פרק ג

שאלה: האם חייל שחבירו הדליק בשבת את האור או המזגן בחדר המגורים, מחויב לצאת מן החדר בכדי שלא יהנה מחילול השבת? האם מותר לאכול מזון שהובא בשבת בנסיעה מנהלתית אסורה? ומה דין שימוש בכלים שהודחו במים שחוממו בשבת באיסור? האם מותר לקרוא לאור תאורה, או לאכול מאכל מבושל שהיה על הפלטה, לאחר שתוקן קצר חשמלי בשבת? 

תשובה: נאמר בגמרא^[1]: "המבשל בשבת, בשוגג[2] – יֹאכַל, במזיד - לא יֹאכַל (עד מוצ"ש, לא הוא ולא אחרים), דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר, בשוגג - יֹאכַל במוצאי שבת (בין הוא ובין אחרים), במזיד - לא יֹאכַל עולמית (אבל אחרים אוכלים במוצ"ש), רבי יוחנן הסנדלר אומר, בשוגג – יֵאַכֵל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יֵאַכֵל עולמית לא לו ולא לאחרים כו'. אמר רב חנן בר אמי, כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ".

ופסקו רבים מהראשונים^[3] כרבי יהודה, וכן פסק השו"ע^[4]: "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות), במזיד - אסור לו לעולם, ולאחרים (ואפילו לאותם שהתבשיל נועד עבורם^[5]) מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג - אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד". אולם יש מן הראשונים^[6] שהורו הלכה כרבי מאיר, וכן פסק הגר"א^[7].

והנה, אף שהרמב"ם פסק כשיטת רבי יהודה, מ"מ כתב^[8]: "המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת", ובארו הפוסקים^[9] שבמלאכה האסורה בשבת מדרבנן (כהפרשת תרו"מ והטבלת כלים) לא ראו חז"ל צורך לקנוס ולאסור הנאה ממנה כשעבר עליה בשוגג.

למעשה מנהג רבים מהספרדים^[10] כפסק השו"ע שאין להנות ממלאכה האסורה מדאורייתא שנעשתה בשבת, ואפילו עשאוה בשוגג, ואילו מנהג האשכנזים^[11] להקל במקום צורך כשיטת הגר"א ולהנות אף בשבת עצמה מחילול שבת שנעשה בשוגג.

עוד יש להוסיף שנאמר בגמרא^[12]: "אמר רב פפא, פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן כו'. איתיביה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא, רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, בשוגג אין במזיד לא? תנאי היא, דתניא, פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג – יֵאַכְלו (אפילו ע"י מי שהוציאם), במזיד - לא יאכלו". ונחלקו ראשונים בביאור טעם היתר הפירות למרות שנעשתה בהם מלאכה אסורה, רבים בארו^[13] שהפירות הותרו לפי שהמלאכה שנעשתה בהם (של יציאה אל מחוץ לתחום) אינה אסורה אלא מדרבנן, אולם יש שנקט^[14] שהואיל ובמלאכה זו לא נעשה כל שינוי ותיקון בגוף הפירות, אין לאסור הנאה מהם, ואכן לדבריו הפירות מותרים אפילו אם הועברו מרה"ר לרה"י (כלומר, אפילו נעשתה בהם מלאכה מדאוריתא).

וכן הורו חלק מהאחרונים^[15] למעשה, שבדיעבד מותר להנות בשבת ממלאכה האסורה מדאורייתא שנעשתה בשוגג, כל שלא נעשה תיקון מהותי בגוף הדבר. יתר על כן, יש מפוסקי דורנו[16] שנקט שבמקום דוחק גדול ניתן אף להנות ממלאכה כזו אפילו כשנעשתה במזיד.

כמו כן יש לציין שכתבו הפוסקים^[17] שהואיל וכל איסור ההנאה מחילול שבת (אפילו במזיד) אינו אלא קנס שקנסוהו חז"ל, לפיכך בכל מקרה שיש מחלוקת אם בכלל יש איסור בדבר, אין להחמיר בדיעבד ולאוסרו בהנאה.

לפיכך אסור להנות במהלך השבת ממלאכה האסורה מן התורה שנעשתה בשבת, בין כשעברו עליה במזיד בין כשעשאוה בשוגג, אלא שלמנהג האשכנזים ניתן להקל במקום צורך במלאכה שנעשתה בשוגג (ונראה שבכלל זה אף מלאכה שנעשתה ע"י יהודי שאינו שומר תורה ומצוות תוך מחשבה שאין האיסור חל עליו, אך אין בכלל זה מלאכה שנעשתה תוך רמיסת המצוות^[18]), ואילו למנהג הספרדים אין להקל אלא במקום צורך גדול, ודוקא במלאכה כזו שלא יצרה תיקון מהותי בגוף הדבר (כגון העברה מרשות לרשות). (ויש מקילים במקום דוחק גדול להנות ממלאכה כזו אפילו כשנעשתה במזיד).

לעומת זאת, לדברי הכול מותר להנות בשבת ממלאכה האסורה מדרבנן שנעשתה בשוגג, וכל שכן שמותר להנות מפעולה שנחלקו הפוסקים אם בכלל יש בה איסור[19].

לאור זאת אסור לקרוא לאור תאורה ולהתחמם בסמוך לתנור חימום שהודלקו ע"י חייל יהודי בשבת (אולם מותר לחייל שדר שם להיכנס ולשהות בחדרו^[20], ואף רשאי לעשות שם פעולות שבין כך יכל לבצעם ללא תאורה זו^[21]), או לאכול מאכל שבושל בשבת, לפי שפעולות אלה כרוכות באיסורי תורה (אלא שלמנהג האשכנזים ניתן במקום צורך להקל בכך כשפעולות אלה נעשו בשוגג). על דרך זו יש להימנע מאכילת מאכלים שהוסעו ע"י חייל יהודי בשבת, שהרי הפעלת המנוע כרוכה בהבערות דלק מרובות, אלא שבמקום דוחק ניתן להקל כשהדבר נעשה בשוגג (ואפילו למנהג הספרדים), ולפי שהמלאכה האסורה לא יצרה תיקון מהותי בגוף המאכלים^[22]. (והחפץ להקל בכך במקום דוחק גדול אף כשהדבר נעשה במזיד, כגון שאין בידו מאכל משביע אחר, יש לו על מי לסמוך).

לעומת זאת מותר להיכנס לאולם בכדי להנות ממזגן ומאוורר שהופעלו בו בשוגג בשבת (כשהפעלתם אינה כרוכה בהדלקת נורה עם חוט להט)^[23], או לאכול מזון שהוצא (רגלית) בשוגג אל מחוץ לתחום^[24], או שהועבר אליו בשוגג דרך כרמלית, לפי שפעולות אלה כרוכות באיסורים מדרבנן (אולם כמובן שאסור לו לטלטל את המזון חוץ לד' אמותיו, אם הוא נמצא במקום ללא עירוב, למעט אם אינו יכול לאוכלו במקום פריקתו ומטלטלו בדרכים המותרות).

כל שכן שמותר לישון בחדר שכיבו בו תאורה מציקה, לשהות בחדר שכיבו בו מיזוג מעיק, או להשתמש בכלים שהודחו במים שהוחמו בשבת, הואיל ואינו נהנה ישירות מחילול השבת^[25]. (כמו כן כתבו מפוסקי דורנו^[26] שבמידה וארעה תקלה במערכת החשמל ותיקנוה בשבת לצרכי פיקוח נפש, מותר להנות מהחשמל אף לצרכים אישיים, ולעומת זאת אם היא תוקנה באיסור, אזי חל איסור להנות מהחשמל[27]).

ברם, יש להעיר שלעולם יש להחמיר בענין זה כשיש לחוש שאם יהנה מן האיסור ייכשלו חבריו בביצוע פעולה כזו שוב בעתיד, בראותם שהינו נהנה ממעשיהם, (ולכן אין להתכבד בפחית שתייה שנקנתה בשבת ממכונה לממכר פחיות, על אף שמדובר באיסור דרבנן).

[1] חולין טו ע"א.

ועיין עוד כתובות לד ע"א: "מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר? כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה? ת"ל לכם, שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג? ת"ל "מחלליה מות יומת", במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. מאן דאמר דאורייתא כדאמרן, מאן דאמר דרבנן אמר קרא "קדש היא", היא קודש ואין מעשיה קודש", ובחולין צג ע"ב משמע שהוכרע שאיסור הנאה ממעשה שבת הינו דרבנן, וכן דעת רבים מהפוסקים.

[2] שלא ידע שהדבר אסור, או שטעה בדין.

[3] רי"ף שבת יז ע"א מדפי הרי"ף, רמב"ם פ"ו משבת הכ"ג, ועוד.

[4] סימן שיח סעיף א.

[5] כן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ה), שדוקא כשגוי חילל שבת עבורו אסרו עליו להנות מכך עד בכדי שיעשו במוצ"ש, בשל החשש שאם נקל עליו עלול לעשות כן פעם אחרת, אך בישראל אין לחוש שיבוא לחלל שבת עבורו.

אמנם יש מהאחרונים (פמ"ג א"א סימן שכה אות כב, שו"ת כתב סופר או"ח סימן נ, ילקוט יוסף סימן שיח דיני הנאה ממלאכת שבת סעיף ו) שכתבו שדוקא כשישראל חילל שבת עבורו באקראי מותר להנות, הואיל ואין לחוש שיבוא לחלל עבורו בפעם אחרת, אך אם הינו מומר לחלל שבת יש לחוש לכך, ועל כן אסור להנות מהמעשה עד בכדי שיעשה במוצ"ש. אולם יש שחלקו על דעה זו (עיין בספר מנוחת אהבה פרק כה סעיף ג) ונקטו שאף כשעושה המעשה הינו מומר לחלל שבת, מ"מ מותר להנות מהמעשה, הואיל ואין לחוש שלהבא יבואו להחטיאו ולומר לו לחזור ולחלל את השבת.

עוד יש לציין שהמשנה ברורה (שם ס"ק ד) כתב בשם הרשב"א שקדרה שבישלו בה במזיד בשבת, נאסרה למבשל בשל הטעם האסור הבלוע בדפנותיה, ויש להכשירה. לעומת זאת בספר לוית חן (אות מב) הוכיח שדעת רבים להקל בענין זה. ולמעשה במסגרת הצבאית יש לשקול כל מקרה לגופו, שכן פעמים שראוי לאסור את הכלים בכדי ליצור הרתעה ולמנוע הישנות מקרים דומים.

[6] תוס' חולין שם ד"ה 'מורי להו כר"מ', ועוד.

[7] באריכות בהגהותיו לשו"ע שם, שכן סתמה המשנה (תרומות פ"ב מ"ג): "המטביל כלים בשבת, שוגג - ישתמש בהם, מזיד - לא ישתמש בהם. המעשר והמבשל בשבת, שוגג – יאכל, מזיד - לא יאכל".

[8] פכ"ג משבת הט"ו.

[9] עיין בביה"ל שם ד"ה 'המבשל בשבת'.

[10] ילקוט יוסף סימן שיח דיני הנאה ממלאכת שבת סעיף ג. אולם עיין בספר מנוחת אהבה (שם סעיף ב) שהקל במקום צורך גדול כשיטת הגר"א. 

[11] משנה ברורה שם ס"ק ז.

[12] ערובין מא ע"ב, הובאה בשו"ע סימן תה סעיף ט.

[13] תוס' שם ד"ה 'לא הפסידו את מקומן', רשב"א שם, וכ"כ הריטב"א שם בתירוץ הראשון. ועיין עוד רמב"ן שם שבאר שניתן להנות מהפירות הואיל וחזרו למקומן, ועל כן אינו נחשב כנהנה מחילול השבת, וכעין זה נראה ברמב"ם פ"ו משבת הכ"ד.

[14] רבינו יונה (הובא בריטב"א שם בתירוץ השני (ומשמע שפסק כמותו), וברשב"א שבת קל ע"ב).

[15] ראה חיי אדם (כלל ט סעיף יא, הובא בביה"ל סימן שיח סעיף א ד"ה 'אחת משאר מלאכות'), אלא שסיים שם שלהלכה יש להחמיר באיסורי תורה, אולם בנתיב חיים על השו"ע סימן תה פסק להקל, ובספר מנוחת אהבה (פרק כה סעיף ז) הביא עוד אחרונים שהקלו בזה.

עפ"ז הקלו חלק מפוסקי דורנו (שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן מח, שו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן מט) לנסוע במוצ"ש באוטובוס שנהגו יצא לדרך קודם צאת השבת, הואיל ולא השתנה גוף הדבר (ועיין בדבריהם שהביאו עוד צדדים להקל, מצד שההנאה היא במוצ"ש, ושאפשר גם שלא נחשב כמחלל שבת עבורו). ועפ"ז יש מקום להקל לאכול מזון שהיה נעול במחסן, ופרצוהו חיילים בשוגג (מאחר שלא היה בידם מפתח), שכן למרות שנעשה איסור 'סותר', מ"מ לא עשו תיקון בגוף המזון.

[16] שו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן נח, ילקוט יוסף שם סעיפים סו-סח, ובאריכות בהערות שם, בשו"ת יביע אומר ח"י סימן כה, ובספר חזון עובדיה ח"ד הלכות הנאה ממעשה שבת סעיף ג. ועיין עוד בביה"ל (סימן תנד סעיף ד ד"ה 'ולענין ברכה') שבניגוד לדבריו המובאים בהערה הקודמת, התיר לצאת יד"ח מצת מצוה במצה שהועברה בשבת מרשות לרשות (וכ"כ בשו"ע הרב שם סעיף יב), ומשמע אפילו הובאה במזיד, ברם, יתכן שהקל שם לצורך קיום מצוה מדאורייתא של אכילת מצה.

[17] משנה ברורה סימן שיח ס"ק ב.

[18] עיין בשו"ת המורים בקשת (סימן 50) שכתב בשם הגר"מ אליהו שכיום יהודי שאינו שומר תורה ומצוות היודע באופן כללי שישנם איסורי שבת ולמרות זאת מחלל שבת, מוגדר כשוגג, לפי שאינו מודע באמת לחומרתם ופרטיהם (וכעין זה הביא משמו הר"מ הררי בספר מקראי קודש ליל הסדר פ"ז הערה צז), וכן הורה בספר הלכות צבא פרק מב סעיף יד.

לעומת זאת הביא במורים בקשת שהגר"א נבנצל אמר בשם הגרש"ז אויערבך שיש לחוש שנחשב כמזיד, מלבד אם נבצר ממנו ללמוד שום דבר על יהדותו.

[19] כגון לענין בישול מאכל שבושל כדי שליש בישולו קודם השבת, שנחלקו ראשונים (עיין ביה"ל סימן שיח סעיף ד ד"ה 'אפילו בעודו רותח') אם יש בו עדיין משום בישול, ועל כן אף שלכתחילה אין להמשיך לבשלו בשבת, מ"מ אם חיילים התעכבו בהכנותיהם, וגמרו לבשלו בשבת, מותר לאוכלו (ראה ביה"ל שם וספר הליכות עולם ח"ד מלאכת בישול סעיף ג). כעין זה ניתן יהיה להנות בדיעבד מחמין או מיחם שהוסיפו לתוכו מים רותחים בשבת, שאף שנפסק בשו"ע (סימן רנג סעיף ד) שלכתחילה יש להימנע מכך בשל החשש שהמים אינם רותחים לגמרי, ועירויים לתוך הסיר יגרום לבישולם, מ"מ מאחר ויש המתירים לעשות כן לכתחילה (עיין ר"ן שבת כב ע"א מדפי הרי"ף), על כן בדיעבד אין להימנע משימוש במיחם או לאסור את החמין באכילה (ראה חזון עובדיה ח"א הלכות שהייה והטמנה סוף הערה יג, וח"ד הלכות מבשל סעיף כג, ילקוט יוסף סימן שיח הנאה ממעשה שבת סעיף נב). כך אף ניתן יהיה לאכול בדיעבד מתבשיל שהוצא בכף מתוך סיר שניצב על גבי האש (ולא הסירוהו ממנה קודם לכן), הואיל ונחלקו הפוסקים בדין זה (ראה שו"ע ורמ"א סימן שיח סעיף יח). וכן יהיה ניתן להנות בדיעבד מסלט ירקות שחתכוהו בשבת דק דק זמן רב קודם הסעודה, שאף שנפסק בשו"ע (סימן שכא סעיף יב) שהדבר אסור משום טוחן, מ"מ מאחר ויש ראשונים המתירים לחתוך חיתוך דק ירקות הנאכלים חיים ללא חיתוך (עיין ב"י שם), על כן בדיעבד אין לאוסרו באכילה (ראה הליכות עולם ח"ד מלאכות טוחן ולש סעיף א, ילקוט יוסף שם סעיף נא).

כך אף יהיה דין מאכל מבושל צונן שיש בו מעט רוטב, שנחלקו הפוסקים (עיין שמירת שבת כהלכתה פרק א הערה לט) אם מותר לחממו בשבת, ועל כן בדיעבד אם הניחוהו בשבת על גבי אש מכוסה והתחמם, מותר לאוכלו. בדומה לכך יש שהתירו (לוית חן אות מג, ילקוט יוסף סימן שיח סעיף מה, ועיין גם שעה"צ שם ס"ק קח) אף מרק או קפה שהצטנן והניחוהו בשבת על גבי אש מכוסה והתחמם, הואיל ויש ראשונים הנוקטים שאף דבר לח מותר לחמם בשבת, ברם, יש לציין שיש החולקים על כך (עיין שו"ע הרב שם ס"ק ט) ונוקטים שמותר להנות בדיעבד דוקא מדבר התלוי במחלוקת שקולה, אך אף בדיעבד אין להקל ולתלות בדעת יחיד שרוב הפוסקים לא נקטו כמותה. כעין זה כתב בילקוט יוסף (שם סעיפים ח וכא) שאף בדיעבד אין להנות ממלאכה שנעשתה לאחר צאת הכוכבים דידן (כרבע שעה לאחר השקיעה) תוך הסתמכות על שיטת ר"ת הקובע את שעת צאת הכוכבים וכניסת השבת 72 דקות לאחר השקיעה, הואיל ולא נהגו כמותו, ואין להקל ולתלות בדעה שלא התקבלה להלכה. ומ"מ סיים שם שהמקל בדלית ברירה, יש לו על מי לסמוך (עיין עוד ביה"ל סימן רסא סעיף א ד"ה 'אין מדליקין', ובספר הצבא כהלכה פרק לג סעיף ד).

ברם, למרות שיש מקום להקל במקרים הנ"ל, יש לציין שהנאה ממאכלים אלו עלולה להוות מעין הסכמה שבשתיקה לחילול השבת, ולהביא לחילול השם ולזלזול עתידי בקדושת השבת (במיוחד בעיני חיילים שאינם מודעים למורכבות ההלכתית של סוגיה זו). יתרה מזאת, יש להדגיש שבמסגרת הצבאית נקבעו נהלים ברורים בעניני בישול בשבת, אשר כידוע כל חריגה מהם, ואפילו לאחר מעשה, פוגעת פגיעה קשה ביישומם באופן מלא ומוחלט. יתר על כן, חריגה כזו עשויה אף לערער את אושיות מערך הכשרות בצה"ל, שכן כשרות המטבח הצבאי מבוססת על אמינות אנשי הצוות שהינם מבצעים בשלימות את הנהלים, אמינות הנובעת גם מחשש מפני ענישה חמורה על כל תקלה. כמו כן, היתר מזון שבושל באיסור, עלול להביא למירמור בקרב האוכלוסייה הדתית בצבא, שיטענו, ובצדק, שהתנהלות כזו מונעת מהם לסמוך על מערך הכשרות הצבאי, ולתחושה שזכויותיהם נרמסות, והדבר אף עשוי להשליך על אופן ביצוע המשימות שלהם. מאידך, שלילת המזון מהחיילים, יש בה כדי להביא למירמור ולערער את יחסי הרעות ביחידה, דבר שעשוי גם להשליך על אופן ביצוע משימות היחידה. ובמיוחד יש להקל בכך כשהמזון נחוץ להם טרם צאתם לפעילות מבצעית. על כן, על רב היחידה לכלכל את צעדיו בהתאם, להפעיל שיקול דעת ולהתיעץ עם הדרג הממונה עליו כיצד לפעול בכל מקרה.

[20] כמבואר כעין זה ברמ"א (סימן רעו סעיף א) "אם עשה גוי בבית ישראל, מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אע"פ שנהנה מן הנר או מן המדורה", ועיין בספר הצבא כהלכה (פרק לד סעיף א) שאף רשאי להיכנס לשם לכתחילה.

יתר על כן, נפסק ברמב"ם (פי"ד ממאכלות אסורות הי"ב, וכעין זה ברמ"א יו"ד סימן קמב סעיף טו, ע"פ סוגיית הגמרא פסחים כה ע"ב): "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון אסור, ואם לא נתכוון מותר", וע"פ זה הורו בשו"ת איגרות משה (ח"א סימן קכג) ובילקוט יוסף (סימן שיח סעיף מג) שבית שהודלק בו חימום באיסור, אין צריך לצאת ממנו, דהיא הנאה הבאה לאדם בעל כרחו.

(אמנם יש להעיר שלשיטת התוס' והרא"ש שם אין להקל כשפסיק רישא שיהנה, ברם, מהרא"ש מוכח שאם בידו להימנע מההנאה, כגון בענינינו שיפתח חלון ולא יהנה מהחימום, תו לא חשיב הנאה מוכרחת, מה גם שלשיטת הר"ן (חולין לב ע"א מדפי הרי"ף) מקילים בהנאה הבאה לו בעל כרחו אפילו בפסיק רישא).

[21] שכן מצינו כעין זה בשו"ע (שם סעיף ד): "אם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק". (ברם, עיין בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ה) שכתב שיש לחלק בין הנאה ממעשה גוי, האסורה מטעם קנס שמא יבוא לצוותו, לבין הנאה ממעשה ישראל, האסורה מעצם העובדה שהשבת חוללה, ושכן מוכח מהרמ"א ריש סימן רנג שהחמיר במעשה שבת של ישראל יותר ממעשה שבת של גוי. ועל כן נקט שיש להימנע מהנאה מנר שהדליק ישראל, ואפילו היה כבר בביתו נר נוסף).

יחד עם זאת יש לציין שכתב בילקוט יוסף (סימן שיח הנאה מחשמל בשבת סעיף יז) שהמשתמש לצורך מצוה בתאורה שהודלקה במזיד בשבת, כגון שלומד תורה לאורה, יש לו על מי לסמוך (שכן דעת מקצת פוסקים, הואיל ומצוות לאו ליהנות ניתנו), ולעומת זאת עיין בספר הצבא כהלכה (פרק לג סעיף ז) שהורה (ע"פ השדי חמד מערכת מם כלל צה, וחיי אדם כלל סב סעיף ו) להחמיר בכך, לפי שמלבד קיום המצוה, יש לו גם הנאה גופנית, ומקל רק במצבים שעיקרם עומד למצוה ללא הנאה נילוות, כנטילת לולב שהובא בשבת וכד'.

[22] ראה ילקוט יוסף סימן שיח שם סעיף סח, וכן הורה הגר"א נבנצל (הערות 'ביצחק יקרא' על המשנה ברורה שם) להקל בצבא כשיטת רבינו יונה.

[23] הואיל והדלקתם אינה כרוכה באיסורי תורה, ראה ילקוט יוסף שם סעיף נו.

[24] ואפשר שניתן להקל אפילו כשהוצא חוץ לתחום י"ב מיל, שכן אמנם בשו"ע (סימן תד סעיף א) נראה שפסק כשיטת הרמב"ם (פכ"ז משבת ה"א) והרי"ף (עירובין ה ע"א מדפי הרי"ף) שיציאה חוץ לי"ב מיל אסורה מן התורה, וכן כתב בשדי חמד (מערכת ת כלל ס) שלדעת רוב הפוסקים תחומין אסורים מדאורייתא, אולם בערוך השולחן (סימן שצז סעיף ב וסימן תקפו סעיף לד) כתב שרבים מהפוסקים נוקטים שגם יציאה חוץ לי"ב מיל אינה אסורה אלא מדרבנן. מה גם שרע"א ושו"ע הרב (בסימן תד) נקטו (ע"פ תשובת הרמב"ם סימן שי, המובאת במ"מ פכ"ז משבת ה"ג) שאין איסור תחומין מן התורה אלא ביציאה מרה"ר, אך לא כשיוצא מכרמלית (אף שהביה"ל (סימן תד ד"ה 'והואיל') כתב להוכיח שלא כדעה זו).

יתר על כן, פעמים שחל על החיילים דין 'מחנה' הפטור מאיסור תחומין, עיין באריכות בענין זה לעיל פרק מו תשובה ג. כמו כן במידה והמדובר בציוד (או במזון) שמיועד באופן כללי לחיילים ולא נמסר לחייל מסוים, הרי שדינו כהפקר (כדין בור מים ציבורי, ראה ביצה לט ע"א) שלא קנה שביתה במקומו, וניתן להרחיקו ממקומו (אלא שהמוליכו צריך להקפיד להימנע מכוונה לזכות בו, שכן ברגע שזוכה בו, אינו רשאי להרחיקו חוץ לתחום שביתתו - ראה שו"ת אגרות משה ח"ה סימן ל).

מעבר לזה יש להוסיף שמובא בשו"ע (סימן שכה סעיף י): "גוי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים כו' לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש כו'. הגה, ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות", דהיינו, יש מקילים להנות ממלאכת גוי, כשיכול היה להגיע לאותה תוצאה בלא לעבור על איסורי השבת, ופסק המשנה ברורה (שם ס"ק נו) שלצורך גדול או לצורך שבת ניתן להקל כשיטה זו, ועיין בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סימן נח) שהקל עפ"ז במים שהובאו לחיילים מחוץ לתחום, וכשיטתו (עיין לעיל פרק מו תשובה ג) שחיילים פטורים לגמרי מאיסור תחומין, ויכלו ללכת למים בעצמם. (ברם, עיין בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן כד ובשו"ת אז נדברו ח"ז סימן כה שכלל לא פשוט שקולא זו נאמרה גם בהנאה ממלאכת ישראל).

[25] ילקוט יוסף שם סעיף מב (וכעין זה התיר בשו"ת אגרות משה (ח"ב סימן עא) להנות מחפץ שנמצא באמצעות נר שהודלק בשבת, הואיל והאיסור לא נעשה בחפץ עצמו), ועיין עוד בענין זה בספר מאור השבת (ח"א סימן יח סעיפים יח-יט) שהביא בשם הגרש"ז אויערבך שאמנם מצינו במג"א (ס"ס תקיח) שאסר הנאה מלפתות שהוטמנו באדמה וחשפום בשבת, אך י"ל שהלפתות כאילו נעלמו באדמה, ולכן חשיפתם באיסור החילה עליהם איסור עצמי, שכביכול נוצרו ע"י האיסור, משא"כ חפץ שנמצא באמצעות תאורה שהודלקה באיסור, או בית שנפתח באמצעות מפתח שהובא באיסור, לא נחשבים כאילו נוצרו ישירות ע"י איסור, ועל כן לא נאסרו בהנאה (וחזר בו ממש"כ בשו"ת מנחת שלמה ח"א סימן ה).

ואגב, עיין באריכות בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן לד) שאיסור ההנאה מחילול שבת חל גם על הנאת שמיעה וראייה, כגון בשמיעת רדיו וצפייה בשידורים שהוקלטו בשבת.

[26] שמירת שבת כהלכתה פרק לב סעיף סט, ילקוט יוסף שם סעיף כב.

[27] לאור זאת, אם אירע קצר חשמלי בבית ויש על הפלאטה תבשיל לח שעדיין חם בחום שהיד סולדת בו (ולמנהג האשכנזים אפילו חם קצת) ניתן לסמוך על דעת המקילים ולהעבירו לפלאטה חשמלית אחרת, ובלבד שלא יניחנו במקום אחר בינתיים (עיין שו"ע סימן רנג סעיף ב וברמ"א שם, שמירת שבת כהלכתה פ"א סעיפים כג-כה, חזון עובדיה ח"ד הלכות מבשל סעיף כד וח"א הלכות שהייה והטמנה סעיף יב סוף הערה יא, ילקוט יוסף שם סעיף י). אולם כשהדבר לא נעשה, והפסקת החשמל תוקנה לאחר כניסת השבת והיו על הפלאטה מאכלים לא מבושלים (או לחים צוננים) שנתחממו ונתבשלו כתוצאה מתיקון החשמל, אסור לאכול מהם בשבת (וכפי שהתבאר בהערה לעיל, מובא בילקוט יוסף (סימן שיח הנאה מחשמל בשבת סעיף כא) שאף בדיעבד אין להנות ממלאכה שנעשתה לאחר צאת הכוכבים דידן (כרבע שעה לאחר השקיעה) תוך הסתמכות על שיטת ר"ת הקובע את שעת צאת הכוכבים וכניסת השבת 72 דקות לאחר השקיעה, הואיל ולא נהגו כמותו, אלא שסיים שם שהמקל בדלית ברירה להסתמך על כך, יש לו על מי לסמוך).

באותה מידה אם היו בתנור מאכלים מבושלים צוננים, ותיקון החשמל גרם לחימומם, אין להנות מחילול השבת, אך ניתן להמתין עד שיצטננו שוב, ואז לאוכלם. (ומבואר בילקוט יוסף (שם סעיף טז) שאף כשהיו המאכלים המבושלים חמים, ותיקון החשמל גרם רק לשמירת חומם עד שעת הארוחה, מ"מ יש להמתין עד שיצטננו, שאל"כ נמצא נהנה מחילול השבת, אולם יש לציין שהגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן ה) הסתפק בדבר, שהואיל ולא ממש השתנה מצבם של המאכלים, אפשר שאין לראות בכך הנאה מחילול שבת, וכן הוכיח (שם ח"ב סימן כד) מהשו"ע ריש סימן רנז ומהרמ"א ריש סימן רנג).