פרק כג

שאלה: האם חייל שהתבקש לקדש לחבריו, רשאי לעשות כן למרות שאינו אוכל עמהם? והאם יש הבדל בענין זה אם הוא עצמו כבר יצא ידי קידוש?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן, אף על פי שיצא, מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא, מוציא, ואם יצא, אינו מוציא (לפי שבברכות הנהנין אין מוציא את חבירו אלא אם כן הוא עצמו נהנה). בעי רבא, ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא - מפיק, או דילמא ברכה לאו חובה היא? תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש ליה".

וכן פסק השו"ע[2]: "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה, ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה[3], והוא שאינם יודעים (לקדש בעצמם). ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם (אלא ישתה אחד המסובים מן היין), שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו[4]".

וא"כ לדעת השו"ע אין להוציא אחרים בקידוש כשהוא עצמו לא יוצא בו, אלא אם כן אינם בקיאים לקדש בעצמם, אולם יש מן הפוסקים[5] שחלקו על תנאי זה והוכיחו שמעיקר הדין יכול אדם להוציא בברכתו אפילו את הבקיאים לברך בעצמם. על כן למעשה לכתחילה יש להימנע מקידוש לאחרים הבקיאים לקדש לעצמם, אולם במקום צורך ניתן להקל בכך[6].

העירו מפוסקי דורנו[7] שרשאי אדם אף לקדש לאחרים תוך כדי סעודתו, אלא שבמקרה זה מאחר וכבר קידש בתחילת סעודתו, מעיקר הדין אין לו לברך על היין ששותה במהלכה, לפיכך אם אחד המסובים ישתה מן היין, רשאי המקדש אף לברך על היין עבורו, ואם לא כן, יקדש על הכוס מבלי לברך שנית על היין[8], ומ"מ ישתה ממנה כמלוא לוגמיו[9].

[1] ראש השנה כט ע"א.

[2] סימן רעג סעיף ד.

[3] אך העיר המשנה ברורה (שם ס"ק יט) שאם אינו אוכל עמהם אינו יכול להוציאם בברכת המוציא שבתחילת הסעודה, שכן גדר מצות סעודות השבת הוא בהנאה בהם, ואם אינו משתתף בסעודה, אינו שייך במצוה כלל. אלא שמבואר בשמירת שבת כהלכתה (פרק נא סעיף ו) שאם מקדש על הפת, מוציאם אף בברכת המוציא, אך הוסיף (שם סעיף ח) שכן הדין דוקא בליל שבת, ואילו ביום השבת שכשמקדש על הפת אין הקידוש ניכר (שהרי אין קידוש זה כולל את ברכת 'מקדש השבת'), אינו יכול להוציאם אלא אם כן אוכל עמהם.

[4] ומ"מ יש מקילין במקום צורך לטעום מעט לאחר קידוש היום, ואף כשלא יוצא ידי חובתו בקידוש זה, שמכיון שלשאר המסובים הקידוש הוא במקום סעודה, הרי הוא נטפל להם, עיין באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ב סימן יט.

[5] ראה משנה ברורה שם ס"ק כ וביאור הלכה שם ד"ה 'והוא שאינם יודעים', ועיין ילקוט יוסף שם סעיף יג ובהערה שם.

[6] ולענין אם רשאי לקדש לאחרים מבעוד יום ומבלי שהוא עצמו מקבל שבת, ראה רע"א (ריש סימן רסז) שהסתפק בכך שמא מאחר ובידו לקבל שבת באותה שעה, לפיכך נחשב כשייך בדבר, ועיין בשמירת שבת כהלכתה (שם סעיף יח) ובאריכות בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ג) שהקל בכך בדוחק ובדרך ארעי, וכעין זה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן כה).

[7] שמירת שבת כהלכתה שם סעיפים יט-כ.

[8] וכעין שמצינו בשו"ע (סימן רעא סעיף ד): "אם התחיל (לאכול) מבעוד יום, צריך להפסיק, שפורס מפה ומקדש. ואם היו שותים יין תחילה, אינו אומר אלא קידוש בלבד, בלא ברכת היין".

[9] לפי שחשיבות הקידוש לאומרו על היין, ועל כן יש לשתות אף במקרה זה. עיין שמירת שבת כהלכתה שם הערה נד.