גליון ד עמוד כב בשם הגר"ש ואזנר, (ומש"כ בשו"ע (שם סעיף ח) שלולב שנכווץ פסול, הכוונה שגוף הלולב התעוות והתקמט, ולא העלים). אמנם בספר כשרות ארבעת המינים עמוד קסד כתב שאפשר שהוא בכלל לולב שנכווץ, ובשו"ת אור לציון ח"ד פרק לב תשובה ד כתב שהוא כשר, אך לכתחילה ראוי לא לצאת בו.

[5] רמ"א סימן תרמה סעיף ג: "יש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה (גר"א: או אף כשנחלק רובו), מקרי נחלקה התיומת ופסול, והכי נוהגין. מיהו לכתחילה מצוה מן המובחר נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל, כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת". משנה ברורה ס"ק יט: "וטעמם דע"י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו... וע"כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו', אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כל זמן שלא נחלק רובו. ועיין לקמיה בסעיף ז' דאם נתרחקו ב' סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול".

(יש להעיר שאמנם דעת השו"ע שם שהפסול הוא רק כשנחלקו רוב עלי הלולב, אולם נראה שאף מנהג הספרדים להחמיר בזה כרמ"א, ראה ספר חזון עובדיה הלכות לולב סעיף ו, והלכות ארבעת המינים למנהגי הספרדים בסוף קיצור שו"ע עם פסקי הגר"מ אליהו).

מג"א ס"ק ו: "איתא בירושלמי נקטם אין זה הדר ואם כן פסול כל ז', וכ"כ רבינו ירוחם כל הפסולים פסולים כל ז' מפני שאין לו הדר, חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני".

[6] ב"י סוף סימן תרמה: "לפי מה שמצא ר"י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד, וזה דבר שאינו נמצא בארצם, אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ אחד בלי שום פירוד". שדי חמד מערכת ארבע מינים סימן ב אות א: "והנה אנחנו הספרדים מדקדקים מאוד שיהיו עלי הלולב העליונים מחוברים היטב ולא יתפרדו כלל, והאשכנזים יש מהם שאינם מדקדקים, ויש שמדקדקים בהיפך שיהיו העלים העליונים פרודים קצת כדי שיבואו לקשקש בהם בשעת הנענוע ... דאנחנו בני ספרד נקטינן כדעת הגאונים דהנענוע הוא רק הולכה והבאה ולא בעינן קשקוש העלים, והאשכנזים נקטי כדעת הריטב"א דמצריך קשקוש עלים". וע"ע שו"ת אור לציון ח"ד פרק לב תשובה ב וספר ארחות רבינו ח"ב עמוד רלב.

[7] שו"ע סימן תרמה סעיף ז: "נסדק (העלה האמצעי), אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שייראו כשנים, פסול. הגה, ואפילו לא נחלקה התיומה העליונה (הרבה) בענין שיפסל הלולב מכח נחלקה התיומת". דעת תורה שם: "דוקא בנכפפו הסדקין בהבדל בין זה לזה וחוזרין ובולטין עד שעומדין בראשיהן כפשוטין ומרוחקין זה מזה עד שנראים כשניים, אבל אם רק נחלק לבד, אף שהסדק נראה לעין הרואה מפני החלל שבין ב' הסדקין, אם אין מרוחקים הרבה זמ"ז כמו המרבז כשר, שהרי נראה לעין כל רואה שהם אחד, וכשמניח הלולב על איזה מקום או כשמנענעים נוגעים הסדקין זה בזה".

[8] ספר הליכות שלמה פ"י סעיף ד, ספר כשרות ארבעת המינים עמוד קמא בשם הגרי"ש אלישיב.

[9] ספר הליכות שלמה פ"י הערה ה, ספר ארחות רבינו ח"ב עמוד רלה. עם זאת בספר ארבעת המינים למהדרין עמוד סד כתב בשם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שיש להחמיר בכך אם העלה האחד נמוך מהשני באופן הניכר.

אגב יש להוסיף שכתב בספר עיקרי הד"ט סימן לג אות כא שתיומת שיש בראשה כעין שערות ארוכות ודקות, והן פרודות זו מזו או קטומות, כשרה, לפי שאין השערה נחשבת חלק מהתיומת, וכ"כ בספר ארבעת המינים למהדרין עמוד צה בשם הגר"נ קרליץ ששמע כן מהחזו"א.

[10] שו"ע סימן תרמה סעיף ה: "לולב שיבשו רוב עליו, פסול, ושיעור היבשות משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו". משנה ברורה ס"ק כב: "ואם יבש העלה העליונה התיומה פוסל הראב"ד". חזו"א סוף סימן קמה: "וכן לא נזכר בטושו"ע פסול יבש ראשו רק לולב היבש ברוב עליו, ואמנם בריטב"א אחרי שכתב להחמיר בנקטם ראש עלה האמצעי בכל שהוא, סיים וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאילו נקטם... ואולי כוונתו דנופל במיעוך מעט, וצ"ע. ומצוי הדבר שהחמה שורפת ראש העלה בחודה ממש ומראהו אדום אבל הוא עומד בקשיותו ואינו בכלל יבש".

[11] שו"ע סימן תרמה סעיף ו: "נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול. הגה, ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול, ודוקא דאיכא אחר, אבל ליכא אחר, מברכים עליו". משנה ברורה ס"ק ל: "עיין בא"ר דכוונת הרמ"א להקל בנקטם עלה העליונה משום דכמה פוסקים מקילין בעיקר הדין ויש לסמוך עלייהו בדליכא אחר, אבל לא בנקטמו רוב עלין, ואפילו בעלה אמצעי יש אומרים דאין להקל לברוכי עלייהו כי אם בנקטם רק מקצתה אבל לא בנקטם רובה אפילו בשעת הדחק".