עירוב חצרות במחנה רב יחידתי

כידוע, כמעט כל בסיסי צה"ל פטורים מהנחת עירוב חצרות, הואיל וכולם סועדים (או רשאים לסעוד) יחד בחדר האוכל, וממילא דינם כבני בית אחד, וכעין המבואר בשו"ע (סימן שע סעיף ד): "אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד, אע"פ שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד".

אלא שיש לעיין כיצד יש לנהוג בבסיס רב-יחידתי, אשר כל יחידה מתוחמת ומגודרת בפני עצמה (אך אין מקפידים ומוודאים שתהיה זו מחיצה כשרה), ולרוב אין חיילי יחידה אחת מורשים להיכנס לבסיס היחידה האחרת. סדרי הסעודה בכל יחידה כזו מתנהלים באופן עצמאי, קרי, היחידה מקבלת מוצרים ממרכז המזון הצה"לי ומבשלת אותם באופן עצמאי, לחילופין מסופק המזון ע"י חברת הסעדה. כך או כך, מזון סעודות השבת של כל אחת מהיחידות מונח מער"ש בחדר האוכל היחידתי, כך שבפשטות לא ניתן להגדיר את יושבי הבסיס כולו כ'אנשי חצר האוכלים על שולחן אחד'.

להלן נעסוק בבירור מעמדם הדיורי הייחודי של חיילים אשר יתכן שאינו יוצר חילוק רשויות המחייב עירוב, וכמו כן נבחן האם ניתן לראות אותם כשותפים במזון הצבאי, כך שאפילו על צד שחלה עליהם חובת עירוב, אינם צריכים לייחד מזון מסוים לצורך זה. אולם ראשית לכל נביא מקורות מפורשים שכעיקרון מחנה צבא חייב בעירוב למרות מעמדו הציבורי-כללי ואופיו השיתופי.

חיוב עירוב חצרות במחנה צבאי

שנינו (עירובין סוף פרק א): "ארבעה דברים פטרו במחנה (היוצא למלחמה^[1]), מביאין עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב", ובארו בירושלמי: "ומלערב: רב חייה בר אשי אמר הדא דאת אמר בעירובי חצרות, אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן. ויש חצירות במחנה?! (כלומר, וכי יש רשויות חלוקות במחנה?!), להתיר אוהלים שבמחנה (קרבן העדה: שיהא מותר לטלטל מאוהל לאוהל שבמחנה צריכין עירוב), כהדה דתני: אוהלים שבמחנה צריכין עירוב, אוהלים שבשיירה אינן צריכין עירוב". דהיינו, אוהלים שבשיירה החונה בדרך אינם צריכים עירוב, לפי שמשתכנים בהם באופן עראי בלבד, ועל כן אינם חולקים רשות לעצמם, לעומת זאת אוהלים שבמחנה צריכים עירוב, לפי שדרים בהם כבדרך קבע לתקופה משמעותית, ומ"מ מחנה היוצא למלחמה נפטר מדין זה[2].

וכן עולה מדברי הרמב"ם שהביא (פ"ו ממלכים הי"ג) את פטור עירוב חצרות ממחנה היוצא למלחמה, ולעומת זאת כתב (פ"א מעירובין ה"ג): "יושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאוהל לאוהל עד שיערבו כולן". וכתב הרב המגיד: "ואין סתירה בדברי רבינו, לפי שדין המשנה הוא במחנה ההולך למלחמה, וכשהן חונים ימים, חונים להלחם, ומפני כן הקלו להם, אבל דין הירושלמי הוא באנשים החונין שלא להלחם".

כלשון הרמב"ם נפסק אף בשו"ע (סימן שסו סעיף ב), ובאר המשנה ברורה שהמחנה החייב בעירוב חצרות הוא "מקום חניה של אנשי חיילות על פני השדה", והוסיף בביה"ל: "וכל זה בשעת שלום, אבל בשעה שהיו ישראל יוצאין למלחמה, אפילו מלחמת הרשות, פטורין מעירובי חצרות".

נמצא אפוא, שלמרות שהיה מקום לומר שבשל ייחודה של המסגרת הצבאית, המאופיינת בשיתוף ושייכות לכלל, ובשל כך שונה מהותית מהמערכות האזרחיות, מ"מ אינה נפטרת בשל כך מעירוב חצרות, אלא בשעה שהיא יוצאת למלחמה.

ברם, עדיין אפשר שלמעשה אופי הדיור השיתופי במחנה הצבאי אינו מחייב בעירוב, וכפי שיבואר להלן.

אופי הדיור המחייב בעירוב

ממקורות רבים ניתן לראות שככלל, כמעט כל דייר הדר במקום, חולק רשות לעצמו ומחויב בעירוב חצרות, דהיינו, לענין חובת העירוב, לרוב, אין נפקותא לאופי הדיור, או לרמת בעלות הדייר על הבית שבחצר. כך עולה מדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל שאפילו יושבי אוהלים וסוכות מחויבים לערב ביניהם, וכפי שנראה להלן, אפילו שוכר ושואל, ואפילו אורח, מחויבים עקרונית בעירוב חצרות.

יחד עם זאת, כפי שכבר צוין לעיל, אנשי שיירה החונים באוהלים בדרך אינם חולקים רשות לעצמם, לפי שכלל לא נחשבים כדרים שם, וכן נפסק בשו"ע (סימן שסו סעיף ב): "אבל שיירה שהקיפוה מחיצה, אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאוהל לאוהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אוהלים קבועין להן",

יתר על כן, פעמים שדייר בעל זיקה קלושה לחצר, בטל אגב דייר קבוע יותר. כך מצינו בשו"ע (סימן שע סעיף ב): "בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילן או השכירן לאחרים, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כובדן, או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן, אין הדרים בהם אוסרים עליו, לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו, ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב", וכעין זה מבואר בשו"ע (סימן שע סעיף ח): "המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלושים יום או פחות (שער הציון (שם ס"ק כט) - או כשמתארח לתקופה ממושכת יותר, אך בעה"ב יכול לסלקו בכל שעה), אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם", והעיר הרמ"א: "ודוקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע, דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אורחים ביחד, אוסרים זה על זה".

מעמדם הדיורי של חיילי צה"ל 

לאור האמור לעיל, יש להסתפק כיצד להגדיר את מעמדם הדיורי של החיילים השוכנים בבסיסי הצבא, שכן, מחד, לרוב הינם מתגוררים תקופות ממושכות במבני קבע, כך שיש לראותם כבני חצר החולקים רשות לעצמם. ומאידך, אין להם כל צד בעלותי במגוריהם, והם כאורחים במחנה השייך לציבור, מה גם שלרשויות הצבא יש חפצים קבועים בכל חדר, וכפי שהתבאר, הדבר מעיד על זיקתם הקלושה של המשתכנים במקום.

אמנם יותר נראה להגדיר את החיילים לא רק כאורחים שבמקרה נמצאים באותו מקום, אלא כבנים הסמוכים על שולחן אביהם, וכדמצינו (שם סעיף ה): "האחים שאוכלים בבית אביהם (וכן עבדים ותלמידים האוכלים בבית רבם) וישנים בבתיהם, אינם אוסרים, ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם, אוסרים כו'. (אבל אם) אין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב", ומשמעות הדבר שפטורם מעירוב אינו מכח שאוכלים ממקור אחד שנחשב להם כעירוב (שהרי כל אחד אוכל בביתו), אלא שהואיל ויש זיקה מובהקת ביניהם, אינם חולקים כלל רשות זה מזה, ונראה שכך אף יש לראות את מעמד החיילים במחנה. יחד עם זאת, יש להעיר שנחלקו ראשונים (ראה ביה"ל שם) אם האחים הנוטלים פרס מאביהם פטורים מעירוב גם כשאביהם אינו נמצא עמהם בחצר, וצריך לומר שנחלקו באם די בזיקה זו בכדי לראותם כבני רשות אחת, או שמא רק אם אביהם נוכח שם והם בטלים לגביו, אינם חולקים רשות לעצמם.

עוד אפשר שמעמדם הדיורי של חיילים גרוע אף משל אורחים, שכן, עקרונית, בסמכות המפקד להעבירם לאלתר למקום אחר, ומצינו פוסקים (ראה ביה"ל סימן שע סעיף ג ד"ה 'אינם אוסרים') שנקטו שבמקרה שבעה"ב יכול לסלק את הדיירים, אינם אוסרים עליו. כעין זה כתב בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן כב): "אמנם הכא בלאזאריטו משום שמירה (מחנה הסגר רפואי), דיירי בלא אגרא כלל, וגם אם רוצים הן חליפות למו והממונה החליף של זה בזה לסיבה קלה, א"כ גרעי מאורחים, ואפשר דחשיב כאילו הם אין להם רשות". דהיינו, היכולת לסלקם בכל עת, מקלישה עוד יותר את הגדרתם הדיורית.

ברם, אפשר שהסמכות הצבאית להורות על העברת חיילים ממקומם אינה נחשבת 'מצי לסילוקיה', שכן, אמנם ניתן להורות לחיילים לצאת לחופשה בבתיהם, או אף להוציאם לאימון הכולל לינה בשדה הפתוח, אולם המדובר רק בשינוי זמני, אך פשוט שמפקד אינו רשאי לסלק חיילים ממקומם בלא לדאוג להם למגורים חלופיים, ואף הסמכות להעבירם אינה אבסולוטית, הראיה, שלא ניתן לשלוח באופן שרירותי את אחד החיילים לשדה, בעוד חבריו נשארים במקומם. ואכן גם בשו"ת חיים שאל הנ"ל, חזר וסייג בנידון דידיה, וכתב: "נהי דיש רשות לסלקו מהבית אשר הוא חונה, אבל מחויב לתת לו בית אחר לישב שם עד מלאת ימי נזירותו. וא"כ נמצא דרשותו מהחצר אינו מסתלק כיון שיש לו בית זה או אחר".

יתרה מזאת, לכאורה חובת הנחת העירוב נקבעת ע"פ מעמד הדיירים בשעת כניסת השבת, ולקצין התורן הנוכח באותה שעה אין סמכות להורות לחיילים לעבור לבסיס אחר, ואף באותו בסיס לא פשוט שביכולתו להורות באופן שרירותי על העברתם. מה גם שיש פוסקים (ראה שעה"צ סימן שפב ס"ק נה בדעת התוספת שבת ומחצית השקל, וחזו"א סימן צ ס"ק לא) שנקטו ש'מצי לסילוקיה' אינו מספיק בכדי לגרע את מעמד הדיירים ולקבוע שאינם אוסרים על בעה"ב.

נוכחות 'בעל הבית' בבסיסי הצבא

כפי העולה מדברי השו"ע הנ"ל, השוואת מעמדם הדיורי של החיילים לדין 'שוכרים שיש לבעה"ב אחיזה בביתם', או לדין 'אורחים הבטלים לבעל הבית', אינה מספקת לפוטרם מחובת עירוב, אא"כ בעה"ב, או בא-כחו, נוכחים במקום, שאז בטלה זיקתם הקלושה של האורחים לקביעותו של בעה"ב. יתרה מזו, כפי שצוין, יש מהראשונים שהצריכו תנאי זה אף לגבי 'אחים הנוטלים פרס מבית אביהם'. ויש לבחון האם תנאי זה מתקיים במציאות הצבאית.

והנה, בפשטות לכל אחד מהדינים השונים נצרכת נוכחות 'בעלותית' שונה, שהרי בכדי להפקיע את זיקת ה'אורחים' למקום די שיהיה שם דייר קבוע, ואפילו אינו הבעלים, לעומת זאת, בכדי להחיל את דין 'שוכרים שיש לבעה"ב אחיזה בביתם' צריך שתהיה נוכחות במקום של בעה"ב עצמו, או לכל הפחות של בא-כחו, ואילו לצד ש'אחים הנוטלים פרס מבית אביהם' אינם חולקים רשות אא"כ אביהם נוכח שם, מסתבר שצריך שדוקא האב עצמו יהיה שם.

ע"פ זה נראה שנוכחות המפקד אכן תועיל להחיל על החיילים מעמד של 'שוכרים שיש לבעה"ב אחיזה בביתם', שלענין זה די בנוכחות בא-כחם של הבעלים, והמפקד לא גרע מ'שכירו ולקיטו' של בעה"ב המועילים להחיל את דין זה. אולם לרוב אין חייל או מפקד הדר בבסיס בקביעות יותר מאחרים, נמצא שאם החיילים נידונים כאורחים הרי שדינם כ'אורחים ביחד' האוסרים זה על זה. כמו כן בפשטות לא ניתן לדונם כ'אחים הנוטלים פרס מבית אביהם' הבטלים אגב אביהם, שהרי הציבור הוא בעל המחנה, ואין כאן בעל בית מסוים שניתן להתבטל לגביו, ומסתבר שנוכחות המפקד לא תועיל לענין זה.

ברם, בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סימן נה) כתב לחדש: "מיהו נראה שאפילו רש"י יודה בנידון דידן שאינם צריכים לערב, בשלמא האב שהוא בעל המזון אם אינו דר עמהם בחצר אין מה שיצרפם, לא כן האספקה בצה"ל, אין כאן "אב" מוחשי, צה"ל אינו אדם אלא מושג מופשט הכולל את החיילים בכל אתר ואתר ואין כאן "אב" הנמצא במקום אחר, אלא הוא נמצא כביכול איתם כאן, וכיון שהחיילים כאן כאילו גם האב כאן".

בדומה לכך כתב לנו הגר"א נבנצל: "במדינה דמוקרטית, האזרחים, כולל החיילים, הם הבעלים, ואין זה דומה למקום שאין נוכחות האב".

כלומר, לדבריהם, המעמד הייחודי של מחנה צבאי, בהיותו בבעלות ציבורית מובהקת, מועיל להגדיר את יושביו כבני משפחה הדרים בבית אחד, שאין רשויותיהם חלוקות זו מזו, ואפילו אינם ניזונים יחדיו.

שותפות החיילים במזון הצבאי

אף אם לא נקבל את ההגדרה הנ"ל, ונתייחס לחיילי היחידות השונות כחולקים רשות לעצמם, עדיין היה מקום להגדיר את כל החיילים כשותפים בכל המזון, שרק מסיבות ארגוניות פיצלוהו למטבחים ולחדרי אוכל נפרדים, וכך להחיל על המזון דין עירוב אע"פ שלא הניחוהו מפורשות לצורך זה, וכעין שנפסק בשו"ע (סימן שסו סעיף יא): "בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום, הפת שעל השולחן סומכין עליה משום עירוב", והוסיף הרמ"א: "וה"ה אם יש להם פת בשותפות באחד מן הבתים סומכין עליו משום עירוב".

ואכן, כן העיד הגר"י אריאל (שם): "ודעת מו"ר הגר"ש ישראלי היא שאין המזון של כל גדוד רכושו הפרטי, ואם תשאר שארית הרי זה של צה"ל, נחשב הדבר כאילו כולם סמוכים על שולחן אחד". וכעין זה כתב לנו הגר"א נבנצל: "שום יחידה אינה בעלים על המזון, אם יתנהגו עמו בצורה בלתי סבירה, הם צפויים למשפט".

ברם, יתכן שאף שמבחינה ממונית המזון כולו שייך לצבא, מ"מ אפשר שלאחר שהמזון חולק ליחידות השונות, והן מתנהלות בו באופן עצמאי, אין לראותו כמזון משותף לענין עירוב, ועל כן במידה שירצו לסמוך על חלק ממנו לעירוב, יהיה עליהם לייחדו בצורה מפורשת.

יתר על כן, מאחר ובפועל קבלת מזון מיחידה אחרת אינה פשוטה, והדבר כרוך בפנייה לגורם ממונה, ובהסדרת אישורי כניסה (הליך העלול לארוך פרק זמן משמעותי), אפשר שנחשב הדבר כקפידא, וכפי שנפסק בשו"ע (שם סעיף ה): "צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב", ובאר המשנה ברורה שצריך שתהא שותפותן נוחה ועריבה. בדומה לזה מצינו בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן לט) שאם מפאת חוב כספי סגר השר את ביהכנ"ס בחותם, אין דין עירוב למצות שהונחו שם, כיון שלא ניתן להגיע אליו. דהיינו, גם כשהשתתפו בעירוב ומבחינה ממונית רשאי כל אחד לאוכלו, מ"מ אם בפועל לא ניתן לממש זכות זו, בטל העירוב.

ראיות לענינינו מסוגיית מחנה היוצא למלחמה

והנה, לכאורה ניתן לפשוט את כל הספקות הנ"ל מהסוגיה בירושלמי בענין פטור עירוב במחנה מלחמה וחיובו במחנה שאינו יוצא למלחמה, שהזכרנו בפתיחת דברינו, שכן לאור אותה סוגיה נפסק בשו"ע (סימן שסו סעיף ב): "יושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאוהל לאוהל עד שיערבו כולן", ואמנם עיקר סוגיה זו עוסקת בבירור שיעור קביעות המגורים המחייב בהנחת עירוב (ולאפוקי משיירה ארעית הפטורה), אך מ"מ מבואר שעקרונית חיילי מחנה מחויבים בעירוב, ועל כרחנו מדובר במציאות שאינם סועדים יחדיו, אולם מסתבר שלכל הפחות בשעת מלחמה חולק המזון לכולם מהקופה הציבורית ורק אכלו בכל מאהל בנפרד, ואעפ"כ לא נפטרו במלחמה מחובת עירוב אלא רק בגלל שהקלו עליהם.

וכן באר הגר"ש גורן (מחניים יח): "ומדובר כאן כשחולקו בערב שבת כל המנות לפי האוהלים ולא נשארו מנות מזון משותפות במחסן האספקה של המחנה, ואפילו אם נשארו, יש לומר שמה שנמצא ברשות היחידה באפסנאות כל עוד שלא חולקו לחיילים, אין זה נקרא שותפות, אלא רשות אחרת היא זאת ששייכת למדינה או למלכות... ויתכן עוד לפרש שמחנה מורכב מכמה וכמה יחידות ... וכל יחידה חיה באופן נפרד על אספקתה, ואם לא היו מקילין עליהם, אסור היה להוציא ולטלטל מאוהל לאוהל, מאחר שכל יחידה אוסרת על השניה".

כמו כן מסתבר שלכל הפחות במחנה היוצא למלחמה דרו החיילים באוהלים השייכים לציבור. א"כ ניתן להסיק הן שחיילים חולקים רשות לעצמם, למרות שהם כאורחים במחנה השייך לציבור, והן שלאחר שהמזון חולק ביניהם אין לדונו כפת משותפת, למרות מקורו הציבורי של המזון.

ואכן, כן הורה בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סוף סימן נו[3]): "מחנה צבאי בסיסי שגרות שם גם משפחות חיילים החלוקות במזונן ובתנאי מגוריהן מציבור החיילים, או שחונות שם יחידות שונות שכל אחת מהווה יחידת חשבון לעצמה, חייב בעירוב חצירות (בברכה!)". וכן כתב בספר דיני צבא ומלחמה סעיף 206: "אם יש במחנה יחידות הניזונות ממחסן מזון אחד, המחסן משתפם, והוא הוא העירוב שלהם. אם יש במחנה יחידות המקבלות אספקה בנפרד, או שיש במחנה משפחות, צריך לשתף את כולן בעירוב חצרות (בברכה!)".

כעין זה כתב לנו הגר"ד ליאור: "יש להניח שבמחנה גדול כנ"ל מתגוררות גם משפחות של קצינים שאינן מקבלות אספקה מהצבא אלא קונות אוכל בעצמן, ועבורן ודאי שיש להניח עירוב חצרות. כמו כן, הסברה אומרת שכיון שלכל בסיס יש מטבח בפני עצמו, אינם דומים לבנים האוכלים על שולחן אביהם (שאינם אוסרים זה על זה), עיין שו"ע (סימן שע סעיף ה). מהני תרי טעמי נלע"ד דיש להניח עירוב חצרות בבסיס הנ"ל, ולכן למעשה צריך רב הבסיס (או קצין הדת) לזכות חבילת מצות קטנה לכל הנמצאים בבסיס הגדול כולו ולכל מי שיבוא, שיוכלו לטלטל שם בשבת, ויניח אותה בביהכנ"ס המרכזי של המחנה".

אלא שעדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר שהמחנה האמור במקורות אלה עוסק במציאות שהחיילים לא ניזונו מקופה ציבורית אלא כל אחד ניזון באופן עצמאי, וכעין שמצינו בזמן מלחמת גלית שדוד נשלח לצייד את אחיו במזון, ועל כן לא ניתן להסיק מכאן למציאות הצבאית בימינו.

אולם יש לציין שפרשנות זו דחוקה, שכן אספקה סדירה היוותה מאז ומעולם בסיס לניצחון במערכה, וקשה עד בלתי סביר לומר שצבא מאורגן התנהל בלא מערכת מסודרת של אספקת מזון ללוחמים. ואכן, ממקורות רבים ניכר שכלכלת הצבא אף בימי קדם נוהלה בצורה ציבורית, כך למשל נאמר (שופטים כ): "ולקחנו עשרה אנשים למאה לכל שבטי ישראל ומאה לאלף ואלף לרבבה לקחת צידה לעם", ועל הפסוק (שמואל ב א) "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים", נאמר במדרש: "שבשעה שהיו בעליהן יוצאין למלחמה, היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים", וכידוע מבואר במשנה (סוטה פרק ח) שתפקיד החוזרים מעורכי המלחמה היה לספק מים ומזון לאחיהם.

יתר על כן, ניכר ממספר מקורות שכלכלת הצבא היתה מוטלת על כתפי הערים הסמוכות לשדה המערכה, והאפשרות שכל חייל היה רשאי להיכנס לעיר וליטול ככל העולה על רוחו, אינה סבירה כלל, שכן התנהלות בצורה כזו מובילה לאנרכיה, ונוגדת את היסוד ההיררכי המהווה מרכיב בסיסי בכל צבא. כך שנראה שהמקור במלחמת גלית, גם אם יתפרש כפשוטו, הינו יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

מסקנה

מסקנת הדברים שמידי ספק לא יצאנו, והואיל וניתן להניח עירוב בלא כל טירחה, לפיכך, בבסיסים גדולים שיש בהם מספר מטבחים, וחיילי יחידה אחת אינם רשאים לסעוד בחדר האוכל של יחידה אחרת, או בבסיסי חיל האויר שיש בהם מגורי משפחות, ראוי להניח עירוב בלא ברכה, הואיל וקשה להגדירם כבני בית אחד. 

[1] כן משמעות הגמרא (שם יז ע"א): "ת"ר מחנה היוצא למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים כו'", ומשמע בפשטות שאף שאר דיני המשנה נאמרו על מחנה היוצא למלחמה, וכן פירש רש"י שם, וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מברכות ה"ג): "ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה מפני שהן טרודים במלחמה", ובפירוש המשנה הנ"ל: "וזה המחנה הנזכר בכאן אפילו למלחמת הרשות וכ"ש למלחמת מצוה, ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכיבוש ארצות האויבים" (וכן משמעות דבריו בפ"ו מהלכות מלכים שהביא דין 'ארבעה דברים פטרו במחנה' בהקשר של הלכות יציאה למלחמה), וכן מוכח מדברי רבינו האי גאון (מובא בסמ"ג ריש עשין דרבנן א) שלכך רק בזמן שלמה תיקנו עירובין ונטילת ידיים, לפי שעד אז עסקו כל העת במלחמות והיו פטורין, וכן כתב הטור בסימן קנח לענין נטילת ידיים, וכן פסק הגר"א (סימן קנח סעיף ח).

ברם, בניגוד לשיטות הראשונים הנ"ל, עיין בביאור הגר"א (שם) שדייק בדברי הרמב"ן והרשב"א על המשנה שהביאו דברי הירושלמי שאין מחנה פחות מעשרה ולא ציינו שהיינו היוצא למלחמה, ומכאן שלשיטתם פטור זה בכל מחנה בשדה.

[2] אמנם הרב המגיד (פ"א מעירובין ה"ג) והגר"א (סימן שסו סעיף ב) ציינו שבתוספתא (עירובין פ"ב) הגירסה: "מה בין שיירה למחנה, אלא אהלים שבשיירה צריכין עירוב, שבמחנה פטורין מן העירוב", ולגירסה זו הדין הפוך מהירושלמי שדוקא שיירה חייבת בעירוב ומחנה פטור. ברם, יש להוסיף שמשמעות המ"מ והגר"א שלמדו בתוספתא שהחילוק בין שיירה למחנה הוא שבשיירה ישנם פחות מעשרה בני אדם, ומחנה גדול יותר, וא"כ עדיין ניתן לבאר שיסוד החילוק הוא שבמגורי עראי אין מקום לערב עירוב חצירות, ועל כן מחנה גדול נפטר, ואילו שיירה קטנה מחויבת לפי שפעמים שדרים כך.

[3] יש להעיר שהלכה זו מופיעה כסעיף מתוך מסקנות הסימן הנ"ל, הגם שלמעשה הגר"ש גורן זצ"ל אינו דן כלל בענין זה בגוף הסימן. לענ"ד נראה שלמסקנה זו, המצריכה עירוב חצרות במחנה רב יחידתי, הגיע הגרש"ג מכח מאמרו המחקרי במחניים שהוזכר לעיל, ואת ההשלכה המעשית הביא בסיכום התשובה העוסקת בעניני עירוב. תופעה זו קיימת בעוד מקומות בכתבי הגאון הנ"ל.