מחיצות

ז.  כפי שהתבאר, הקפת השטח במחיצות נועדה להפוך את כולו לרשות היחיד.

"איזהו רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים (80 ס"מ[1]) ויש בו ארבעה טפחים (32 ס"מ[2]) על ארבעה טפחים או יותר, וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה"[3].

ח.  המחיצה צריכה להיות צמודה (עד תוך שלושה טפחים = 24 ס"מ[4]) לקרקע.

קטע מחיצה שנפרץ בחלקו התחתון וגובה הפירצה שלושה טפחים ומעלה, כגון גדר שנגרף החול תחתיה, או מחיצה העוברת על גבי תעלה, אינו יכול להוות מחיצה[5]. ומכאן שאין להסתמך על מבנה יביל שהוצב על גבי אבנים בגובה שלושה טפחים מהקרקע, כמחיצה לשטח התחום עימו.

ט.  לכתחילה יש להיזהר שהמחיצה תהא יציבה כך שלא תתנדנד ברוח המצויה באותו מקום[6]. עם זאת, במקום צורך ניתן להסתמך על מחיצה המתנדנדת ברוח, ובתנאי שגם בזמן התנודה גובהה אינו מתמעט מעשרה טפחים ואינה מתרוממת מהקרקע למעלה משלושה טפחים (24 ס"מ)[7].

י.  ניתן לעשות מחיצה מכל חומר שהוא, ואפילו צמחייה, סלעים, כלים, כלי רכב (נמוכים), או אנשים (שלא מידיעתם), יכולים להוות מחיצה[8]. הים כשהוא לעצמו אינו מהווה מחיצה, אולם פעמים שרצועת החוף בנויה ממצוק תלול הנחשב ל'תל המתלקט' (ראה גדריו להלן סעיף כא).

יא.  מחיצה זמנית, כרכב או ציוד שברור שיינטלו במהלך השבת, כשרה, כל זמן שידוע שעדיין לא ניטלו[9].

יב.  ניתן לשלב מחיצות שונות זו לצד זו, כגון מוצב שבצד אחד הוא מגודר ובצד השני מוקף בסוללת אבנים תלולה או בתעלת לחימה, ובלבד ששתי המחיצות יהיו סמוכות כך שלא תהיה פירצה ביניהן (בענין גדרי פירצה הפוסלת, ראה להלן סעיף מו).

ניתן גם לשלב מחיצות שונות זו על גבי זו, כגון גדר הבנויה על רמפה ויחד הן מגיעות לגובה עשרה טפחים, ובתנאי שאין ארבעה טפחים (32 ס"מ) בין הגדר לשפת הסוללה[10].

יג.  מחיצה העומדת מאליה, כסלעים, טרסה טבעית, מדרון תלול וכד', וכן מחיצה שנעשתה לצרכי שמירה ולא לשם מגורים (כגדרות שטחים חקלאיים או שטחי אחסנה), כשרה, אלא שחז"ל הצריכו ששטח שיש בו יותר מבית סאתיים (כ-1.2 קמ"ר[11]) יוקף לשם דירה[12].

למעשה ניתן לתקן עירוב של שטח בית סאתיים שהוקף כולו שלא לשם דירה, באמצעות פסילת המחיצה ע"י סתירת למעלה מעשר אמות (4.8 מטר[13]) ממנה, ובניית מחיצה חדשה לשם דירה במקומה[14] (על דרך זו ניתן גם לכנוס מעט לתוך השטח ולבנות שם את המחיצה החדשה[15], ובמידה והמדובר בשטח הנמצא בראש הר ומוקף מדרונות תלולים, ניתן אף לבנות את המחיצה מעל המדרון, מבלי לכנוס לתוך השטח[16]).

יד.  שדה זרועה בשטח של בית סאתיים שמקפידים שלא יהלכו בה, מבטלת את העירוב, ועל כן יש להקים סביבה מחיצה כשרה, בכדי לתוחמה ולאפשר את העירוב בשאר השטח. ומ"מ כשהשדה מהווה רק מיעוט זניח בשטח המעורב, וכל שכן כשמדובר בגינת נוי, ניתן לסמוך על הפוסקים שאין בכוחה לבטל את העירוב[17].

טו.  גדר העשויה עמודי שתי (קנים אנכיים) בלבד, או חוטי ערב (חוטים אופקיים) בלבד, מהווה מחיצה גרועה, ואינה מועלת להתיר אלא שטח הקטן מבית סאתיים, ברם, אם יש שם שלושה ישראלים ומעלה, רשאים להשתמש במחיצה זו אף לשטח גדול יותר (עד כדי בית סאתיים לכל אחד מהדיורים), ובלבד שלא ישאירו שם בית סאתיים ללא שימוש[18].

בכל מקרה ניתן להשתמש במחיצה גרועה להשלמת דופן שרובה גדור במחיצה טובה, או לגידור רוח רביעית של שטח המוקף משאר ג' רוחותיו במחיצות טובות[19].

טז.  גדר 'רשת' העשויה חוטים אופקיים ואנכיים שהמרחק בין חוט לחוט קטן משלושה טפחים, נחשבת כמחיצה שלימה (מדין 'לבוד'), לעומת זאת גדר 'תלתלית' הינה מחיצה פסולה, הואיל והמרחק בין החוטים בה גדול משלושה טפחים[20].

יז.  מחיצה שכוסתה בעפר, בצמחייה צפופה וקשיחה, או באשפה שאינה עשויה להתפנות (ואין בהם עצמם שיעור מחיצה), פסולה, לעומת זאת הצטברות מי גשמים, שלג, או ערמת חפצים, על המחיצה, אינם מביאים לפסילתה[21].

יח.  בכדי להחשב כמחיצה די בכך שצד אחד שלה יהיה במידות הנצרכות, לפיכך תל שצידו האחד תלול והשני מתון, נחשב למחיצה בצידו התלול. גדר שצידה האחד כוסה בעפר, כשרה בשל צידה השני. ועל דרך זו תעלה ששפתה האחת ברום עשרה טפחים והשניה נמוכה יותר, כשרה.

יט.  מחיצה הנוטה על צידה כשרה, ובלבד שהיא מתנשאת בתוך ארבע אמות (כשני מטרים[22]) לגובה עשרה טפחים (80 ס"מ[23]) מעל פני הקרקע, כלומר, ששיפועה גדול מ- 25 מעלות מהקרקע[24].

[1] 80 ס"מ לשיטת הגר"ח נאה, ו-96 ס"מ לשיטת החזו"א.

[2] 32 ס"מ לשיטת הגר"ח נאה, ו- 38.4 ס"מ לשיטת החזו"א.

[3] סימן שמה סעיף ב.

[4] 24 ס"מ לשיטת הגר"ח נאה, ו-28.8 ס"מ לשיטת החזו"א.

[5] שבת צז ע"א: "הא דתנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, פסולה כו', היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה".

[6] סימן שסב סעיף א: "כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה".

[7] פמ"ג אשל אברהם סימן שסב ס"ק כא וסימן שסג ס"ק ד, וכן שמענו מהגר"א נבנצל בשם הגרש"ז אויערבך, ועיין בענין זה בערוך השולחן (סימן שסג סעיף ח) שכתב: "אפילו מתנדנד ע"י הרוח לא הוי לחי, ודוקא נדנוד חזק כענפי אילנות שמתנדנדים הנה והנה בלא הפסק, אבל נדנוד מועט לא חיישינן לה".

[8] סימן שסב סעיף ה: "בכל עושים מחיצה, בכלים ובאוכפות כו', ואפילו בבעלי חיים, ובלבד שיהו כפותים, ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות מג' כו', והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה".

[9] עיין סימן שסה סעיף ז: "מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת, אסור משם ואילך", וכן עולה מהיתר השימוש למחיצה באנשים העומדים זה לצד זה, אף שפשוט שלא יישארו לעמוד כך כל השבת.

[10] סימן שסב סעיף ב: "תל שגבוה חמישה והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוהה חמישה, חשובה מחיצה לטלטל ולכל דבר", ובביה"ל (שם ד"ה 'שעשה עליו') כתב שלשיטת תרוה"ד אין התל מצטרף למחיצה כאשר המרחק ביניהם גדול מארבעה טפחים, וציין שלשיטת הגר"א ניתן להקל ולצרפם כל זמן שהמרחק ביניהם קטן מארבע אמות.

[11] 100*50 אמה, 1152 מ"ר לשיטת הגר"ח נאה, ו-1650 לשיטת החזו"א.

[12] סימן שנח סעיף א: "כל היקף שלא הוקף לדירה, כגון גינות ופרדסים ובורגנים (סוכות שמירה) שאינם עשויים אלא לשמור בתוכן, אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מארבע אמות אם הוא יותר מסאתיים".

סימן שסב סעיף א: "כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה כדי לשמור השדות, היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתיים".

עם זאת יש לציין שהביה"ל (סימן שנח סעיף א ד"ה 'לדירה') הביא שהראשונים התקשו כיצד מנתה המשנה את הדיר בכלל המקומות שהוקפו לדירה, ובאר בדעת רש"י: "שכיון שיוצא ונכנס שם תדיר לעיין על הזבל ואגב לחלוב אותם ולגזוז אותם (שהם צרכי דירתו), כמקום דירתו דמיא", ואילו רבינו יהונתן כתב: "דיר שיש לו מחיצות, ובית בתוכו לרועה שלהם" (וכעין זה הביא הביה"ל (סימן שסב סעיף א ד"ה 'כדי לשמור') את דברי הב"ח שכאשר השומר דר שם יומם ולילה, הוא בכלל דירת אדם). לפי"ז יתכן ששטחי אחסנה שיש בהם עמדות שמירה המאוישות ברציפות, יוגדרו כמוקפים לדירה. אלא שלבסוף ציין הביה"ל שהביאור המחוור הוא כשיטת שאר ראשונים: "דכיון שהם מיוחדים לדירה לבהמות בשעה שהם באים מן השדה וללינת לילה, אינם בכלל כרמלית ור"ה דליגזור בהו מידי", ועפ"ז אין היתר, לדבריו, אלא במכלאות בע"ח בלבד.

[13] 4.8 מטר לשיטת הגר"ח נאה, ו-5.76 מטר לשיטת החזו"א.

[14] סימן שנח סעיף ב: "ואם היה מוקף שלא לשם דירה ורוצה להקיפו לדירה, אין צריך לפרוץ כולו, אלא יפרוץ בו פירצה ביותר מעשרה ונמצא בית פתוח בו בלא היקף, ויחזור ויגדור הפירצה כולה או אמה היתרה על עשר אמות, והעשר אמות פתח הן, והרי הוא פתוח ולבסוף הוקף".

[15] שם סעיף ו: "בנה מחיצה באורך עשר לפני מחיצה הראשונה לבטלה שתהיה כמו שאינה ויהיה מוקף לדירה על ידי השנייה, אם הרחיקה מהראשונה שלושה טפחים, מותר".

[16] שם סעיף ח: "תל יותר מסאתיים ועשה מחיצות אפילו על שפתו, לדירה, מועיל, שהרי דר באויר מחיצות שעשה עתה", ועיין בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סימן נא) שהעלה למסקנה שניתן אף לבנות צורת הפתח על שפת התל.

[17] סימן שנח סעיף ט: "קרפף יותר מסאתיים שהוקף לדירה ונטע רובו אילנות, אפילו אינם נטועים שורות שורות, אינם מבטלים הדירה. אבל אם נזרע רובו, הזרעים מבטלים הדירה אפילו אין בהם אלא סאתיים. נזרע מיעוטו,  אם אין בו אלא סאתיים מותר, יותר מסאתיים, אסור".

ברם, עיין בביה"ל (שם ד"ה 'אבל'), בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב קו"א סימן ו), ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן מא), שבדוחק, כגון שהדבר כרוך בהוצאות גדולות ביותר, ניתן להסתמך על דעת הפוסקים שכשהשדה מהווה רק מיעוט זניח בשטח המעורב, אין בכוחה לבטל את העירוב, ובמיוחד אם ההיקף לדירה נעשה לאחר שהשדות כבר נזרעו. יתר על כן, עיין במאירי (ערובין כד ע"א) שכתב: "ומ"מ יראה לי שהזרעים העשויים לטיול ולצאת לשם תמיד לטייל שם ולהריח, אין אלו מבטלות מחיצות, והיקף דירה הוא אף על פי שנזרע. ומכאן יראה לי שרבים מקילין בכך בפרדסים הסמוכים לבתיהם".

[18] סימן שס סעיף א: "יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות, כגון שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, עד סאתיים מותר לטלטל בכולו, מסאתיים ואילך, אין מטלטלין בו אלא בארבע. וכן הדין אם הם שנים. ואם הם שלושה ישראלים, חשובים כשיירא ומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה, ובלבד שלא יקיפו יותר מכדי צרכם, שלא ישאר בית סאתיים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש".

יש להוסיף שכתב שעה"צ (שם ס"ק ב, בשם הפמ"ג) שמחיצת עמודי שתי שהוסיף קנה אחד אופקי לחבר את ראשי העמודים, נחשבת למחיצה טובה. אולם החזו"א (סימן עז ס"ק ד) תמה עליו שלא משמע כן מסוגיית הגמרא.

[19] ביה"ל שם ד"ה 'כגון', חזו"א שם ס"ק ג.

[20] סימן שסב סעיף ח: "פרוץ מרובה על העומד אסור, אלא אם כן כל פירצה מהם פחותה מג' טפחים".

[21] עיין סימן שעב סעיף טז: "חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה, אין יכולין לערב יחד אפילו מלא תבן וקש,  כל זמן שלא ביטלו, ואם היה מלא עפר וצרורות, אפילו סתמא שלא ביטלו, צריכים לערב יחד. הגה, י"א דאם מלאם בפירות סתמא בטלו לה, דדרכן לעשותן שם אוצר".

וכן עיין רמ"א סימן שנח סעיף ב (בענין ביטול מחיצה שלא הוקפה לדירה): "י"א דיכול להניח עפר אצל הכותל משני צדדיה עד שיתמעט הכותל מגובה עשר כו', ואף אם חוזר ולוקח משם אח"כ העפר, הואיל וביטלו שם שבת אחת. ויש חולקים דעפר לא הוי ביטול אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם".

[22] 1.92 מטר לשיטת הגר"ח נאה, ו- 2.3 מטר לשיטת החזו"א.

[23] 80 ס"מ לשיטת הגר"ח נאה, ו- 96 ס"מ לשיטת החזו"א.

[24] נלמד מדין תל המתלקט דלהלן.