פרק ב

שאלה: האם חייל הסובל מכאב ראש קל רשאי לבלוע כדור הרגעה? על אלו דברים יש להקפיד בעת חבישת פצע בשבת?

תשובה: נפסק בשו"ע^[1]: "מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו ע"י גוי, גזירה משום שחיקת סמנים (שמא יבואו לטחון צמחים לרפואתו)". ובהמשך^[2]: "חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, אומרים לגוי לעשות לו רפואה, אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר, ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידיים כו', אם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי".

דהיינו, יש לחלק בין חולה שנחלש כל גופו אך אינו במצב סכנת חיים (כגון שנפל למשכב מחמת חוליו, סובל מחום גבוה, או נפצע פציעה הגורמת לכאב מרובה בכל גופו), שמותר לעסוק ברפואתו, ואף ישנם מצבים שניתן לעבור על איסורי דרבנן לצורך זה, לבין מצבי חולשה וכאב מקומיים שחל איסור לטפל בהם בשבת^[3].

לאור זאת הסובל מחום, כאב ראש, או כאב בטן, עד שנחלש כל גופו, רשאי וצריך לבלוע כדור לרפואתו. כעין זה הסובל מפציעה הגורמת לכאב מרובה, או העלולה לגרום לזיהום ולחולשה כללית, רשאי וצריך לחבוש את פיצעו, אלא שמשום איסור 'סוחט' אין לחטא את הפצע באמצעות גזה הספוגה בנוזל חיטוי, אלא ייצוק את הנוזל ישירות על הפצע ורק לאחר מכן ישתמש בגזה לניקוי^[4]. נוסף לכך, בגלל איסור 'ממרח' אין למרוח משחה ולהחליקה על גבי הגוף, ועל כן יניחנה על גופו ורק לאחר מכן יחבוש את המקום (אף שהמשחה נמרחת אגב זה^[5]). כמו כן יש להיזהר לכתחילה מקריעת אותיות בעת פתיחת מארז החבישה או התרופה^[6], מחיתוך מדוקדק (למידה מדויקת) של חומרי החבישה^[7], ומקשירת התחבושת בקשר כפול^[8].

לעומת זאת החש מעט בראשו או בגרונו, אינו רשאי לבלוע כדור להרגעת הכאב (אך רשאי לאכול מאכל שדרך בריאים לאוכלו, ואף כשכוונתו לצורך רפואה)^[9], וכעין זה הסובל מעט מכוויה קלה או מידיים ושפתיים סדוקות ופצועות מחמת יובש, אסור למורחם במשחה^[10] (אך רשאי להניח פלסטר על מכתו, לפי שעיקר יעודו לשמור על נקיון הפצע, ולא לרפאותו^[11]. ועל דרך זו נראה שניתן גם למרוח שמן למניעת יובש בשפתיים, או שמן שיזוף נוזלי, כשיעודו למנוע כוויות עתידיות).

אגב זה יש לציין שחל איסור להסיר מהגוף חתיכות עור יבש, או לתלוש פיסות עור קטנות שהחלו להתקלף (מצוי בשפתיים וסמוך לציפורניים), ולעומת זאת מותר לנקוב מורסא, או להוציא קוץ, ואפילו אם גורם בכך ליציאת מעט דם, אך יש להימנע מלחיצה על המקום לסחיטת דם נוסף הבלוע בגוף. על דרך זו מותר להסיר גלדי מכה שהתרפאה, אך יש להיזהר מהוצאת דם אגב כן[12].

[1] סימן שכח סעיף א.

[2] שם סעיף יז.

[3] אגב יש לציין שמובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ סעיף לו) שמאחר ואסור לבריא לבלוע תרופות, חל עליהן איסור מוקצה ואסור לטלטלן כי אם לצורך החולה, ברם, אם היה חולה מבעוד יום, הרי שדעתו על התרופה ולא הקצה אותה מדעתו. ברם, עיין בספר חזון עובדיה (ח"ג דיני כלי שמלאכתו להיתר סעיף ט) שתרופות המיועדות למחלות שכיחות כאקמול וכד', אינן מוקצה, הואיל ומצוי שאדם יחלה בשבת חולי שאין בו סכנה.

עוד יש להוסיף שלמרות שחז"ל אסרו למדוד בשבת, כתבו מפוסקי דורנו (שמירת שבת כהלכתה פרק מ סעיף ב, ספר חזון עובדיה ח"ג דיני כלי שמלאכתו לאיסור סעיף ט) שמותר להשתמש במד-חום (כספית) בשבת, הואיל והיא מדידה של מצוה, מה גם שאיסור המדידה נאמר דוקא על מדידות שדרך לבצעם למטרת מסחר, ומשום עובדין דחול.

[4] שמירת שבת כהלכתה פרק לה סעיף יא.

[5] שמירת שבת כהלכתה שם סעיף ח. ברם, עיין בילקוט יוסף (סימן שכז סעיף ב) שהקל למרוח מעט משחה לחולה כך שתיבלע בגוף ולא תישאר מרוחה עליו, ובהסתמך על המבואר במג"א (סימן שטז ס"ק כד) שכל איסור ממרח חל דוקא כשרצונו שהחומר יישאר מרוח ולא בלוע. ושמענו מהגר"א נבנצל שכן הורה הגרש"ז אויערבך. ועיין עוד באריכות בענין זה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ז ערך 'שבת' אות ט 'משחה'.

[6] שמירת שבת כהלכתה פרק לג סעיף ד, ומ"מ עיין שם הערה כט שכתב בשם הגרש"ז אויערבך שבמקום חולי ניתן להקל בענין זה הואיל והוא מקלקל ואינו מוחק על מנת לכתוב, ובילקוט יוסף (סימן שכח סעיף מו) הוסיף שהוא פסיק רישא דלא איכפת ליה בדרבנן.

[7] שמירת שבת כהלכתה פרק לה סעיף כא, ילקוט יוסף שם סעיף פ.

[8] שמירת שבת כהלכתה שם סעיף כב. (יש להעדיף קשירת תחבושת בקשר שאינו של קיימא, על פני הדבקתה בפלסטר, הואיל ובשעת הסרת התחבושת אין מסירים מעליה את הפלסטר, ונמצא א"כ שהפלסטר מודבק לתחבושת באופן קבוע).

[9] שמירת שבת כהלכתה פרק לד סעיפים ג-ד, ילקוט יוסף שם סעיף מח.

[10] שמירת שבת כהלכתה פרק לד סעיף יג ופרק לה סעיף לז, ומשום איסור ממרח. ועיין שם ובילקוט יוסף (שם סעיף עד) שבמקרה כזה אסור אף לסוך ידיו בשמן, ומשום איסור רפואה, ואמנם נפסק בשו"ע (סימן שכז סעיף א) שבמקום שרגילים לסוך לצורך עידון והנאה, מותר לסוך את הידיים בשמן, שהרי אינו ניכר שעושה כן לצורך רפואה, אך העיר הרמ"א שכיום אין רגילים לסוך בשמן, ועל כן ניכר הדבר שסך לצורך רפואה. אכן עיין בספר אורחות שבת (פרק יז סעיף כ) שהעיר שאם מורגלים בכך, אין מניעה לסוך ידיים יבשות בשמן. עפ"ז נראה לכאורה שאף במריחת משחה על ידיים ושפתיים שנסדקו ונפצעו מחמת יובש אין כיום משום רפואה, שכן רבים המורגלים להשתמש במשחה כיום לצורך עידון והנאה, כך שנחשבת כ'מאכל בריאים', ואמנם יש בכך משום איסור ממרח, אך לפוסקים דלעיל הנוקטים שאין משום ממרח במריחת מעט משחה כך שנבלעת מיד בגוף, אכן ניתן יהיה להקל אף בכך (אולם יש להעיר שלא מצאנו מי שהורה כן למעשה).

[11] שמירת שבת כהלכתה פרק לה סעיפים כ, כו, ילקוט יוסף סימן שכח סעיף פא. ואגב, עיין בשש"כ (שם סעיף כט, ובהערה) שראוי להימנע מהסרת פלסטר כשיש לחוש לתלישת שערות, אך במקום צורך ניתן להקל בכך, לפי שתולשם כלאח"י והוא פ"ר דלא ניחא ליה. וכן הורה להקל בספר הליכות עולם ח"ד הלכות חולה בשבת סעיף לח.

[12] כן מבואר בשו"ע סימן שכח סעיף כב: "מעבירין גלדי מכה", ובסעיף כח: "המפיס שחין בשבת כו' כדי להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר", והעיר המשנה ברורה שם ס"ק פח: "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם" (אך הוסיף בשער הציון שבדלית ברירה מותר להוציא עם מעט דם), ובסימן שמ סעיף ב: "אסור לחתוך יבלת מגופו", והוסיף המשנה ברורה ס"ק ז "וה"ה דאסור לתלוש שאר ציצין של עור שפירשו קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים".