פרק ו

שאלה: האם ניתן להניח בגד 'בלאי' או מגבת על גבי מים שחדרו למבנה, בכדי לסופגם? כיצד ניתן לספוג מים או שאר משקין שנשפכו על השולחן?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "בגד - שרייתו זהו כיבוסו", דהיינו, אף בשרייה בלבד של בגד במים יש משום איסור כיבוס. מאידך, מצינו במקום אחר בגמרא[2] שבמקום צורך מותר להיכנס לבוש לתוך מים, וקשה, הלא נמצא שורה בגדיו ומתחייב משום כיבוס. בביאור ענין זה נחלקו ראשונים, יש שתירצו[3] שאין איסור שרייה אלא בבגד מלוכלך, אך אין בשריית בגד נקי משום כיבוס, ויש שתירצו[4] שאיסור שרייה חל אפילו בבגד נקי, ורק כשמשרה בגד בדרך של לכלוך אין איסור.

פסק השו"ע[5]: "בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כיבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט", והוסיף הרמ"א: "הגה, ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט, ויש אוסרים בכל ענין", וא"כ משמע שנקטו להלכה שבשריית בגד נקי אין משום כיבוס (ורק הרמ"א הזכיר שיש אוסרים), אולם למעשה הורו האחרונים[6] שלכתחילה יש לחוש לדעה המחמירה (שאסור לשרות גם בגד נקי), ולאפשר הרטבת בגדים רק בדרך לכלוך[7].

ברם, כפי שכבר העיר הרמ"א, כל היתר זה אינו אלא במים מועטים, אך אסרו חז"ל[8] להשרות בגד במים מרובים (ואפילו עושה כן בדרך לכלוך), לפי שעלול לסוחטו, אכן, מבואר באחרונים[9] שאם הוא בגד שאין מקפידין עליו לסוחטו, כגון בגד ישן, ניתן אף לספוג בו מים מרובים. עוד העירו מפוסקי דורנו[10] שכן הדין דוקא במים, ואילו בספיגת שאר משקין בדרך לכלוך אין לחוש לסחיטה.

לפיכך יש להימנע מספיגת מים מרובים באמצעות סחבה וכד', הואיל ועלול לסוחטה, אך במים מועטים, או בשאר משקין, אין לחוש לכך, ומותר לסופגם בדרך לכלוך, ואם יש בידו בגד ישן או מפיות נייר[11] שאין דרך לסוחטם, מותר אף לספוג באמצעותם מים מרובים.

[1] זבחים צד ע"ב.

[2] ראה יומא עז ע"ב "תנו רבנן, ההולך (בחג) להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו - עובר עד צוארו במים, ואינו חושש".

[3] ר"י בתוס' שבת קיא ע"ב דיבור ראשון.

[4] ר"ת שם, וכן מוכח דעת הטור בסימן שיט וסימן שלד.

[5] סימן שב סעיף ט.

[6] כף החיים שם ס"ק עד, ביה"ל שם ד"ה 'שיש עליו לכלוך', שכן אף דעת השו"ע שפסק (סימן שלד סעיף כד) שטלית שהחלה לבעור, אין להרטיבה במים (בכדי לגרום לכיבויה), לפי שההרטבה נחשבת לכיבוס. הרי שנקט שהאיסור גם בהשריית בגד נקי.

[7] יש מהראשונים (הרא"ם ועוד) שהחמירו יותר, ואסרו כל שרייה ואפילו בדרך לכלוך, והובאה שיטתם בשו"ע (סימן שב סעיף י): "הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה", והיינו למרות שמרטיב את המפה בדרך לכלוך, מ"מ ראוי להימנע מכך (ורק במעט מים אין איסור כלל), אולם למעשה אין מקפידים בכך, וכן הוסיף הרמ"א: "הגה, ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא, דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין".

[8] ראה בגמרא (שבת קיג ע"ב) שאין לעבור באמת המים שמא ירטבו בגדיו ויבוא לסוחטם, וכן מבואר בשו"ע (שם סעיף יב): "אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה".

[9] עיין משנה ברורה שם ס"ק נא וס"ק ס.

[10] שמירת שבת כהלכתה פרק יב סעיף לח, ע"פ השו"ע (סימן שיט סעיף י): "יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת, אבל בסודר - מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין, מותר", וכעין זה בסימן שלד סעיף כד.

[11] ראה שו"ת אגרות משה ח"ב סימן ע.

יש להוסיף שלענין שימוש בספוג שנינו (שבת פרק כא משנה ג, הובאה בשו"ע סימן שכ סעיף יז): "ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה - מקנחין בו, ואם לאו - אין מקנחין בו", ומרש"י ורמב"ם (פכ"ב משבת הט"ו) משמע שטעם ההיתר כשיש לו ידית, לפי שלא יבוא לידי סחיטה, אולם הראב"ד (בהשגות שם) תמה על חילוק זה, ועל כן באר טעם ההיתר ביש לו ידית, לפי שחשוב כמרוקן כלי ממימיו, ובאר החזון איש (סימן נו אות ה) כוונתו שהואיל והמים המכונסים בספוג עומדים לסחיטה, לפיכך אינם חשובים כמחוברים ובטלים לספוג, וממילא אין בסחיטתם משום דש.