פרק א

שאלה: האם חייל העומד לישון על הקרקע, במהלך שהות בתצפית שגרתית בשטחנו, או ב'שבת שטח', רשאי ליישר את המהמורות ולסלק את האבנים שתחתיו?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש. אמר רבא היתה לו גומא וטממה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - משום חורש", וא"כ כל פעולה של יישור פני הקרקע אסורה מן התורה.

עוד נאמר בירושלמי[2]: "המסקל (אבנים) כו', וכל דבר שהוא להניית קרקע, חייב משום חורש", ובפשטות האיסור חל על כל סיקול אבנים, אולם יש מן האחרונים[3] שכתב להוכיח שאיסור התורה אינו אלא באבנים השקועות בקרקע, ואילו אם האבנים רק מונחות על פני הקרקע ואינן טבועות בתוכה, אין בסיקולן משום חורש.

אכן, אף לדעה זו חל איסור לטלטל אבנים משום מוקצה, אלא שלענין איסור מוקצה נפסק בשו"ע[4]: "טלטול מן הצד (דהיינו, טלטול באמצעות חפץ אחר שאינו מוקצה, ולא באופן ישיר) לצורך דבר המותר, מותר, הילכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים כו', נוטלו, אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו כו'. וטלטול בגופו (דהיינו, בשינוי מדרכו הרגילה, כגון באמצעות גופו או שאר איבריו, ולא בידיו) אפילו לצורך דבר האסור, מותר, הילכך קש שעל המיטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו".

לפיכך במציאות שגרתית, כגון במהלך 'שבת שטח', אסור להזיז חול, עפר, או אבנים שקועות, בכדי ליישר את פני הקרקע, אך ניתן להקל ולהסיט אבנים המונחות על פני הקרקע, כל שעושה כן לצורך מקומם[5], ושלא כדרך טלטולם בחול, כגון ברגלו, במרפקו, בגב ידו, או בעקיפין באמצעות חפץ אחר שאינו מוקצה (ברם, ראוי להימנע מגרירת אבנים ברגליים, לפי שיש לחוש שהדבר נחשב כטלטול כדרכו[6]).

במידת האפשר[7] נכון להקפיד על כל הנ"ל אף במהלך שהות בתצפית שגרתית הממוקמת במקום שאינו מאוים בשטחנו.

[1] שבת עג ע"ב.

[2] שם פ"ז ה"ב.

[3] ספר שביתת השבת (מלאכת חורש סעיפים ט-י, ובאריכות בבאר רחובות שם ס"ק יב) שכן מוכח מהגמרא (עירובין לה ע"א): "נפל עליו (על העירוב) גל (אבנים), אינו עירוב" - "קא סלקא דעתך דאי בעי מצי שקיל ליה (כלומר, בהשקפה ראשונה היה נראה שכל הבעייתיות היא משום מוקצה, ואם כן) לימא מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי - האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ולשיטתו לא היה מקום לפסול עירוב שהגישה אליו מחייבת מעבר על איסור דרבנן של מוקצה)! אפילו תימא כרבי, לא צריכא דבעי מרא וחצינא (כלומר, נצרך לכלי חפירה בכדי לסלק את הגל, ועל כן איסורו משום חורש)".

וכן נראה מהרבה סוגיות שאסרו טלטול אבנים משום מוקצה, ולא הזכירו שיש בכך משום חורש, וראה גם בשו"ע (סימן שיב סעיף ב) שכתב: "אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר".

עוד אפשר שתלוי הדבר במחלוקת ראשונים, שכן העלה בספר אגלי טל (מלאכת חורש ס"ק ט) שרש"י (שבת קג ע"א, לגבי ליקוט עצים מן הקרקע) ציין שאין חיוב חורש אלא בליקוט העצים המחוברים, ומבואר שלשיטתו גדר המלאכה הוא בריפוי האדמה, ואילו ברמב"ם (פ"ח משבת ה"א) מבואר שגדר המלאכה הוא בייפוי הקרקע, ומשמע אפילו בליקוט העצים המונחים על האדמה. אלא שיתכן שנחלקו דוקא בעצים שאינם ממש חלק מהקרקע, אך אפשר שיסכימו שסילוק אבנים מהקרקע נחשב חורש בכל מקרה.

ומכל מקום יש לציין שהחילוק בין אבנים המונחות על הקרקע לבין אבנים השקועות בה, אינו מוזכר במפורש בשאר פוסקים.

[4] סימן שיא סעיף ח, ע"פ הגמרא בשבת נ ע"ב וקמא ע"א.

[5] טלטול האבנים לצורך מקומם נחשב טלטול לצורך דבר המותר (ראה שו"ע שם סעיף ה), ועל כן מותר לטלטלם 'מן הצד'.

[6] ראה שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יד אות ב) ושמירת שבת כהלכתה (פרק כב סעיף לד ובהערה שם) שכן מוכח מהשו"ע (סימן שח סעיף טו) שאסר לטלטל ברגלו סנדל שהתקלקל. ברם, עיין שו"ע הרב (סימן רסו סעיף יט, וסימן שא סעיף לט) שמשמעות דבריו שטלטול מוקצה לא נאסר אלא בידיים, ואילו בגופו אין איסור, ואפילו דרכו בכך, וכן הורה לנו הגר"ד ליאור.

[7] עיין בענין זה לעיל פרק לו תשובה ב.