פרק ב

שאלה: כיצד מניחים 'עירוב תחומין', ולאיזה מרחק הוא מועיל? האם חייל המתגורר בסמוך לבסיס (שעל חייליו לא חל פטור תחומין במחנה[1]), ומשובץ לשמירה בשבת, רשאי להניח 'עירוב תחומין' בכדי לשוב לביתו בתום המשמרת?

תשובה: כפי שהתבאר[2], מחושב מרחב תחום השבת המותר בהליכה, ע"פ מקום השביתה בו נמצא האדם בשעת כניסת השבת, אעפ"כ תיקנו חז"ל שיכול אדם לקבוע את מקום שביתתו במקום אחר ובכך מתאפשר לו להרחיק לאותה רוח מעבר לאלפיים אמה, וכן שנינו[3]: "כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. וכל שקיבל עליו מבעוד יום - מותר, משתחשך – אסור, שאין מערבין משתחשך. כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד". (בנוסף מבואר בגמרא[4]: "אמר רב יוסף, אין מערבין אלא לדבר מצוה").

וכן נפסק בשו"ע[5]: "כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם, זה הוא עיקר מצותו כו'. ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבע"י ויניח שם מזון שתי סעודות כו', ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפיים אמה".

והיינו שבהנחת העירוב (לו, ואף לאחרים[6]) נחשב כאילו שבת במקום העירוב, ומשם יש לו 2000 אמה לכל רוח. כך למשל, אם לצורך מצוה הוצרך להגיע למרחק 3000 אמה מערבית מביתו, יוכל להניח את העירוב במרחק 1000 אמה מערבית מביתו, ובכך יתאפשר לו להגיע למקום המצוה, אלא שכמובן בשל כך לא תהיה בידו האפשרות ללכת מזרחית מביתו אלא עד 1000 אמה[7].

וא"כ לצורך מצוה (כגון בכדי להגיע לתפילה בציבור, או סעודת שבת המתקיימים מעבר לתחום המגורים), מותר לעשות 'עירוב תחומין', כלומר, לשנות ולקבוע את מקום השביתה מחוץ למקום המגורים (כך שתחומו ייקבע ע"פ מקום השביתה במקום ע"פ מקום המגורים). שינוי זה יתבצע ע"י שישהה שם בזמן בין השמשות על דעת שקונה שם שביתה, או שיניח מזון מבעוד יום באותו מקום, יברך "ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב", ויאמר מפורשות "בזה העירוב יהיה מותר לי (ולשאר החברים[8]) ללכת בשבת זו ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח"[9].

אין 'עירוב תחומין' חל אלא משיניח מזון שתי סעודות (כחצי כיכר לחם, או מאכל או ממרח שניתן ללפת בו לחם כשיעור זה[10]) לכל אחד מהמערבים, במקום שמור מפני גניבה או קלקול, ובאופן נגיש (דהיינו שניתן להגיע אליו ולאוכלו בשבת, אך אם למשל הניח ברה"ר קופסת שימורים בלא פותחן, לא חל העירוב[11]).

[1] עיין בתשובה הבאה.

[2] בתשובה הקודמת.

[3] עירובין פ"ח משניות א-ב.

[4] שם פב ע"א, נפסק בשו"ע סימן תטו סעיף א.

[5] סימן תט סעיף ז.

[6] עיין בשו"ע (סימן תיג) שהמניח עירוב עבור אחרים, צריך להקנות להם חלק בו (וניתן להקנותם באמצעות אחר שיזכה עבורם, או שהמדובר במזון צבאי שבין כך שייך לכולם ואין צריך להקנותו), ואף צריך להודיעם שהניח עירוב עבורם. אכן, רשאי אדם להניח עירוב ולהתנות שרק בשבת עצמה יחליט אם רוצה בחלות העירוב (ואז אומרים שהוברר למפרע שקנה את שביתתו מבעוד יום במקום העירוב), וכן הדין אף ביחס לאחרים שרשאים להחליט בשבת אם רוצים בחלות העירוב, אך כל זאת בתנאי שידעו מבעוד יום על הימצאות העירוב, שרק אז ניתן לומר שהוברר למפרע שבין השמשות היתה דעתם עליו.

[7] יש להוסיף שלדעת השו"ע (סימן תח סעיף א) אם היתה העיר שלן בה נמצאת רק באופן חלקי בתחום העירוב שהניח, ולא בלועה בו לגמרי, אינו רשאי להלך את כולה (כך שיתכן מצב שלאחר שיצא מביתו לכיוון העירוב שהניח, לא יוכל לשוב חזרה לביתו), ואילו לדעת הרמ"א במקרה זה, מאחר ולן בעיר, רשאי להלך את כולה ונידונת כד' על ד' אמות.

[8] ואם מניח עבור אחרים, עליו להגדירם, כגון שיאמר "לי ולשאר חיילי המוצב", או "לתושבי ואורחי היישוב" וכד'. אם מניח עירוב קבוע, יאמר "בזה העירוב יהיה מותר לי ללכת בכל שבתות השנה כו'" (וצריך להקפיד שיהא העירוב קיים בשעת כניסת השבת, ושלא התקלקל או נאכל, ובמיוחד נכון הדבר כשמניח עירוב לזמן רב).

[9] ובדיעבד די באמירת "הרי זה עירוב", ואפילו לא ברך, אך אם לא אמר דבר אלא רק חשב בלבו, לא חל העירוב (אא"כ עירב ברגליו, שאז אין צורך באמירה).

[10] כן מבואר בשו"ע (סימן תט סעיף ז): "שיעורו שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים (וי"א כשמונה ביצים) מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות, ואם הוא ליפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי. ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפיים אמה", שיעור כביצה הוא כ-60 סמ"ק לדעת הגר"ח נאה וכ-100 סמ"ק לדעת החזו"א, בפרוסת לחם יש כ-125 סמ"ק, כך שע"פ שיטת הגר"ח נאה ניתן לערב בארבע פרוסות לחם, ואילו לשיטת החזו"א יש לערב בשש פרוסות לחם. אמנם יש המשערים מידות אלו ע"פ משקל ולא ע"פ נפח, ולדבריהם שיעור כביצה כ-50 גרם, ושיעור מזון שתי סעודות כ-400 גרם (כחצי כיכר לחם).

אכן שיעור זה הוא לכל אחד מהמשתמשים בעירוב, אלא שמאחר וניתן גם להניח דבר מאכל שניתן ללפת בו לחם כשיעור הנ"ל, ממילא אפשר להניח קופסת ממרח כלשהו, ויוכל לשמש עירוב לאנשים רבים.

[11] ברם, עיין בשו"ע (שם סעיף ג) ובמשנה ברורה (שם) שדוקא אם ההגעה לעירוב כרוכה באיסור תורה, לא חל העירוב, אך אם היא כרוכה באיסור שבות (כגון בטיפוס על אילן), חל העירוב, שכן העירוב חל בשעת בין השמשות, ובמקום מצוה לא גזרו על שבות בבין השמשות.