פרק ט

שאלה: האם מותר להוריד את יריעות האוהל לצרכי נוחות (ולקושרם כך בקשר המותר בשבת), או שמא יש לחוש בכך לאיסור בונה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב משום רבי חייא, וילון, מותר לנטותו ומותר לפרקו". ונחלקו ראשונים בביאור דין זה, יש שכתבו[2] שמותר לתלות וילון לפי שדרך לתלותו באופן עראי בלבד, אך אין לתלות וילון באופן קבוע, ואילו הב"י[3] נקט שכל שתולה את הוילון רק בחלקו העליון "שהוא נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב לעוברים דרך שם" נחשב לעולם כמחיצת עראי שאין מניעה להקימה, וכדבריו פסק הרמ"א[4]: "ולכן מותר לתלות וילון (לצניעות) לפני הפתח, אף על פי שקבוע שם", ורק "אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין בענין שאין מזיזין אותו ממקומו, הוה מיתסר משום בנין"[5]. ברם, העירו האחרונים[6] שאיסור קביעת הוילון מכל צדדיו אינו אלא כשהדרך לקובעו כך למספר ימים, אך אין מניעה לחברו באופן זמני בלבד.

לעומת כל זה נפסק בשו"ע[7]: "פקק החלון, כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו החלון, יכולים לסותמו, אפילו אם אינו קשור (מבעוד יום בחלון), ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין, (לפי שכן דרך פתחים וחלונות לפותחם ולסוגרם תמיד), והוא שיחשוב עליו מערב שבת לסותמו בו (שאם לא כן חל על הלוח איסור מוקצה[8])". והעירו האחרונים[9] שאם אינו עומד לפותחו אלא לעיתים רחוקות, צריך שיהא הפקק קשור ותלוי בחלון מבעוד יום, בכדי שיהא ניכר שעומד לכך.

ולמעשה נחלקו מפוסקי דורנו אם לראות את יריעות האוהל כוילון, שאין היתר להורידו ולחברו אלא באופן זמני בלבד[10], או לראותם כעין דלתות האוהל, שניתן להורידם אף לתקופה ממושכת[11], לפיכך ניתן להוריד את יריעות האוהל, כל שהרגילות לשוב ולהרימן לעיתים קרובות[12], ונראה שבמקום צורך ניתן לסמוך על הפוסקים המקילים, ולהורידן גם כשסביר שלא ישוב להרימן בקרוב[13].

[1] עירובין קב ע"א.

[2] תרומת הדשן סימן סח, וכן פשטות לשון רש"י שם.

[3] סימן שטו. ויש להעיר שהחזו"א (סימן נב אות יג) חלק על כל זה ונקט שכל שמחברו לבנין דרך קבע, אפילו אינו מחובר מכל צדדיו, מתחייב משום בונה.

[4] שם סעיף א.

[5] כן הוא לשון הב"י שם, הובא במשנה ברורה שם ס"ק ו.

[6] שער הציון שם ס"ק ו בשם הפמ"ג.

[7] סימן שיג סעיף א. ע"פ המבואר בגמרא (שבת קכה ע"ב): "פקק החלון, רבי אליעזר אומר, בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך פוקקין בו", והלכה כחכמים.

[8] כן בארו ר"ת, הרא"ש, ועוד ראשונים את סוגיית הגמרא שם, שהצורך בהכשרתם לשימוש של הפקק, הקנה, והנגר, המוזכרים שם, אינו אלא בכדי להחיל עליהם שם כלי ולהפקיע מהם איסור מוקצה, וכן משמעות פסק השו"ע (סימן שח סעיף י). לעומת זאת לשיטת רש"י הצורך בהכשרתם לכלי הוא בכדי שלא ייראה כמוסיף על הבנין, ועל כן צריך לתקנם ולהכשירם דוקא לתשמיש אחר שאין לו זיקה לבית, וכן הבין הגר"א בדעת השו"ע.

[9] ביה"ל שם ד"ה 'ולא אמרינן'.

[10] כן כתבו בשמירת שבת כהלכתה פרק כד סעיף כז, ובספר שבת ומועד בצה"ל עמוד קיא.

[11] כן הורה לנו הגר"ד ליאור (הלכס"ד ח"ו עמוד 65).

[12] אולם נראה (עיין שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן יט אות ה) שלא יועיל להוריד את היריעות על דעת לשוב ולהעלותם במוצ"ש, וכשם שחל איסור 'בונה' על הבונה בית, גם כשדעתו מפורשת לשוב ולהורסו לאלתר.

[13] יש להעיר שעקרונית באם המדובר באוהל שהוקם במקום ללא עירוב, והורדת היריעות נועדה בכדי להחיל עליו דין של רשות היחיד כך שניתן יהיה לטלטל בתוכו, יש להימנע מהורדתם, לפי שכפי שהתבאר (בתשובה הקודמת) חל איסור על הקמת 'מחיצה מתרת'. ברם, למעשה מציאות כזו נדירה מאוד, שכן כמעט תמיד הורדת היריעות נועדה לצורך הגנה מפני פגעי מזג האויר, או לצניעות גרידא, ולא לצורך יצירת רה"י, מה גם שרוב האוהלים נידונים כרה"י גם כשיריעותיהם מורמות, שכן לרוב ישנה רצועת חיזוק התפורה בחלקם העליון של היריעות, ומחוברת (באמצעות השחלה על פינים) לראשי העמודים שסביב האוהל, כך שלהלכה רצועה זו נידונה כקנה המונח על העמודים ויוצרת 'צורת הפתח' הנחשבת למחיצה גם כשהיריעה מורמת.