פרק ח

שאלה: האם מותר לפנות בשבת את פח האשפה מהחדר, ולרוקנו לפח המרכזי? כיצד ינהגו חיילי סיור שאכלו בשטח פתוח, לענין פינוי האשפה?

תשובה: כתב הרמב"ם^[1]: "כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין, מטלטלין אותו בשבת כו', וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין - אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן", וכן נפסק בשו"ע^[2]: "עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראויים למאכל בהמה ופירורים שאין בהם כזית, מותר להעבירם מעל השלחן, אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים", דהיינו, חל איסור טלטול על פסולת גמורה שאינה ראויה אף למאכל בהמה^[3], אלא שמ"מ מותר לנערה מן השולחן באופן עקיף, זאת לפי שקי"ל^[4] ש'טלטול מן הצד' מותר לצורך דבר היתר (כגון כאן שצריך לשולחן הנקי), ועל דרך זו כתבו האחרונים^[5] שניתן גם לגרור את המוקצה באמצעות סכין או מטלית (כל שאין בה חשש סוחט).

עוד יש להוסיף שנפסק בשו"ע^[6]: "כל דבר מטונף, כגון רעי וקיא וצואה כו', אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכיסא, ואפילו בלא כלי. ואם היו בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם", דהיינו, למרות איסור המוקצה, התירו חז"ל לסלק מלפניו דבר מיאוס, והוא הנקרא 'גרף של רעי'. יתר על כן נפסק שם^[7]: "במקום דאיכא פסידא, מותר להכניס מיטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי להוציאו".

לפיכך יש להימנע מטלטול פסולת, כל שאינה ראויה כלל למאכל, ואפילו למאכל בע"ח המצויים בסביבתו, אך מ"מ ניתן לסלקה אם הוא דר שם והיא מאוסה ומעוררת בו גיעול, אולם אם אינו שוהה שם, אינו מותר בכך. על כן על האוכלים בשטח פתוח להקפיד לארוז ולסלק את הפסולת שאינה ראויה כלל, תוך כדי ישיבתם שם, ולא לאחר שכבר קמו לילך.

כל זאת לענין טלטול מוקצה, אולם כמובן שאין להקל בכך כשאוכלים מחוץ לעירוב, שכן הטלטול במקום זה כרוך באיסורי הוצאה מרשות לרשות והעברה בכרמלית וברשות הרבים (אכן, פשוט שיש לטלטל את הפסולת כשהשארת 'תוואי לוואי' אסורה משיקולים מבצעיים, ועיין עוד להלן פרק מד תשובה י בענין דרכי היתר לטלטול מחוץ לעירוב).

[1] פכ"ו משבת הט"ז, ע"פ הגמרא (שבת קכח ע"א): "תנו רבנן, מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, רשב"ג אומר, אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן, אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילים? ורשב"ג: נעמיות - שכיחי, פילים - לא שכיחי".

[2] סימן שח סעיף כז, ע"פ הגמרא (שם קמג ע"א): "בית שמאי אומרים, מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין (הראויים למאכל בהמה וחיה), ובית הלל אומרים, מסלק את הטבלא כולה ומנערה (אך אינו רשאי לטלטלם בידיים)" - "אמר רב נחמן, אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון", כלומר, יש להחליף את השיטות, והלכה כב"ה ור"ש שמותר לסלקם בידיים, הואיל וראויים למאכל חיות.

[3] יש להעיר שמבואר בשמירת שבת כהלכתה (פרק כב הערה קטו) ובילקוט יוסף (סימן שח דיני בסיס לדבר האסור סעיף ח) שלמרות שחל איסור 'לבטל כלי מהיכנו (מהיתרו)', מ"מ מותר להשליך אשפה (המוקצית) לפח, זאת לפי שהאיסור הוא דוקא בביטול הכלי מייעודו, ועל כן בפח אשפה המיועד לכך, לא נחשב הדבר לביטול. אכן, עיין בשש"כ (שם הערה לח) ובילקו"י (שם סעיף ט) שאסרו מטעם זה להניח לכתחילה קליפות ושאר פסולת בצלחת, שהרי מבטלה בכך מהיכנה, אולם הוסיפו שם (ע"פ הגהת החת"ס למג"א סימן שח ס"ק נא, וכעין זה בבן איש חי שנה שניה פרשת מקץ אות טז) שניתן להניח תחילה דבר היתר חשוב בצלחת, כגון כפית וכד', ולאחר מכן אין הנחת הקליפות בה מבטלות אותה מהיכנה. ועיין עוד בשש"כ (שם הערות לח ומד) שנטה לומר שאין הפסולת מבטלת את הכלי, לפי שאין בה כל חשיבות, ואין כלי מתבטל אלא ממוקצה חשוב שהונח על גביו.

[4] ראה שו"ע סימן שיא סעיף ח.

[5] משנה ברורה סימן שח ס"ק קטו, וכן מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות (שם מח ע"ב מדפי הרי"ף) והר"ן (ביצה כב ע"א) שהתירו מטעם זה לטאטא את הבית, הגם שמזיז פסולת. ברם, יש לציין שבשו"ע הרב (קו"א סימן רנט אות ג) ובחזו"א (סימן מז ס"ק יד) חלקו על הבנה זו ונקטו שטלטול באופן זה אינו 'מן הצד' אלא כידא אריכתא של האדם, ואסור.

[6] סימן שח סעיף לד, ע"פ הגמרא (ביצה לו ע"ב): "בי ריחיא דאביי דלוף, אתא לקמיה דרבה, אמר ליה, זיל עייליה לפורייך להתם, דלהוי כגרף של רעי, ואפקיה (כלומר, בשל דליפת גשם נימוחו הריחיים של אביי (העשויות טיט), ויעץ לו רבה להעביר את מיטתו לשם, בכדי שייווצר מצב שהריחיים יגרמו לו צער בהיותן מאוסות לפניו, ובכך יהא מותר לטלטלן). יתיב אביי וקא קשיא ליה, וכי עושין גרף של רעי לכתחילה?! אדהכי נפל בי ריחיא דאביי. אמר: תיתי לי, דעברי אדמר (כלומר, נענשתי על שזלזלתי בדבריו). אמר שמואל, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה, וכשהוא מחזירו - נותן בו מים ומחזירו. סבור מינה, גרף של רעי אגב מנא - אין, בפני עצמו – לא, ת"ש דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי, אמר להו רב אשי, נקטה בצוציתה (בזנבו) ואפקוה (כלומר, מותר אף לטלטלו בידיים)".

[7] שם סעיף לז, ע"פ הגמרא שם.