פרק ב

שאלה: כיצד ינהג חייל הנצרך מסיבות מבצעיות לנקות ולשמן ציוד לחימה בשבת? האם חייל היוצא לסיור בסמוך לגדר המערכת, רשאי לנקות קודם לכן את משקפי האבק במטלית לחה? כיצד ינהגו חיילים הנצרכים בשל נסיבות מבצעיות לבצע טיפול בכלי רק"מ, כטנק, תומ"ת וכד'?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "אסור להדק מוכין (צמר גפן וכד') בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה (לפי שהמוכין המונחים בפי הכלי בלעו מהמשקה, ובהידוקן סוחט את המשקה חזרה לתוכו)". ומבואר בראשונים^[2] שיש שני עניני סחיטה, האחד, משום דש, שמפרק מהצמר את המשקה הבלוע בו, ואיסור זה שייך בכל סוגי המשקין, והשני, משום כיבוס, שמלבן את הבגד בסחיטתו מהמים הבלועים בו, ואיסור זה שייך דוקא במים.

וא"כ פשוט שבלא הכרח מבצעי, אין להשתמש במטליות ספוגות מים ושמן לצורך ניקוי ושימון ציוד לחימה, שהרי רצונו בסחיטת הנוזל מהמטלית, ונמצא עובר על איסור דש (ובמיוחד נכון הדבר בעת העברת חוטר משומן). יתר על כן, יש מהפוסקים[3] שכתבו שאסור לספוג נוזלים במטלית, כל שיש לחוש שיבוא לסוחטם להשתמש בהם. על כן יש להימנע גם משפיכת שמן וכד' על ציוד לחימה וספיגתו לאחר מכן באמצעות מטלית, שהרי יש לחוש שיבוא לסוחטה.

ברם, כתבו מפוסקי דורנו[4] שניתן להקל להשתמש לצרכי ניקיון בכריות ניקוי סינטטיות שסיביהם מופרדים הרבה זה מזה, או במברשות ניקוי בעלות שערות סינטטיות, שאינן סופגות, ויש אף המקילים[5] להשתמש במטלית לחה מעט, כל שנזהר מדחיקתה בכח[6].

לפיכך הנצרך מסיבות מבצעיות לנקות ולשמן ציוד לחימה בשבת, יסיר את החול והאבק מעליהם באמצעות מטלית יבשה וכד' (ולכתחילה יימנע משפשוף בוץ יבש, שיש אומרים שבפירורו יש משום איסור טוחן, אך בדלית ברירה ניתן להקל בכך[7]), לאחר מכן יזלף את המים או השמן במקום הנדרש, וישוב ויספגם בעדינות באמצעות מטלית יבשה[8].

במידת האפשר יש להשתמש באמצעים שאינם סופגים (כמברשת בעלת שערות קשיחות, או חוטר עם ראש 'פליז'), ובמידה ועליו להשתמש במטלית ספוגה, יעדיף להשתמש במטלית העשויה חומר סינטטי (כשק פק"ל), הואיל ואינו מגידולי קרקע, ואיסור סחיטתו קל יותר[9], ורק בדלית ברירה ישתמש בבגד 'בלאי' או בפלנלית (אלא שלכתחילה יחתכם מבעוד יום, ואם נצרך לחותכם בשבת, ישתדל לחותכם בשינוי, ולכל הפחות ישתדל להימנע מחיתוך מדוקדק ע"פ מידה מסוימת[10]).

עוד יש להעיר שיש מחמירים[11] בניקוי חלודה יותר מניקוי שאר לכלוך (כאבק, פיח וכד'), הואיל והחלודה נחשבת כחלק מהכלי, ובהסרתה יש משום ממחק, טוחן, או מתקן מנא, ומ"מ פשוט שבמקום צורך מבצעי יש לנקות חלודה העלולה לשבש את פעולת הנשק. כמו כן יש להוסיף שבעת טיפול ברק"מ בשבת יש להימנע ממריחת חומרי סיכה, כגריז ווזלין, משום מלאכת 'ממחק', ועל כן הנצרך מסיבות מבצעיות (שאינן דחופות) להשתמש בהם, יוציאם ממיכל האיחסון באופן גס (מבלי להחליק בתוך כך את פני החומר הנשאר במיכל), ויתנם במקומם בלא למורחם ולהחליקם שם[12].

[1] סימן שכ סעיף טז, ע"פ הגמרא (שבת קיא ע"א): "אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב, האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא", והגמרא (שבת קמא ע"א): "אמר רבא, לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא, דילמא אתי לידי סחיטה".

[2] רבינו תם בספר הישר (חלק החידושים סימן רפג), מובא ברמב"ן וברשב"א שבת קיא ע"א, וכמבואר בתוס' כתובות ו ע"א ד"ה 'האי מסוכרייתא'. ועיין עוד שו"ע (שם סעיף יח) וביה"ל (שם ד"ה 'יש מי שמתיר') שבפשטות האיסור משום דש שייך דוקא כשסוחטם לכלי וכד', ולעומת זאת האיסור משום מלבן שייך אפילו כשסוחט את המים לאיבוד.

[3] כן מבואר בחיי אדם (כלל יד סעיף יב) שאמנם חשש סחיטה נאמר לענין ספיגת מים בבגד, ושם החשש הוא משום כיבוס ועל כן האיסור דוקא במים, אך באותה מידה אף חל איסור על ספיגת שאר משקין באופן שיש לחוש שיבוא לסוחטם בכדי להשתמש בהם.

[4] שמירת שבת כהלכתה פרק יב סעיפים י-יא, מ.

[5] ראה שו"ת אגרות משה (ח"ב סימן ע) שהתיר להרטיב נייר ולקנח בו את השולחן, הואיל ולא שייך בו ליבון וסחיטה, וכעין זה הקלו בספר חזון עובדיה ח"ד הלכות דש סעיף כ ובספר מנוחת אהבה (פרק יב סעיפים ו-ז) לקנח במטלית או מגבון לחים מעט, כל שנזהר מדחיקתם בכח. וכן מנהג רבים להקל בכך, כל שמקנח בנחת (ועיין בשמירת שבת כהלכתה (פרק יד סעיף לג) שהגרש"ז אויערבך התיר שימוש בממחטה הספוגה במי-בושם, לפי שאינם נסחטים ממנה). לעומת זאת, בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן כה) ובספר אורחות שבת (פרק יג סעיף מו) החמירו בענין שימוש במגבונים.

[6] ועל דרך זו נראה פשוט שאין משום איסור סחיטה בניגוב מדיד השמן במטלית (לצורך בדיקת מפלס השמן במנוע), שהרי סופג בכך כמות מזערית של שמן, שאין בה כדי להרטיב את המטלית.

[7] ראה שו"ע (סימן שב סעיף ז) שסתם להקל בכך, ולאחר מכן הביא את דעת רבינו פרץ המחמיר, ועיין בביה"ל (שם סעיף ח ד"ה 'אין מגרדין') שציין שאין הדבר מקובל על רוב הפוסקים. 

[8] כן הורה הגר"ש גורן בשו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן פד.

[9] ראה שבת עה ע"א שמעיקר דין תורה אין איסור דישה אלא בגידולי קרקע.

[10] ראה בענין זה בפרק מ תשובה ה.

[11] עיין שו"ע (סימן שכג סעיף ט) שכתב: "מותר לשפשף הכלים בכל דבר, חוץ מכלי כסף בגרתקון, שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא ממחק לכלי כסף שהוא רך", והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק מ) שמטעם זה אין להשחיז סכין בשבת. וראה שמירת שבת כהלכתה (פרק יב סעיף כה) שאסר להסיר חלודה שהצטברה על גבי סכין משום ממחק, או משום טוחן.

ועיין עוד באריכות בספר בנין שבת (ח"א פרק כד) שהוכיח מהיתר הסרת קוצים שהסתבכו בבגדו (ראה רמב"ם פכ"ב משבת הכ"ד), ופתיחת ספר שדפיו נדבקו במקרה (ראה משנה ברורה סימן שמ ס"ק מה), ולעומת זאת מאיסור גריפת תנור מטיח שנפל מקירותיו (ראה רש"י ביצה לב ע"ב ד"ה 'ואין גורפין'), והסרת חלודה ממראה (ראה ר"ח שבת קמט סוף ע"א), שיש לחלק בין לכלוך הנובע מגוף הכלי, שהסרתו אסורה משום 'תיקון מנא', לבין הסרת גורם חיצוני הפוגע בשימוש בחפץ, שאין לחוש בה לאיסור זה. ואכן ציין שעל דרך זו אסר בספר מלכים אומנייך (פ"ו סעיף יג) להוציא מסמר מהנעל שהוסט ממקומו והחל לבלוט, ומאידך התיר להסיר מסמר שנתקע במקרה בנעל.

[12] ראה בענין זה בשמירת שבת כהלכתה פרק לג סעיף יד.