פרק א

שאלה: האם חיילים רשאים לקשור ביום שרבי את יריעות האוהל למעלה בקשר חזק (כשאין אלטרנטיבה אחרת)? כיצד ינהג חייל שקשר המיתר של רצועת הנשק שלו הותר?

תשובה: נאמר בגמרא^[1]: "איתמר, התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא חייב חטאת, ותניא אידך פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחילה כו'. לא קשיא, הא דקתני חייב חטאת – בדאושכפי (קשר של סנדלרים), פטור אבל אסור – בדרבנן (קשר שקושרים חכמים), מותר לכתחילה - בדבני מחוזא (בני העיר)". ונחלקו ראשונים בביאור סוגיה זו, יש שנקטו^[2] שהגדר הקובע הוא משך הזמן שהקשר נועד לו, דהיינו כל שנועד להתקיים לעולם - איסורו מן התורה, נועד להתקיים לתקופה מוגבלת - איסורו מדרבנן, וכל שדרך להתירו באותו יום - אין איסור בקשירתו. ויש שנקטו^[3] שהגדר הקובע הוא גם איכות הקשר, דהיינו כל שהקשר נעשה ע"י אומן ונועד לעולם - איסורו מן התורה, נעשה ע"י אומן לזמן או ע"י הדיוט לעולם - איסורו מדרבנן, נעשה ע"י הדיוט ונועד לפרק זמן מוגבל - מותר לקושרו ולהתירו.

וכן נחלקו הפוסקים, השו"ע^[4] כתב: "הקושר^[5] קשר של קיימא (קשר הדוק שאין דרך העולם להתירו^[6]) והוא מעשה אומן, חייב, אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן (או קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן), פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן, מותר לקושרו לכתחילה", ואילו הרמ"א חש גם לשיטה השנייה וכתב^[7]: "ויש חולקים שסבירא להו דכל קשר של קיימא, אפילו של הדיוט, חייבין עליו", ועוד הוסיף: "יש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מיקרי של קיימא, ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מיקרי של קיימא".

למעשה היה נראה שלדברי השו"ע מותר לקשור לכתחילה קשר הדיוט ואפילו לזמן מרובה, כל שלא נעשה לעולם, ברם, יש מן הפוסקים^[8] שציינו שאף לשיטה זו יש להחמיר בכך, ואכן מנהג הספרדים^[9] להקל לכתחילה רק בקשר הדיוט (ראה גידרו גם בתשובה הבאה) שנעשה לפחות משבוע, ולעומת זאת מנהג האשכנזים^[10] לקשור לכתחילה רק קשר שנעשה לפחות מיממה, ורק במקום צורך^[11] מקילים אף כשנעשה לפחות משבוע.

עוד כתב השו"ע^[12]: "ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא", ובארו האחרונים שבאין אפשרות אחרת, הקלו לצורך מצוה בקשר אומן שאינו של קיימא (או בקשר הדיוט אפילו הוא של קיימא), לפי שאיסורם מדרבנן.

לפיכך נראה שגם למנהג האשכנזים ניתן ביום שרבי להקל להעלות ולקשור את יריעות האוהל בקשר הדיוט, אף כשרגילים להשאירם כך מספר ימים, לפי שהוא מקום צורך. מאידך, גם למנהג הספרדים אין להקל ולקשור בקשר הדיוט מיתר שהשתחרר מרצועת הנשק, שהרי רגילים לבטלו שם לעולם (אלא יעשה קשר עניבה, כמפורט בתשובה הבאה). ברם, פשוט שמותר לקשור את המיתר כשהדבר נועד לאפשר יציאה לפעילות מבצעית בשבת, או מיד בצאתה.

[1] שבת קיב ע"א.

[2] רש"י שם, ורא"ש שם פרק ט"ו סימן א.

[3] רי"ף שם מא ע"ב מדפי הרי"ף, ורמב"ם פ"י משבת ה"א.

[4] סימן שיז סעיף א.

[5] ועיין שמירת שבת כהלכתה (פרק טו סעיפים נ-נא) שבכלל זה אסור גם להדק קשר שנתרפה, או להוסיף קשר ע"ג קשר קיים בכדי להדקו.

[6] כן מובא בהרבה מן הראשונים, וכן כתב המשנה ברורה (שם בהקדמה).

ברם, יש להעיר שבב"י הביא שמדברי רש"י משמע שלמעלה מחודש נחשב קשר של קיימא, ושדעת רבינו ירוחם שאף קשירה לחצי שנה או שנה, נחשבת קשר של קיימא.

ועיין בביה"ל (שם ד"ה 'הקושר') שהוכיח (בניגוד לט"ז שם ס"ק א) שכל שדרך העולם לקיים קשר כזה לעולם, כגון קשירת לולאה בנקב שבראש הספינה, חיובו מן התורה, ועל כן גם אם מתכוון מראש לקושרו לזמן קצר, כגון בכדי שלא לעבור על איסור התורה, לא תועיל מחשבתו להתיר את עשיית הקשר. אולם יש לציין שמשמעות דברי הפמ"ג ורע"א המובאים בביה"ל כשיטת הט"ז המקילה.

[7] דהיינו, הרמ"א מביא את שיטת רש"י והרא"ש בנוסף לשיטת הרי"ף והרמב"ם, ולדבריו יש להחמיר מדאורייתא בקשר הדיוט שנעשה לעולם, ומדרבנן כשנעשה לזמן מוגבל (למרות שהרי"ף והרמב"ם מקילים בכך), ויש להחמיר מדרבנן בקשר אומן שנעשה לזמן קצר (למרות שרש"י והרא"ש מקילים בו).

[8] שלטי גיבורים שם, ט"ז שם ס"ק א, שו"ע הרב שם סעיף ב, ועוד.

[9] ילקוט יוסף שם סעיף ו (דספק הלכה כרי"ף והרמב"ם, ואפילו את"ל הלכה כרש"י והרא"ש, הלא אף לשיטתם אפשר שיש להקל בנעשה עד שבוע), מנוחת אהבה פרק יד סעיף ד (וע"ש שהביא ראשונים רבים שנקטו כשיטת רש"י והרא"ש, וע"כ לכתחילה יש לחוש אף לשיטה זו).

[10] שמירת שבת כהלכתה פרק טו סעיף נב.

[11] כן הוכיח הביה"ל (שם סעיף ד ד"ה 'שאינם קבועים') מדהקלו לקשור חבל לדלי שאינו קבוע בבור, למרות שעומד שם מספר ימים.

[12] שם, ע"פ המשנה (סוף שבת): "מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית כו' שקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ומדבריהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת". ברם, המשנה ברורה (שם ס"ק יג) הביא שיטת הבית מאיר שמדברי רש"י ורע"ב בפירוש המשנה משמע שההיתר היה בקשירת קשר שאינו של קיימא כלל, וממילא אין ראיה להיתר השו"ע.