פרק ד

שאלה: האם מותר לעשות שימוש בעוקב המים, כך שהמים יישפכו על האדמה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "איתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה, כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש - לריפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף, כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע - לצימוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא", וא"כ חל איסור להשקות צמחים בשבת, וכן פסק השו"ע[2]: "האוכלים בגינות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים[3], שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא".

כתבו האחרונים[4] שכן הדין אף בשפיכה על קרקע העומדת לזריעה, אולם אין איסור בשפיכה על אדמה שאין בה צמחים ושאינה מיועדת לזריעה[5], והוסיפו מפוסקי דורנו[6] שניתן אף להקל בשפיכה על משטח נוקשה הנמצא בשדה זרועה, הואיל ואין ההשקיה ישירה (אלא רק לאחר מכן זורמים המים לשדה), ואף אין כוונתו להשקות.

עוד יש להוסיף שיש מן הפוסקים[7] שאסרו הטלת מים לאדמה לפי שנמצא מגבלם בעפר ועובר על  איסור 'לש', אולם יש שהורו[8] להקל בכך במקום צורך.

לפיכך הנצרך להשתמש במים בשדה, כגון לשטיפת ידיו וכד', ישתדל לשופכם על גבי סלע או שאר משטח נוקשה (למרות שהמים יזרמו משם לאדמה וישקוה), ובמקום צורך ניתן אף להקל בשפיכה על אדמה רגילה, ובלבד שאין שם צמחים, ואינה עומדת לזריעה.

[1] מו"ק ב ע"ב.

[2] סימן שלו סעיף ג.

[3] ועיין בשמירת שבת כהלכתה (פרק כו הערה יד) שהביא דעות בפוסקים שהאיסור הוא דוקא בשפיכת המים על הצמחים ממש, אך בסמוך להם, במקום שאין דרך להשקות, אין איסור.

[4] שער הציון שם ס"ק יח.

[5] ועיין בספר יראים (סימן קב מלאכת חורש) שמשמעות לשונו שאף אין איסור בקרקע רווית מים, (ועיין גם במשנה ברורה (שם ס"ק כז) שלשיטת הערוך המקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה, מותר לשפוך מים על צמחים שאינם שלו, הואיל ואינו מתכוון להצמיחם, אלא שרבים חולקים על שיטה זו).

[6] שמירת שבת כהלכתה פרק יב סעיף יח. ועיין עוד בהר צבי (ט"ל הרים זורע סימן ד) שכתב שבפתיחת ברז אפשר שאינו כמזרימם בידיים, אלא מוגדר כמסיר מונע בפני המים, ובספר חזון עובדיה (ח"ד הלכות זורע סעיף ד) צירף להקל בכך מצד שלאחר הקילוח הראשון אין המים נחשבים כבאים מכוח האדם אלא בדרך גרמא, וכן כתב בשו"ת מלומדי מלחמה (סימן נג). אולם עיין בשו"ת אז נדברו (ח"ד סימן יז) שאסר אף באופן זה, לפי שגם כשהמים אינם נשפכים ישירות על הצמחים, מיוחסת הפעולה אליו.

[7] מגן אברהם סימן שכא ס"ק יט.

[8] כן דעת המשנה ברורה (שם ס"ק נז) לענין השתנה על עפר, ומשום שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן.

ועיין עוד בספר זכר שמואל לגר"ש גריינימן (שבת, עמוד קנ בהערה) ובספר אורחות שבת (פ"ו סעיף נז ובהערה שם) שמוכח מהרבה מקורות שלא חששו כלל לאיסור לישה בכך, שכן מצינו שכל איסור ההשקיה אינו אלא בעומדת לזריעה, ושמותר לשפוך מים בחצר, לרבץ אבק בקרקע, ולהטיל מי רגליים על עשבים, ולא ציינו הפוסקים את ענין הגיבול, על כן נראה שבאופן זה לא חשוב כלל למלאכת גיבול, ורק בטיט או עפר המיועד לכך, יש להחמיר.