פרק יא

שאלה: האם מותר לטלטל שלג שנערם בפתח העמדה או על צריחון הטנק? והאם מותר גם לרסקו ולהמיסו ברגליים? כיצד ינהגו חיילי מוצב שהמים שבמיכליו קפאו, ועליהם להפשיר שלג לשתייה באמצעות הכנסתו לכלים העומדים בחדר מחומם?

תשובה: נאמר בגמרא^[1]: "אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש".

ונחלקו ראשונים בביאור דין זה, דעת רבים מהראשונים^[2] שהאיסור (מדרבנן) לרסק שלג הינו משום 'מוליד' (שמייצר מים), או משום שדומה לסחיטה (וגזרו שמא יסחוט פירות), ועל כן אין כל מניעה להניח שלג בכדי שיימס מאליו, אולם יש מן הראשונים^[3] שבאר טעם האיסור לרסק שלג משום 'נולד' (שמייצר מים שחל עליהם איסור מוקצה), ודוקא התירו ליתן את השלג לתוך הכוס, לפי שמתערב ומתבטל במים שבכוס ואינו ניכר, אך אין היתר להפשירו בפני עצמו.

פסק השו"ע^[4]: "השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש, וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים". דהיינו, שיטת השו"ע כדעת רוב הראשונים שמותר להניח שלג כך שיופשר מאליו. לעומת זאת כתבו האחרונים^[5] שלשיטת הרמ"א יש לחוש לכתחילה לדעה המחמירה ולהימנע מהפשרת שלג בפני עצמו, וכן מנהג האשכנזים^[6].

עוד מבואר באחרונים^[7] שהשלג אינו מוקצה, וממילא אין כל מניעה לפנותו בידיים (ורק משום איסור בונה, חל איסור לבנות ממנו צורות שונות), ואף נפסק בשו"ע^[8]: "דורס שלג ברגליו ואינו חושש (שהרי אין כוונתו לרסקו)", אלא שהעירו מפוסקי דורנו^[9] שבשעת פינויו יש להיזהר מלדורסו בכוונה בכדי לרסקו למים, ועוד הוסיפו שבמקום שהשלג מהווה היזק לרבים, מותר אף לפזר עליו מלח וחול וכד', ואפילו הם מוקצה (וכעין שנאמר בגמרא^[10]: "אמר שמואל, מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים").

לפיכך מותר לפנות שלג מפתח העמדה או מעל צריחון הטנק, ואף מותר לדורסו ברגליים, אך יש להיזהר מלרסקו למים. כמו כן הנצרך להפשיר שלג לשתייה וכד', לא ירסקנו בידיים, אלא יניחנו בתוך כלי בחדר מחומם והוא נימוח מאליו, ולמנהג האשכנזים יש להקפיד לכתחילה שיהיו בכלי מים, כך שהשלג יפשיר ויתבטל במים שבכלי, ורק במקום צורך מקילים להפשירו בכלי ריק.

[1] שבת נא ע"ב.

[2] רש"י שם ד"ה 'כדי שיזובו מימיו', רמב"ם פכ"א משבת הי"ג.

[3] ר"ן שם כג ע"ב מדפי הרי"ף, בשם ספר התרומה.

[4] סימן שכ סעיף ט.

[5] כן העיר המשנה ברורה (שם ס"ק לה), הואיל והרמ"א בסימן שיח סעיף טז חש לכתחילה לשיטת בעל התרומה הנ"ל ואסר להפשיר רוטב קרוש, ברם, אף ברמ"א שם מבואר שבמקום צורך ניתן להקל בזה (מה גם שבשונה מסימן שיח, כאן הרמ"א לא השיג על פסק השו"ע, ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן לד אות כד שלמד משתיקת הרמ"א כאן שדוקא בהמסת רוטב יש להחמיר לפי שהמאכל הופך לנוזל, משא"כ בשלג שתמיד נחשב לנוזל).

[6] שמירת שבת כהלכתה פרק י סעיף ג.

ואגב יש לציין שלכאורה לדעת בעה"ת כשם שאסור להפשיר שלג משום נולד, כך יהיה אסור להקפיא מים לקרח מטעם זה, מה גם שיש ביצירתו משום בונה. אולם דעת רבים מפוסקי דורנו (ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן לד, שו"ת יחוה דעת ח"א סימן ל, שמירת שבת כהלכתה פרק י סעיף ד, שו"ת משנה הלכות ח"ד סימן מח, ועוד) שמעיקר הדין אף לדעת המחמירים בהפשרת שלג, מותר להקפיא מים לקרח, ואין בו משום נולד, לפי שאינו בר-קיימא, ואף נחשב כנשתנה לגריעותא וכאוכל שנמאס. ומאחר ואינו בר קיימא אף אין בו משום בונה, מה גם שההקפאה אינה נעשית בידיים. אמנם למעשה מנהג חלק מהאשכנזים (ראה שש"כ שם) להחמיר בכך, אם לא במקום צורך.

[7] כן הוכיח בשמירת שבת כהלכתה פרק טז סעיף מד מדברי המשנה ברורה סימן שלח ס"ק ל, וכן נראה מדברי הביה"ל ריש סימן שב ד"ה 'מן הטל', וכן כתב בשו"ת הר צבי טל הרים מלאכת סותר אות א, ונראה שכן מוכח מהגמרא הנ"ל שעסקה בריסוק שלג ולא עוררה כלל שיש בו משום מוקצה. אמנם בשו"ת אגרות משה ח"ה סימן כב אות לז החמיר בזה.

[8] שם סעיף יג.

אגב יש להוסיף שבסעיף יד פסק השו"ע: "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג (דומיא דדריסה ברגליים), והרא"ש היה נזהר (הואיל וחשיב מעשה בידיים, וודאי נימוח", ולהלכה כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מא) שהמנהג להקל.

[9] עיין שמירת שבת כהלכתה מהדו"ח פרק כה סעיפים י-יג.

[10] שבת מב ע"א.