פרק ו

שאלה: האם מותר לבקש מאינו יהודי להדליק אור או מזגן שכבה בחדר האוכל בשבת? ומה דין אמירה לו לכבות תאורה לצורך שינה? האם מותר להעזר באינו יהודי לצורך תיקון עירוב שנקרע בשבת, או לצורך העברת סידור (ברגל) לעמדה הנמצאת מחוץ לעירוב? ומה דין נסיעת וטרינר עם אינו יהודי לצורך טיפול בכלב תקיפה שנפצע? האם מותר לשלוח מגילת אסתר למוצב מרוחק באמצעות אינו יהודי, לצורך קריאה בה במוצ"ש, כשהערכה היא שלא ניתן יהיה להעבירה במוצ"ש?

תשובה: נפסק בשו"ע^[1]: "כל מה שהוא אסור לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו, ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת, אסור. אבל מותר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה", דהיינו, חל איסור לומר לגוי לבצע פעולות אסורות בשבת, ואף לרומזו בשבת עצמה אסור^[2], ומ"מ כתבו הפוסקים^[3] שרמיזה בדרך סיפור דברים ולא בלשון ציווי, אינה בכלל איסור זה, ועל כן למשל ניתן לרומזו בלשון "הבית חשוך", אך אין היתר לרומזו בשבת בלשון "מדוע לא הדלקת הנר".

ברם, יש לציין שאפילו אם ירמזנו כדין, מ"מ לא ניתן להנות ממלאכת הגוי בשבת, שכן מלבד איסור האמירה לגוי בשבת, חל איסור על הנאה ממלאכת גוי בשבת (כמבואר בתשובה הבאה), וכל התועלת בהיתר זה אינה אלא להנאה עקיפה ממלאכת הגוי, כגון בכדי למנוע הפסד גדול[4], או כגון שהיה שם אור קלוש שיכל להנות ממנו ע"י הדחק, והגוי הוסיף שם תאורה כך שהישראל יוכל להנות ממנה בריווח^[5].

עוד יש להוסיף שנאמר בגמרא^[6]: "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה (שנשפכו המים החמים שהכינו מבעוד יום לצורך מילתו), אמר להו רבה כו' נימרו ליה לנכרי ליתי ליה (שיביא מים חמים ממקום אחר, למרות שהמקום לא היה מעורב)", ונחלקו ראשונים בביאור היתר זה, יש שנקטו^[7] שהיתר האמירה לגוי נאמר דוקא לצורך מצות מילה, הואיל וחידשה תורה שהיא דוחה את השבת, יש שנקטו^[8] שלצורך כל מצוה מותר לומר לגוי לעשות דבר האסור מדרבנן, ויש שנקטו^[9] שלצורך מצוה מותר לומר לגוי לבצע אפילו פעולות האסורות מן התורה.

למעשה נפסק בשו"ע^[10] כדעה האמצעית: "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער".

אולם יש שנהגו כדעה המקילה שההיתר הוא אף בדבר האסור מן התורה, כמוזכר ברמ"א^[11]: "יש אומרים דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה, ועל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו".

א"כ מבואר שבמקום צורך מצוה גדול ניתן להקל לומר לגוי לעשות מלאכות האסורות מן התורה, ואכן מצינו מפוסקי דורנו[12] שהקלו לומר לגוי להדליק תאורה שכבתה בליל שבת בביכהנ"ס, ולפי שהוא צורך מצוה של רבים. 

כמו כן נפסק שהותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאוריתא במקום חשש חולי, כמבואר בשו"ע^[13]: "בארצות קרות, מותר לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא".

לסיכום, מותר לומר לאינו יהודי, במקום מצוה או צורך גדול, לבצע פעולות האסורות מדרבנן, כגון כיבוי תאורה (לצורך שינה בשבת, כשאין אפשרות אחרת)[14], הפעלת מאוורר ומזגן (כששורר חום כבד)^[15], או העברת יין או סידור ברגל בכרמלית[16] (לצורך קידוש ותפילה). לעומת זאת אסור לומר לאינו יהודי לבצע מלאכות האסורות מן התורה בשבת, מלבד במקום חשש חולי (כהדלקת תנור בתנאי קור קשים), וכעין זה אף מותר לומר לו לבצע מלאכות דאוריתא לצורך ענינים הנוגעים למוכנות מבצעית (כהחזרת מפקד לביתו בתום פעילות מבצעית[17], או כהסעת וטרינר לטיפול בכלב תקיפה שנפצע[18]). עם זאת, בשעת דחק ניתן אף להקל בכך לצורך מצוה דרבים, כהדלקת תאורה בחדר האוכל לצורך סעודת שבת, כשאין באפשרותם לאכול במקום אחר, כקשירת חוט העירוב (בקשר בר-קיימא) לצורך תיקונו[19], או כהבאת מגילת אסתר ברכב לצורך קריאה בה במוצ"ש, כשלא יהיה ניתן להביאה לאחר השבת[20], (ובמיוחד כשיש לחוש שבלא זה עלולים יהודים לעבור איסורים אלה בעצמם).

לעומת כל זה מותר לרמוז לאינו יהודי בשבת בדרך סיפור דברים ולא בלשון ציווי, ועל כן למשל ניתן לרומזו בלשון "הבית חשוך", אך אין היתר לרומזו בשבת בלשון "מדוע לא הדלקת הנר".

ברם, יש לציין שאפילו אם ירמזנו כדין, מ"מ לא ניתן להנות ממלאכת האינו יהודי בשבת, שכן מלבד איסור האמירה לאינו יהודי בשבת, חל איסור על הנאה ממלאכת אינו יהודי בשבת (כמבואר בתשובה הבאה), וכל התועלת בהיתר זה אינה אלא להתיר הנאה עקיפה ממלאכת האינו יהודי, כגון בכדי למנוע הפסד כלשהו, או כגון שהיה שם אור קלוש שיכל להנות ממנו ע"י הדחק, והאינו יהודי הוסיף שם תאורה כך שהישראל יוכל להנות ממנה בריווח.

[1] סימן שז סעיף ב (ועיין עוד באריכות בכל ענין זה בספר מלכים אומנייך לגר"י זילברשטיין).

[2] אולם ניתן לומר לו לעשות מלאכה בשעת בין השמשות, כמבואר בשו"ע (סימן רסא סעיף א, וכעין זה בסימן שז סעיף כב): "ומותר לומר לגוי, בין השמשות, להדליק נר לצורך שבת, וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה, או שהוא טרוד ונחפז עליה".

כמו כן מבואר באחרונים (משנה ברורה סימן רנג ס"ק צט, חזון עובדיה ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף ד, ילקוט יוסף סימן שז דיני אמירה לגוי סעיפים כב-כה, ועיין שמירת שבת כהלכתה פרק לא סעיפים א-ב) שמותר לומר לגוי לבצע פעולה מותרת שפסיק רישא שתביא גם לתוצאה אסורה, כגון לומר לו להביא דבר מה מחדר קירור, או מרכב סגור, אף כשברור שפתיחת הדלת תביא גם להדלקת הנורה שבתוכו, או כגון לומר לו לפתוח ברז מים חמים (כדי לאפשר לחיילים לרחוץ את פניהם ידיהם ורגליהם כששבו בחורף לאחר כניסת השבת מפעילות מבצעית כשהם מטונפים, או כדי לאפשר שטיפת כלי סעודה בחורף במים חמים), אף כשברור שהדבר יביא גם לכניסת מים קרים לדוד החשמלי ולבישולם שם (מה גם שעיין חזון עובדיה (ח"ד הלכות מבשל הערות כו כז) שיש הנוקטים שכניסת המים הקרים לדוד אינה נחשבת לפעולה ישירה אלא רק למעשה 'גרמא'). על דרך זו כתב הגרש"ז אויערבך (במכתב המובא בספר מאור השבת ח"א עמוד תקטו) שהאומר לגוי להדליק מתג ראשי לצורך תאורה לחולה, רשאי אף להנות מתבשילים שהתחממו בתנור כתוצאה מפעולה זו, ובלבד שהגוי אינו מודע לתוצאה זו, שאז נחשב כפסיק רישא המותר ע"י גוי.

[3] עיין משנה ברורה סימן שז ס"ק עו ושמירת שבת כהלכתה פרק ל סעיף ב (ברם, בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן ס אות יג השיג על היתר זה).

[4] ראה שו"ע סימן שז סעיף יט: "סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או דבר אחר כו', מותר לומר לגוי כל המציל אינו מפסיד", ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק סח) שכן הדין אפילו כשההצלה כרוכה בביצוע פעולות האסורות מן התורה, שהלא מבואר בשו"ע (שם סעיף ה) שלהצלה מהפסד הכרוכה באיסורי דרבנן הותרה אפילו אמירה מפורשת לגוי. עפ"ז מותר לומר לאיש אחזקה גוי שיש פיצוץ רציני בצנרת המים, או שיש תקלה משמעותית ברשת החשמל, ו"שחשוב לתקן זאת מיידית", אפילו כשברור שהתיקון כרוך בביצוע פעולות האסורות מן התורה.

יתר על כן, שמענו מהגר"א נבנצל שבמקום הפסד מרובה (כמקרר יחידתי שהתקלקל ובתוכו מזון רב), ניתן יהיה גם להתקשר בטלפון  בשינוי ולהזעיק את איש האחזקה הנ"ל, הואיל והוא 'שבות דשבות במקום הפסד', וכעין שנפסק בשו"ע (סימן שלו סעיף ט, ע"פ הגמרא בכתובות ס ע"א): "צינור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצינעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן".

אמנם כתב המגן אברהם (סימן שז ס"ק ז): "ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים", וכעין זה קבע החזון איש: "ומ"מ אין למידין מצינור, דמיעוך ברגלו לא מינכרא מלאכה, וכל שבותין שתיקנו חכמים הוא לעשות משמרת ושקלו בפלס מה להתיר ומה לאסור, ואין לדמות דברי סופרים זה לזה, וכמש''כ המ"ב סימן שז ס''ק כא. ואם נתיר ח"ו שבות האסור, נעשה פירצה בחומת התורה, ובודאי הפסדנו במשמרת מלאכות דאורייתא, וכבר אמרו דחמור דברי סופרים מדברי תורה". מאידך, הגר"ע יוסף כתב על דברי המגן אברהם  (בלוית חן אות ל"ה) בהרחבה שבדיני דרבנן מדמים שבותים זה לזה, ובחזון עובדיה (ח"ג עמוד תנב) כתב שיש להשיב על דברי החזון אי"ש הנ"ל. ואכן, מצאנו דוגמאות אחדות שהתירו הפוסקים ביצוע מלאכה בשינוי ע"י יהודי במקום הפסד מרובה.

בשו"ע (סימן רסו סעיף ט) ובמשנה ברורה (שם ס"ק כז) התירו לפרוק מעל גבי בהמה כלים שבירים מוקצים על כרים וכסתות המוכנסים תחת המשא, אף שבכך מבטל כלי מהיכנו לשעה, עד שישמוט הכרים מתחתיהם, (ויש המתירים אף לבטלו לכל השבת) משום הפסד. אולם כשהכלים גדולים שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהם, אסור להניחם תחת המשא היות שמבטל כלי מהיכנו לכל השבת, אלא פורקם מהחמור בנחת (אף שבכך מטלטל מוקצה) כדי שלא ישברו. ואם אינו יכול בשל כובדם לפורקם בנחת, לדעת הגר"א (ראה ביה"ל שם ד"ה ולא ינחם) מניח תחתיהם כרים וכסתות אע"פ שמבטל כלי מהיכנו לכל השבת, ומוכח שהוא משום שלא גזרו על ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה. אומנם הרמב"ן והרשב"א אסרו ביטול כלי מהיכנו באופן הנזכר ומשום צעב"ח עליו  להתיר חבלי המשא אף שהכלים יפלו וישברו, ונראה שכך נוקט הביה"ל עצמו, וא"כ לא התיר שבות דשבות ע"י יהודי, מ"מ, בשועה"ר (סימן רסו סעיף כה) פסק 'ואם אי אפשר לפרוק בנחת שלא ישברו, יש מתירין להניח כרים וכסתות תחתיהם, שלא גזרו על ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה וכו'. ואף  ערוה"ש (סימן רסו סעיף כד) שהורה שפורקן בנחת מעל החמור ולא הביא לדעת הרשב"א והרמב"ן הנ"ל, יתכן שנקט כהגר"א, ועל כל פנים גם ממה שהורה שפורקן בנחת, מוכח שהתיר איסור דרבנן במקום הפסד מרובה ואף לא כתב שיש לעשות זאת בשינוי.

 בדומה לזה נפסק ברמ"א (סימן רסו סעיף יב) "מי ששכח כיסו עליו וכו' אם הוא בשוק אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו". ובאר המשנה ברורה (שם ס"ק לד)  שיכול להביא כיסו (ולא רק חבילתו) בשינוי (בריצה) לביתו כי"א שברמ"א שדין חבילתו ככיסו, והוסיף שהמיקל כי"א אלו לא הפסיד, ובשם המג"א כתב (שם ס"ק כט, לד) שלדידן שאין לנו רה"ר גמורה אפשר שיש להקל לכו"ע בכל ענין לרוץ בחבילתו ובכיסו אף אם יש עמו גוי או להוליכם פחות פחות מד' אמות.  הרי שהתירו למי שהיה כיסו עליו מבעו"י וקדש עליו היום להביא את הכיס בשינוי לביתו משום הפסד, ולעומת זאת לא התיר זאת הביה"ל (שם ד"ה דהוא הדין) למי ששכח ויצא עם כיסו לשוק סמוך לחשיכה, משום שפשע. וממה שלא התירו למי שמצא ארנק בשוק להביאו בשינוי לביתו (אף ע"י גוי, ראה שו"ע סימן רסו סעיף יג ובמשנה ברורה שם ס"ק לח לדעת המג"א ורעק"א) אין ראיה לאסור שבות דשבות במקום הפסד ע"י יהודי, שכן עדיין לא זכה במציאה, ורק את טלטול הארנק ברגלו התירו (ביה"ל שם ד"ה פן).

יתר על כן מכיון שבתקופות קדומות, כגון בזמן החפץ חיים, כשכמעט בכל בית בגלות  היה 'גוי של שבת', וניתן היה בנקל לבצע מלאכות אסורות לצורך מצוה, הפסד, וכדומה על ידו, משום כך לא נדרשו הפוסקים לפרט בכל מצב ומצב כיצד יש לנהוג בהעדרו. יתכן שבשל כך התירו להביא תינוק למקום המילה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ע"י גוי (שבות דשבות לצורך מצוה) ולא ראו לנכון לפרט כיצד לנהוג בהעדרו. בדומה לזה דנו הפוסקים (ראה יו"ד סימן קצח סעיף יט) אם אשה ששכחה ליטול ציפורניה קודם טבילה רשאית לומר לגויה שתיטלם, (כי אמירה לנכרי שבות וקציצת הציפורניים שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה) ולא כתבו שרשאית ליטלם בשיניה. ויש לומר שמאחר שיכולה לנקות  תחת ציפורניה ואין בזה חציצה , לא ראו צורך להתיר לה לעבור על שבות דשבות לצורך מצוה, או כאמור לעייל, מכיון שמציאות החיים היתה כזו שניתן היה בנקל לקצוץ ציפורניה ע"י גויה, לא נדרשו הפוסקים לפרט כיצד לנהוג בהעדרה, למעט במקרים שכן ראו צורך לפרט זאת ונימוקם עימם. 

ואכן, מצינו במג"א (סימן שז ס"ק ז) ובחיי אדם (כלל סב סעיף ה) שהורו להקל בכל שבות דשבות במקום הפסד מרובה  על ידי יהודי, אלא שהוסיף החיי אדם שיש להקל בזה דווקא בצינעה. דוגמה לדבר מצאנו בביה"ל (סימן שטז סעיף יב ד"ה (לצוד) שהתיר לצוד בעלי חיים שצידתם אסורה מדרבנן בלבד אם הם 'גורמים היזקות', וביאר: "כיון דהוי תרי דרבנן אפשר שיש להקל במקום הפסד", ובדומה לזה פסק במשנה ברורה (סימן שכח ס"ק קז) להקל  לגונח לינוק חלב מבהמה, היות שנחשב למפרק כלאחר יד שאסור מדרבנן ובמקום צער לא גזרו (למעט בצער רעב).

יתר על כן, עיין בשועה"ר (סימן שז סעיף יב) שאף התיר איסור תורה בשינוי ע"י יהודי משום הפסד (אף שבסימן שמ סעיף ב אסר שבות דשבות ע"י יהודי לצורך מצוה), ובשו"ת יביע אומר (ח"ה סימן לג) שהוכיח שרבים מהראשונים בארו שפתיחת הצינור אסורה מדאורייתא, ובכ"ז התירו איסור זה על ידי יהודי בשינוי במקום הפסד. כך כתב גם בספר מנוחת אהבה (חלק ב', פרק א' הערה 69) שהקלו חכמים במקום הפסד או במקום צער הגוף לבצע אפילו איסורי תורה בשינוי ע"י יהודי, שכן כתב הרמב"ן ש"כלאחר יד - אף על פי שהוא שבות, אינו דומה ולא נראה כעושה מלאכה". מדבריהם למדנו, שבאיסור דרבנן בשינוי בוודאי ניתן להקל ע"י יהודי במקום הפסד, וכדעת המשנה ברורה ושאר הפוסקים הנ"ל, ולדעת קצות השולחן (סימן קלד הערה ו) במלאכות דרבנן שע"י עשייתם בשינוי הוי תרי דרבנן, רשאי יהודי לעשותה אפילו כשאפשר ע"י גוי.

למעשה נראה, שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהיוועץ ברב היחידה בכדי לקבוע את מידת הנחיצות להסתמך על השיטה המיקלה.

[5] ראה משנה ברורה שם, וכמפורש בשו"ע (סימן רעו סעיף ד): "אם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק" (ועיין שו"ע הרב (שם סעיף יד) חיי אדם (סימן סג סעיף ו) , והליכות עולם (ח"ד דיני מלאכת גוי בשבת סעיף ד) שבמקום צורך ניתן לסמוך על שיטת הט"ז (שם ס"ק ג) ולהשתמש לאורו גם לאחר שכבה הנר הראשון. אמנם בביה"ל (שם ד"ה 'אבל') הסתייג משיטה זו לפי שרבים חלקו עליה, ועל כן כתב רק שהמקל בשעת דחק יש לו על מי לסמוך).

[6] ערובין סז ע"ב.

[7] תוס' גיטין ח ע"ב ד"ה 'אע"ג דאמירה לעכו"ם'.

[8] רמב"ם פ"ו משבת ה"ט.

[9] ספר העיטור שער ג חלק א, הובא בר"ן שבת נו ע"א מדפי הרי"ף, ובהרחבה בשו"ת יביע אומר ח"ג סימן כג אות יז ואילך שכן דעת עוד מקצת מן הראשונים.

[10] סימן שז סעיף ה.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק כד) שנחלקו הפוסקים אם חל איסור לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות מלאכה, ומשמעות דבריו שנקט להקל בכך במקום הפסד גדול, ועל כן נראה שראוי להעדיף אפשרות זו במצבים מסופקים.

כמו כן יש לציין שיש מהאחרונים שכתב (תפארת ישראל כלכלת שבת דיני אמירה לגוי) שלא חל איסור אמירה לגוי על דבר שנחלקו הפוסקים אם בכלל יש בו איסור, ועל כן מותר לומר לגוי לשבור מנעול של מזוודה, הואיל ויש הנוקטים שאין איסור סתירה בכלים, ובדומה לכך יש שכתב (שערי תשובה סימן שא ס"ק ה) שמותר לומר לגוי לפתוח ולשאת מטרייה עבורו, הואיל ויש הנוקטים שאין בה איסור אוהל. ומשמע שנקטו שניתן להקל בזה דוקא בענינים מדרבנן שלא הוכרעו לחלוטין, אולם עיין בילקוט יוסף (סימן שז סעיף ו) שהתיר עפ"ז לומר לגוי להניח על פלאטה קדירה עם תבשיל מבושל שרובו לח, הואיל ויש הנוקטים שאין בו עוד איסור בישול, ומכאן שמקל בכך אף בענינים מדאוריתא שהוכרעו ע"י הפוסקים. (וצ"ע בדבריו שכן מפורש ברמ"א סימן רנג סעיף ה שאסור לומר לגוי לחמם קדרה שנצטננה, ומשמע אפילו ע"ג פלאטה). ועיין עוד באריכות בענין זה לעיל הערה מט.

[11] סימן רעו סעיף ב.

[12] הגר"ע יוסף בספר לוית חן אות יז, ובספר הליכות עולם ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יא, וכן כתב בילקוט יוסף סימן שז דיני אמירה לגוי סעיף נד. ועיין בחזון עובדיה (ח"ג עמוד תלב) שהקל אף לומר לגוי להדליק תאורה שכבתה בסעודת חתן.

[13] סימן רעו סעיף ה.

[14] ראה ילקוט יוסף סימן שז דיני אמירה לגוי סעיף נא (אולם יש לציין שבשמירת שבת כהלכתה (פרק ל סעיף יא) הביא היתר זה רק לענין חולה, ואילו לענין בריא התיר (שם סעיף ה) רק לרמוז זאת בלשון סיפור דברים "קשה לישון כשיש אור בחדר").

[15] ראה שו"ת יביע אומר ח"ז סימן לח.

[16] ועיין גם חזון עובדיה (ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף טו), וילקוט יוסף (שם סעיף סו) שהתיר אף לומר לגוי להעביר דרך רה"ר אוכל ליהודי הכלוא בכלא של גויים, ולפי שהעברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר בלא הנחה ברה"ר אינה אסורה מדאוריתא, וכפי שהתבאר הותרה אמירה לגוי באיסורי דרבנן במקום מצוה וצער.

[17] כן הורו לנו הגר"א נבנצל והגר"ש אבינר, ומשום חשש לרשלנות עתידית. ועיין בפרק לו תשובה ה שבמקום צורך ניתן להסתמך על טעם זה ולחזור אף למרחק הגדול מי"ב מיל, ושיש אף המתירים לעבור איסורי תורה מטעם זה, ואכן נראה שמפקד הנצרך להתעכב ביחידתו סמוך לשבת בכדי לתדרך את אנשיו תידרוך מבצעי (ובשל חשש לתקלה מבצעית, וכן בשל מגבלות ביטחון מידע, לא ניתן לתדרכם טלפונית), יהיה רשאי לשוב לאחר מכן לביתו עם גוי, ובמיוחד אם הוא בעל משפחה שאז ודאי יש צורך מצוה בדבר, מה גם שכידוע הקלו בענין זה בשל החשש לרשלנות עתידית, וכפי שהאריך בספר עמוד הימיני סימן יז לענין חזרת שוטרים בשבת לביתם, שאם נחמיר עליהם יימנעו שומרי מצוות להשתתף במערך חיוני ומציל חיים כמערך חשוב זה. ומ"מ ראוי שיסכם את הדבר עם הגוי קודם השבת, הואיל ויש הנוקטים (ראה שו"ת השיב משה סימן י) שאיסור האמירה לגוי אינו אלא בשבת עצמה. אכן פשוט שבאם ניתן הדבר יש לנסוע עם גוי שממילא עושה את דרכו לאיזור מגוריו של המפקד, שאז אין בהצטרפות אליו משום איסור אמירה לגוי.

ואגב יש להזכיר שגם במצבים אלה יש להימנע משאר איסורים, על כן יש להעזר בגוי בביצוע פעולות כנשיאת חפצים מחוץ לעירוב, טלטול חפצי מוקצה, או פתיחת דלת הרכב כשהדבר כרוך בהדלקת נורות.

[18] ועיין שו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סימן ג פרק ג) שבאר שמקילים בחליבה ע"י גוי, לפי שצער בע"ח אסור מדאורייתא ואילו אמירה לגוי אסור מדברי חכמים. 

[19] ראה משנה ברורה סימן רעו ס"ק כה.

[20] עיין בענין זה במחצית השקל (סימן שז ס"ק ח) שהביא שהט"ז (סימן תרנה ס"ק ב) אסר לשלוח בשבת גוי להביא לולב ליום א, ולכאורה בניגוד להיתר השו"ע (המובא לעיל) לשלוח גוי להוריד שופר מהעץ לצורך מחר, וחילק שאמירה לגוי בשבת לצורך מצוה שזמנה לאחר השבת, הותרה דוקא לצורך מצות רבים ולא לצורך מצות יחיד. ולמעשה, רבים המורים (עיין שער הציון סימן תרנה ס"ק ד, חזון עובדיה ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יב, וילקוט יוסף סימן שז דיני אמירה לגוי סעיף סג) שבמקום צורך ניתן להקל אף לשולחו בשבת להביא לולב ואפילו מעבר לי"ב מיל (והוסיף בחזון עובדיה לבאר הטעם, לפי שנחלקו אם מותר לשלוח גוי לצורך זה, ומאחר ולדעת פוסקים רבים איסור תחומין אף מעבר לי"ב מיל הינו מדרבנן, נמצא שהוא ספק דרבנן שאזלינן לקולא, בפרט במקום מצוה דרבים).