פרק ג

שאלה: האם חיילי מאהל, מוצב, או מחנה הסמוך ליישוב, רשאים ללכת בשבת להתפלל בו, על אף שהוא שוכן מחוץ לתחום השבת שלהם?

תשובה: שנינו^[1]: "ארבעה דברים פטרו במחנה (היוצא למלחמה^[2]): מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידיים, ומדמאי, ומלערב", ונאמר בגמרא^[3]: "אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו אלא עירובי חצרות, אבל עירובי תחומין – חייבין, דתני רבי חייא, לוקין על עירובי תחומין דבר תורה", וכן פסק^[4] הרמב"ם שאין המחנה נפטר אלא מעירוב חצרות.

ברם, יש מהראשונים^[5] שכתבו שדברי רבי ינאי לא נאמרו אלא לשיטת ר"ע^[6] שאיסור תחומין הוא מן התורה, אך לדידן שלכל הפחות עד מרחק של י"ב מיל (כ-12 ק"מ) אין האיסור אלא מדרבנן, אכן המחנה נפטר אף מאיסור תחומין. ונחלקו מפוסקי דורנו בביאור שיטה זו, יש שבארו^[7] שאין כלל איסור תחומין במחנה (אלא שלמעשה הורו להקל דוקא לצורך מצוה, ורק עד מרחק של 12 ק"מ, הואיל ולדעת רבים^[8] על יציאה למרחק גדול מזה חל איסור תחומין מן התורה), ויש שבארו^[9] שלעולם אסורים ביציאה חוץ לתחומם, ורק פטרום מלהניח עירוב תחומין כשברצונם ללכת לרוח אחת עד 4000 אמה, על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית.

עוד נאמר בירושלמי^[10]: "כמה הוא מחנה כו'? רבי יוחנן אמר עשרה, (שנאמר) "ויבואו נערי דוד" כו'. רבי יודה בן פזי אמר עשרה, (שנאמר) "מחנה גדול כמחנה אלהים", וכמה מחנה אלהים? עשרה (קרבן העדה – כדמצינו בדיני צירוף לתפילה). תני בשם רבי יודה שנים עשר אלף, כמחנה ישראל", ופסקו ראשונים^[11] כדעה שגדר מחנה בעשרה אנשים.

יש מן האחרונים^[12] שנקט שגדרי הצירוף למחנה כגדרי צירוף למנין לאמירת דבר שבקדושה, ולפיכך אין מומר מצטרף לכך. ועוד כתב שאפשר שבכדי לצרפם צריך שלא יהיו רחוקים זה מזה למעלה מ-70 אמה (כ-35 מטר), וכשיעור צירוף בתי עיר זה לזה^[13]. ברם, נראה שאם המקום מוקף מחיצות חל עליו שם מחנה אף כשהחיילים מרוחקים זה מזה^[14].

עוד יש להוסיף שיש מפוסקי דורנו שנקטו^[15] שאין דין 'מחנה' חל אלא בחניון ארעי היוצא למלחמה ממש, ולעומת זאת פסק הגר"ש גורן[16]: "שגם לסוברים שרק במחנה היוצא למלחמה פטרו מארבעה דברים, כל שהחיילים נמצאים במחנה אימונים (או בסדרת אימונים בשדה[17]) לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, דינם כדין היוצאים למלחמה". כמו כן "חיילים היושבים במחנות ובמוצבים[18] האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואפילו כדי להגן על שטח ורכוש בפני אויבי ישראל מבחוץ או מבפנים, בכלל היתר זה", "אבל מחנה בסיסי קבוע שחייליו אינם אחראים לביטחון השוטף דינו כדין ישוב רגיל"^[19].

לסיכום, נחלקו מפוסקי דורנו בביאור 'פטור תחומין במחנה', יש שנקטו שאין ההיתר חל אלא על יציאה לצורך מצוה עד למרחק של 4000 אמה (1920 מטר) ממחנה ארעי (של עשרה חיילים ויותר) היוצא למלחמה, ודוקא על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית. ואילו הגר"ש גורן נקט שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן לדעתו רשאים להקל ביציאה אל מחוץ לתחום לדבר מצוה עד למרחק של כ-12 ק"מ (ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה). ולמעשה, המקל כדעה זו, יש לו אילן גדול לסמוך עליו. ועיין עוד בתשובה הבאה.

יש להדגיש שאין היתר זה כולל אלא יציאת חיילים וחפציהם אל מחוץ לתחום, אך כל דיני הוצאה מרשות לרשות, וטלטול חפצים למעלה מד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית, חלים אף במציאות זו, ממילא אין היוצאים רשאים לשאת חפצים עימהם, אלא באופן שהותר לטלטל חפצים מחוץ לעירוב^[20].

[1] עירובין סוף פ"א.

[2] כן משמעות הגמרא (שם יז ע"א): "ת"ר מחנה היוצא למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים כו'", ומשמע בפשטות שאף שאר דיני המשנה נאמרו על מחנה היוצא למלחמה, וכן פירש רש"י שם, וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מברכות ה"ג): "ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה מפני שהן טרודים במלחמה", ובפירוש המשנה הנ"ל: "וזה המחנה הנזכר בכאן אפילו למלחמת הרשות וכ"ש למלחמת מצוה, ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכיבוש ארצות האויבים" (וכן משמעות דבריו בפ"ו מהלכות מלכים שהביא דין 'ארבעה דברים פטרו במחנה' בהקשר של הלכות יציאה למלחמה), וכן מוכח מדברי רבינו האי גאון (מובא בסמ"ג ריש עשין דרבנן א) שלכך רק בזמן שלמה תיקנו עירובין ונטילת ידיים, לפי שעד אז עסקו כל העת במלחמות והיו פטורין, וכן כתב הטור בסימן קנח לענין נטילת ידיים, וכן פסק הגר"א (סימן קנח סעיף ח).

ברם, בניגוד לשיטות הראשונים הנ"ל, עיין בביאור הגר"א (שם) שדייק בדברי הרמב"ן והרשב"א על המשנה שהביאו דברי הירושלמי שאין מחנה פחות מעשרה ולא ציינו שהיינו היוצא למלחמה, ומכאן שלשיטתם פטור זה בכל מחנה בשדה, וכעין זה במגיד משנה פ"א מעירובין ה"ג, ולשיטתם באר בספר שבת ומועד בצה"ל (עמוד כ ואילך) שדוקא פטור גזל עצים הותר במלחמה משום הפקר בי"ד, ואילו שאר ההיתרים נועדו להקל על החונים על פני השדה ולפוטרם מחיובים אלו שמקורם מדרבנן.

[3] שם יז ע"ב.

[4] פ"ו ממלכים הי"ג.

[5] ראה רשב"א וריטב"א שם, רא"ש שם פ"א סימן כד, תוס' חגיגה יז ע"ב ד"ה 'דכתיב ופנית והלכת', ועוד, שכן מוכח ממשמעות סוגיות רבות שהכרעת הגמרא שאיסור תחומין הינו מדרבנן, וכן פסק הטור (ריש סימן שצז). ועיין בערוך השולחן (סימן שצז סעיף ב) שכתב שלדעת רוב הפוסקים איסורו מדרבנן, ועיין באריכות בספר הצבא כהלכה פרק יא הערה 34.

[6] ראה סוטה כז ע"ב ו-ל ע"ב.

[7] שו"ת משיב מלחמה ח"א סימן ד, שכן מפורש בספר עבודת הקודש לרשב"א בית נתיבות שער ה (עירובי תחומין) אות א, וע"ש שהקל ע"פ שיטה זו לצאת מהמחנה לצרכי מצוה. וכדבריו הורה בשו"ת דבר חברון סימן תסג.

[8] כן מבואר בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד): "הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין מדבר תורה כו' (כלומר, כשתדקדק בדבר תראה שאין איסור תחומין מחוור מן התורה), רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא, אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל", וכן פסק הרמב"ם פכ"ז משבת ה"א, ויתכן שכן אף דעת הרי"ף (שם ה ע"א מדפי הרי"ף). ועיין שדי חמד (מערכת ת כלל ס) שכתב שלדעת רוב הפוסקים איסורו מדאורייתא.

[9] חזון איש מועד סימן קיב סעיף ו, שכן מוכח דעת הרמב"ן במלחמות ה' שם ה' ע"א מדפי הרי"ף, ועיין באריכות בשו"ת היכל יצחק (או"ח סימן מז) שהוכיח שכן דעת הרבה ראשונים, וכן נקט הגרש"ז אויערבך (הצבא כהלכה עמוד קי), וכן הורה למעשה בספר שבת ומועד בצה"ל עמוד כט, ועיין עוד בדברי הגר"י כ"ץ (תחומין ח"ג עמוד 535) שטען שט"ס נפלה ברשב"א בעבודת הקודש, ואף לדבריו לא פקע איסור תחומין במחנה.

[10] שם פ"א ה"י.

[11] כן מבואר בריטב"א שם, וכן נראה ברשב"א שם ובמגיד משנה פ"א מעירובין ה"ג, וכן יש המגיהים (גרי"ז, חזו"א, וכן נמצא בכת"י קדום) ברמב"ם פ"ו ממלכים הי"ג "ארבעה דברים פטרו במחנה כו' ואין מחיצה פחותה מעשרה", שצ"ל "ואין מחנה פחותה מעשרה".

[12] חזון איש שם, ולמד כן ממקור הדין בפסוק המובא בירושלמי "כמחנה אלוהים".

ועיין בספר הצבא כהלכה (פרק יא סעיף ב ובהשלמות שבסוף הספר אות א) שדן בדברי החזו"א והעיר שאין ראייתו מוכרחת, שהרי הירושלמי מביא אף פסוק אחר, והסיק שנראה שאף חיילים שאינם שומרים מצוות מצטרפים להחלת שם מחנה, מה גם שכל שאינם כופרים ממש במציאות ה' ניתן לצרפם למנין, ובמיוחד נכון הדבר בעת מלחמה שהאמונה בקב"ה מתעוררת אף בקרב רבים מאותם חיילים שבדרך כלל אינם מקפידים על קיום מצוות.

עוד כתב שם החזו"א ש"אין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל (ולא בגייס העולה על עיר של ישראל ויוצאים להודפו) ע"פ מלך ושופט שבדור, או ע"פ סנהדרין במלחמת רשות". ועיין בספר שבת ומועד בצה"ל (עמוד כג) שלמד מכל דברי החזו"א בסוגיה זו שסובר שפטורי המחנה אינם נובעים מטרדת הלוחמים אלא מהיות המחנה מקום השראת שכינה.

[13] ראה לעיל תשובה א ובהערה שם.

[14] עיין בספר הצבא כהלכה פרק י סעיף ב ובהערה שם.

[15] שו"ת היכל יצחק או"ח סוף סימן מז, שו"ת משפטי עוזיאל ח"ח סימן נד, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"ד אליעזרוב (הובאו בספר הצבא כהלכה פרק י הערה 19).

[16] שו"ת משיב מלחמה ח"א עמוד קנד ועמוד קס אות ז, וכעין זה נקט הגר"ש רפאל בשנתון 'המעיין' תשל"ו כרך טז, ב (שכל פעילות בט"ש כלולה בהיתר זה, אך לא חיילים המתאמנים אימוני שיגרה).

[17] משיב מלחמה ח"א עמ' קנג-קנד. ועמוד קנז "כל גדוד חיילים הנמצא בשדה לצורך אימונים", ח"ב סימן צד.

[18] משיב מלחמה ח"א עמ' קנז (ואפילו במוצבים שיש בהם פחות מעשרה לוחמים).

[19] ועיין עוד בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סימן פב) שכתב: "אבל האחזות נח"ל שהיא באופיה מקום ישוב של קבע, אם כי נמצאים בה חיילים, כל שהמטרה היא התיישבות והתנחלות במקום באופן קבוע, לא חלים עליה ההיתרים של מחנה היוצא למלחמה".

ומכל הנ"ל משמע שלשיטתו לא חל דין 'מחנה' על בסיסי חיל המודיעין, אכ"א, אט"ל, תקשוב, מטכ"ל, ורוב בסיסי ההדרכה (למעט בה"דים המהווים יחידות מבצעיות לכל דבר ואוחזים בכוננות מבצעית תמידית, כביה"ס לקצינים וביה"ס לחי"ר), אולם בסיסים מבצעיים של חיל האויר מהם ממריאים כלי טייס לגיחות מבצעיות, או של חיל הים מהם מפליגים כלי שייט למשימות בט"ש, מוגדרים לשיטתו כ'מחנה היוצא למלחמה'.

[20] ראה לעיל פרק מד תשובה י.