פרק ד

שאלה: האם מותר לחבר יריעות ברזנט או אוהלים, לצרכי נוחות (כצל וצניעות), באמצעות השחלת חבל בנקבים המיועדים לכך?

תשובה: כתב הרמב"ם^[1]: "התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט, אבל אם תפר יתר על שתי תפירות, אף על פי שלא קשר, חייב, שהרי מתקיימת התפירה".

אכן, לענין תפירה זמנית, כתבו הב"י והרמ"א^[2]: "אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא, דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא. ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא, ואין להתיר בפני עם הארץ", וכתבו רבים מן האחרונים^[3] שמסיום דברי הב"י והרמ"א משמע שהכריעו שאין איסור בתפירה זמנית, ורק יש להקפיד לא להקל בזה בפני עמי ארצות.

אלא שקשה מהשו"ע^[4] שכתב: "אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למותחו, אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול", ולכאורה הלא אין מהדקים את השרוולים אלא באופן זמני, וא"כ היה לשו"ע להתיר זאת בלא כל תנאי.

ואמנם יש שחילקו^[5] בין תפירה לקריעה, שתפירה זמנית אסורה, ורק קריעה של תפירה זמנית הותרה, לפי שאינה על מנת לתפור. אולם דעת רבים מן הפוסקים^[6] שמעיקר הדין אף תפירה לזמן מוגבל מותרת (שלא בפני עם הארץ), והחילוק הוא בין מקרה שניכר הדבר שאינה לקיימא, לבין מקרה שאין הדבר ניכר, לפיכך הקלו במנעלים התפורים זה לזה, שהרי אינם ברי שימוש בלא שיפרידום, וניכר שנתפרו רק באופן זמני, משא"כ במתיחת חוט השרוול החמירו, לפי שאין ניכר הדבר שמתיחת החוט אינה לקיימא, שכן פעמים שמהדקו רק במעט ויכול לפושטו בלא להתיר התפירה, ורק כשהנקבים רחבים ומתוקנים לכך, נחשב כחיבור זמני של קרסים ולולאות, ואינו דומה לתופר.

לפיכך מותר לחבר יריעות אוהלים זו לזו באמצעות השחלת חבל בנקבים המיועדים לכך, ובלבד שדעתו לחברם באופן זמני בלבד (ולענין קשירת חבלים, עיין לעיל בתחילת הפרק).

[1] פ"י משבת ה"ט, ע"פ הגמרא שבת עד ע"ב. ועיין גם בשו"ע (סימן שמ סעיף ו) שפסק ע"פ הגמרא (שם עה ע"א): "חוט של תפירה שנפתח, אסור למותחו, משום תופר", ועל פי זה כתבו האחרונים שחל איסור למתוח חוט של כפתור שהתרפה.

[2] סימן שיז סעיף ג.

[3] שו"ע הרב שם סעיף ז, שמירת שבת כהלכתה פרק טו הערה רט, ובאריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ו סימן כד, וכן משמעות דברי הגר"א (סימן שיד סעיף י) שציין את מקור פסיקת השו"ע "להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום", כשם שתפירה שאינה עשויה לקיום מותרת. וכן משמע במשנה ברורה (סימן שמ ס"ק מה) שהתיר להפריד דפים שנדבקו זה לזה, לפי שלא הודבקו לקיום, וכהיתר הסרת הטיט מפי התנור.

ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן ו) ובשמירת שבת כהלכתה (שם סעיף פא) שהתירו הדבקת טיטול על תינוק (למרות שהדבקה אסורה משום תופר) מטעם שהוא לזמן קצר (וכן הדין בהדבקת פלסטר), אך החמירו בהסרה ראשונית של הכיסוי מעל מדבקות אלו, לפי שהכיסוי הודבק עליהם בשעת הייצור בכדי לשמור על טריות המדבקות לזמן ממושך, ואפשר שמוגדר כמודבק לקיימא (על כן יש להסיר את הכיסוי מבעו"י, ולשוב ולהדביקו באופן זמני עד שיוצרך למדבקה בשבת). ברם, עיין בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ח פרק טו סעיף פז ופרק לה סעיף כז, בשם הגרש"ז אויערבך) שבמקום צורך ניתן להקל אף להסיר את הכיסוי בשבת עצמה, הואיל והכיסוי הודבק בכדי שיוסר לאחר זמן, ועל כן ניתן להגדירו ככיסוי זמני (וכעין שמצינו במשנה ברורה (סימן שיז ס"ק כא) שמתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, לפי שאינו קשר של קיימא, הואיל ואינו עשוי להתקיים אלא עד שיקחנו בעליו לביתו).

כל זאת בניגוד לדברי החזו"א ושו"ת מנחת יצחק המובאים להלן.

[4] סימן שמ סעיף ז.

[5] ספר תהילה לדוד שם ס"ק ו, וכן משמע דעת שו"ת גינת ורדים (כלל ג סימן יז) שנקט שתפירה זמנית אסורה מן התורה, ורק בהשחלת חוט בנקבים רחבים הקלו לפי שאינה דומה לתפירה.

[6] הר"ש נאוי (מובא בשו"ת גינת ורדים שם סימן יח), וכן מפורש בלבוש (שם סעיף ז) ובשו"ע הרב (שם סעיף יז) שכל איסור הידוק השרוולים אינו אלא מדרבנן, כיון שתפירה שאינה לקיימא אינה תפירה, ועיין בדרכי משה (סימן שמ אות ב) שהביא שנהגו להקל בענין מתיחת חוט השרוול. ועיין עוד באריכות בענין זה בספר בנין שבת ח"ב מלאכת תופר פרקים ו-י.

כל זאת בניגוד לדברי החזו"א (סימן קנו, בהשמטה לסימן שמ), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן לא) שנקטו שהרמ"א (בסימן שיז) מכריע לחומרא כדעה הראשונה, ועל כן הביאה בלשון סתם, לעומת הדעה השניה המובאת בשם י"א, ושכן מוכח מכך שהרמ"א לא חלק על השו"ע בסימן שמ ולא הביא את דבריו בדרכי משה.