פרק ה

שאלה: האם מפקד שהוזעק בשבת (או סמוך לה) לצורך מבצעי ולאחר מכן הוחלט על 'חזרה לשיגרה', רשאי לשוב לביתו? האם חיילים שסיימו פעילות מבצעית בסמוך לנקודת יישוב, רשאים לשוב לבסיסם, או שמא עליהם להמתין שם עד צאת השבת? האם מפקד ששב בשבת לבסיסו מפעילות מבצעית ממושכת רשאי לשוב לביתו?

תשובה: נאמר בגמרא[1] (לענין עדים שבאו לירושלים בשבת להעיד על חידוש הלבנה): "תנן, בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו (כדין היוצא חוץ לתחומו, שאין לו אלא ד' אמות), התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפיים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אמרו, אלא אפילו חכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה - הרי הן כאנשי העיר, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח. ותו לא? והא אמרת (בסיפא דמתני') "כל היוצאין להציל חוזרין למקומן", אפילו טובא! אמר רב [יהודה אמר רב], שחוזרין בכלי זיין למקומן (כלומר, מדובר כשלא הרחיקו ממקומן יותר מאלפיים אמה, על כן רשאין לחזור למקומן, והחידוש הוא שרשאים לחזור מרחק זה עם כלי זיינן), כדתניא, בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן, דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים, באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר, לא קשיא, כאן - שניצחו ישראל את אומות העולם (אין להן אלא אלפיים), כאן - שניצחו אומות העולם את עצמן (חוזרין למקומן אפילו טובא)".

ומדברי הראשונים והפוסקים[2] עולה שהלכה כשתי הלישנות, דהיינו, כל שלא הרחיקו ממקומם יותר מאלפיים אמה, רשאים לחזור למקומם בכלי זיינם, ואם יד הגויים תקיפה, מותרים לחזור בכלי זיינם אף מרחק גדול מזה.

והנה, פשטות משמעות הסוגיה ששתי הלכות נפרדות נאמרו בענין היוצאים להציל. האחת, שיש להם אלפיים אמה לכל רוח (ומבואר בראשונים[3] הטעם, בכדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, שאם יאלצו להישאר במקומם, יש לחוש שלהבא יתרשלו ויתחמקו מהשתתפות בענינים אלו). והשניה, שבגלל חשש פיקוח נפש הותרו לשאת את כלי זיינם עמהם, ובמידת הצורך אף לחזור למקומם למעלה מאלפיים אמה.

ע"פ זה למדו רבים מפוסקי דורנו[4] שבשל החשש לרשלנות עתידית ניתן להקל על היוצאים להציל לכל היותר באיסורי דרבנן (כנסיעה עם נהג גוי וכד'), וכעין שנתנו להם אלפיים אמה לכל רוח, אך אין כל מקום להתיר לאנשי כוחות הצלה לעבור על איסורי תורה (כנהיגה ברכב וכד') בכדי לשוב לביתם.

לעומת זאת דעת ה'אגרות משה'[5] שבמידה ויש לחוש לרשלנות עתידית, התירו אף איסורי תורה, ואמנם הגמרא ציינה רק את היתר איסור דרבנן של היציאה חוץ לד' אמות, לפי שהוא היתר גורף לכל היוצאים להציל, אך באמת היתר 'סופן משום תחילתן' חל גם על איסורי תורה, אלא שדין זה תלוי בכל מקרה לגופו, שכן אם יצאו להציל בענין שדרכו להימשך ימים רבים, אין להתירם לשוב למקומם מטעם זה, שהרי בין כך התכוננו לחזור לביתם רק לאחר זמן, אך בענין שדרכו להימשך פרק זמן קצר, אכן מותרים לשוב לביתם אף למעלה מאלפיים אמה ואפילו בשאר איסורי תורה.

עוד יש להוסיף שיש שכתב[6] שכל היתר החזרה לא נאמר אלא במתנדבים לפעולות הצלה, שבהם יש לחוש לרשלנות עתידית, אך באנשים המתפרנסים ממלאכת הצלה (או המחויבים להציל מכח פקודה) אין לחוש לכך, ויש[7] שפקפקו בחילוק זה, ונטו לומר שגם בשכירים יש לחוש לרשלנות.

לפיכך מפקד שהוזעק מביתו בשבת[8] לצורך מבצעי, רשאי לעבור על איסורי דרבנן בכדי לשוב לביתו (שכן בקרב אוכלוסיית הלוחמים שבין כך פוגשים מעט את בני משפחותיהם, 'הקפצות' מעין אלו עלולות להביא לפגיעה קשה במרקם היחסים בתא המשפחתי, וממילא החשש לרשלנות עתידית קיים ביתר תוקף, וכל שכן כשלהבא בעת אירוע מבצעי יימנע מהגעה ליחידה, ויסתמך על המפקדים שנותרו שם למרות שאינם מנוסים כמוהו, דבר שעלול להביא לידי תקלה מבצעית), על כן מותר לצורך זה לנסוע עם גוי[9] למרחק הקטן מכ-12 ק"מ, ובמקום צורך רשאי אף להסתמך על שיטות המקילים[10] שאף יציאה למרחק גדול יותר אינה אסורה מן התורה, ולנסוע עמו למרחק גדול יותר.

ברם, אין המפקד רשאי להסתמך על דעות יחידניות ולעבור על איסורי תורה (כנהיגה ברכב וכד') בכדי לחזור לביתו עם תום הפעילות, למעט מקרים חריגים ביותר (כדוגמת העדרות ממושכת העלולה לפגוע בשלמות התא המשפחתי, או חזרה בעיתות לחימה הנצרכת לבניית החוסן הנפשי) ותוך היוועצות ברב היחידה[11].

על דרך זו מעיקר הדין על חיילים שסיימו פעילות מבצעית בשבת, להישאר לשבות במקום הבטוח (מפני סכנות ופגעי מזג האויר) הראשון שיגיעו אליו, אלא שלמעשה חיילים אלה רשאים לרוב לשוב לבסיסם בשל שיקולים מבצעיים נוספים, כגון מצד שחזרתם, או החזרת רכבם או ציודם, חיוניים לצרכי כוננות, תחקיר דחוף, ביצוע מטלות מבצעיות נוספות, או היערכות לקראתן, וכן כשהישארותם בשטח לא אפשרית בשל סיבות הקשורות לביטחון מידע (ובמידה וחלק מהחיילים חוזר, אף יש לשקול ולהתיר לעיתים את חזרת השאר, כאשר שמירת המסגרת האורגאנית של הכח נחוצה לצרכים מבצעיים[12]).

[1] ערובין מה ע"א.

[2] כן כתבו הרא"ש (שם פ"ד סימן ה בשם הר"מ), הב"ח והפרישה (בסימן תז), וכן דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם פ"ב משבת הכ"ג ופכ"ז משבת הי"ז, ומדברי השו"ע סימן קכט סעיף ט וסימן תז סעיף ג.

[3] תוס' שם מד ע"ב ד"ה 'כל היוצאין להציל חוזרין למקומן', רמב"ם פ"ב משבת הכ"ג, ועוד.

[4] שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן ח וח"ב סימן ס אות יח, שו"ת ציץ אליעזר חי"א סימן לט, שו"ת משיב מלחמה ח"א סימנים יד-טו, שו"ת דבר חברון סימנים שצו-שצז, וספר חזון עובדיה ח"ג דין חולה שיש בו סכנה סעיף יט.

[5] ח"ד סימן פ (ועיין בדבריו שנקט שכן היא שיטת הרמב"ם, ועיין גם כעין זה בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סוף סימן קלב, בספר עמוד הימיני סימן יז אות ו, ובשו"ת שבט הלוי ח"ו סימן כו וח"ח סימן פז). ועיין עוד בשו"ת מנחת שלמה (שם סימן ז אות ג) שלמד שכן אף שיטת החת"ס (או"ח סימן רג), ותמה עליו.

[6] שו"ת היכל יצחק או"ח סימן לב, וכעין זה אסר החת"ס (ח"ה סוף סימן קצד) על רופא שנסע לטפל בחולים גויים לשוב למקומו, שהואיל ונוסע בשל החשש שיתנכלו לו באם לא יבוא לטפל בהם, אין לחוש לרשלנות עתידית באם לא נתיר לו לשוב כעת למקומו.

[7] עמוד הימיני סימן יז.

[8] ומסתבר שהוא הדין אם הוזעק סמוך לשבת, הואיל והחשש לרשלנות עתידית קיים אף במקרה כזה. יתר על כן, אף היוצא מביתו לבסיס זמן רב לפני השבת, הורו הגר"א נבנצל והגר"ש אבינר שרשאי לשוב לביתו בשבת על ידי נהג גוי. ועיין עוד בעניין זה להלן, פרק מט תשובה ה.

[9] ובמידה ולא תאם את הדבר מראש, רשאי אף להתקשר אליו (בטלפון שאין בו נורות להט, ושממילא הפעלתו אינה כרוכה באיסורי תורה) בכדי שיבוא לקחתו.

[10] אמנם בשו"ע (סימן תד סעיף א) נראה שפסק כשיטת הרמב"ם (פכ"ז משבת ה"א) והרי"ף (עירובין ה ע"א מדפי הרי"ף) שיציאה חוץ לי"ב מיל אסורה מן התורה, וכן כתב בשדי חמד (מערכת ת כלל ס) שלדעת רוב הפוסקים תחומין אסורים מדאורייתא, אולם בערוך השולחן (סימן שצז סעיף ב וסימן תקפו סעיף לד) כתב שרבים מהפוסקים נוקטים שגם יציאה חוץ לי"ב מיל אינה אסורה אלא מדרבנן, ונראה (עיין ילקוט יוסף סימן שז הלכות אמירה לגוי הערה ה) שניתן להסתמך על שיטה זו לכל הפחות לענין אמירה לגוי. מה גם שרע"א ושו"ע הרב (בסימן תד) נקטו (ע"פ תשובת הרמב"ם סימן שי, המובאת במ"מ פכ"ז משבת ה"ג) שאין איסור תחומין מן התורה אלא ביציאה מרה"ר, אך לא כשיוצא מכרמלית (אף שהביה"ל (סימן תד ד"ה 'והואיל') כתב להוכיח שלא כדעה זו). ועוד יש להוסיף שיש מקילים (עיין בתשובה הבאה) שאין איסור תחומין בנסיעה ברכב הגבוה עשרה טפחים מעל הקרקע. ויש אף מקילים (עיין תוס' ערובין מג ע"א ד"ה 'הלכה כר"ג' בשם רשב"ם, מג"א סימן שה ס"ק י, ובאריכות בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן כו) שאין איסור תחומין כשגוי מסיעו ואינו יוצא בעצמו.

יתר על כן, ראה אליה רבה (סימן תקפו ס"ק כט) שהקל בהבאת אתרוג חוץ לי"ב מיל באמצעות גוי, כשיטת הפוסקים שכל איסור תחומין דרבנן, ובצירוף שיטת בעל העיטור שאמירה לגוי לצורך מצוה הותרה אף באיסור תורה (וכעין זה הורה במשנה ברורה סימן תרנה ס"ק ג ובשער הציון סק"ד לענין הבאת לולב בשבת מחוץ לי"ב מיל לצורך יו"ט שחל ביום ראשון, ובסימן תקפו ס"ק פז ובשער הציון ס"ק קכב לענין הבאת שופר בכה"ג).

[11] וראה שו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן נט וחלק כב סימן צה) שאף שנקט להחמיר בזה, הורה שהרוצה להסתמך על הוראת האגרו"מ, אין מזניחין אותו.

[12] ברם, אם המדובר במציאות שאין שום חשיבות מבצעית לחזרתם לבסיס האם, ואין שום נחיצות מבצעית לשמירה על המסגרת האורגאנית של הכח, ולמרות זאת הכח ממשיך בנסיעה לבסיס או למקום שהייה אחר, עליהם לתאם עם מפקדם ולרדת מן הרכב במקום בטוח (כאמור בגוף התשובה).

(אלא שיש להעיר שבספר הצבא כהלכה (פרק כד סעיף ח) כתב בשם הגרש"ז אויערבך שחייל הנמצא ברכב היוצא מאיזור הסכנה, והרכב אמור בכל מקרה להמשיך בנסיעה (גם שלא לצורך מבצעי), אינו רשאי להורות לנהג לעצור את הרכב בכדי שיוכל לרדת ממנו בנקודה הבטוחה הקרובה, וכל שכן שאינו רשאי לבקש מהנהג שייסע עבורו למקום קרוב, שכן הארכת הנסיעה והעצירה המיוחדת עבורו כרוכים באיסורים מרובים).

בדומה לזה, אם חיילי הצוות נוסעים לבלות, אין כל היתר להצטרף אליהם רק מצד שלאחר הבילוי יהיה עליהם לנסוע בשבת בכדי לאוספו, שהרי מהבחינה המבצעית על כולם להישאר במקום, ואין לו לשקול כלל איך למעט את חילול השבת שלהם, ולהצטרף לנסיעת החילול שבת שלהם רק בכדי למנוע מהם חילול שבת בחזרתם מהבילוי.