פרק ט

שאלה: כיצד יש לנהוג ביחס לטלטול תיק אישי, או לפתיחת מגירת שולחן בחמ"ל, כשמונחים בהם חפצי היתר וחפצי מוקצה? האם מותר לטלטל כיסא שהניחו עליו חפץ מוקצה בכניסת השבת ולאחר מכן ניערוהו ממנו? האם חייל שבשל צורך מבצעי הכניס חפץ מוקצה לכיס מכנסיו, ולאחר זמן בטל הצורך, רשאי להמשיך ללובשם?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "האבן (מוקצה) שעל פי החבית (והוא חפץ להוציא יין מן החבית) - מטה על צידה והיא נופלת (ומותר לעשות כן, הואיל ואינו מטלטל את האבן בידיים)" - "אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור", כלומר, מאחר והניח את האבן על החבית על דעת שתהא שם בשבת, נעשתה החבית בסיס לאבן, ועל כן חל על החבית דין מוקצה גמור, כך שלא ניתן להטותה בכדי לנער את האבן (יתר על כן, מבואר בגמרא[2] שאפילו ניטל המוקצה משם, מ"מ לא ניתן לטלטל את הבסיס, הואיל והקצאתו בכניסת השבת החילה עליו דין מוקצה לכל השבת). ונחלקו ראשונים[3] אם חל דין זה דוקא כשדעתו שהמוקצה ישאר שם כל השבת, או שמא אף כשדעתו לסלק את המוקצה במהלך השבת (ע"י גוי וכד').

פסק השו"ע[4]: "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר, מטה חבית על צידה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים כו'. ואם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם בכניסת השבת[5], אסור להטות ולנער. וי"א דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת, מותר להטות ולנער בשבת, ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת" (והורו האחרונים[6] שהלכה כדעה ראשונה, אך במקום הפסד ניתן להקל בכך). והוסיף הרמ"א: "הגה, ואז אפילו ניטל האיסור משם, אסור לטלטל הכלי, דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת, אסור כל השבת כולה".

אלא שיש לציין שמצינו בפוסקים שבכדי להחיל את דין זה צריכים להתמלא עוד מספר תנאים. א. כתב הרמ"א[7]: "אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו, לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו", אכן, העירו האחרונים[8] שאם עושה זאת לטובת הבעלים ומסתמא ניחא ליה, חשוב כמניח מדעתו וחל עליו דין בסיס. ב. נחלקו הפוסקים[9] אם כן הדין אך ורק כשכוונתו שהמוקצה יהא מונח על ההיתר בדוקא, או שמא אפילו הניחו שם באקראי בעלמא, והורו האחרונים להקל במקום צורך. ג. הסתפקו האחרונים[10] אם דין בסיס לדבר האסור נאמר גם כשהניח כלי שמלאכתו לאיסור על גבי חפץ היתר, או שמא מאחר שכלי זה אינו מוקצה גמור (שהרי ניתן לטלטלו לצורך גופו או מקומו), אין הנחתו על חפץ אחר מפקיעה את היתרו ממנו.

א"כ מבואר שחפץ היתר ששכחו מוקצה על גביו, אינו נאסר בכך וניתן לטלטלו לאחר שינער את המוקצה מעליו. אולם אם בעל החפץ, או מי מטעמו, הניח עליו את המוקצה מבעוד יום, בכוונה, ולא מבלי משים (ובמקום צורך ניתן להקל גם כשהניחו שם בדרך אקראי בעלמא), על דעת שישאר שם בשבת (ובמקום הפסד ניתן לסמוך על המקילים שהאיסור חל דוקא אם היתה דעתו שישאר שם כל השבת), חל על חפץ ההיתר דין 'בסיס לדבר אסור' ונאסר בטלטול אפילו לכשיוסר המוקצה מעליו. ויש מקילים שאין דין זה חל אלא בהנחת מוקצה גמור שאסור בטלטול אף לצורך גופו ומקומו.

ברם, יש להעיר שכל דין בסיס אינו חל אלא כשחפץ ההיתר אכן טפל למוקצה, לפיכך:

א. מבואר בפוסקים שאם אין למוקצה חשיבות לגבי ההיתר, כגון שהניח מטבע פחות ערך על גבי שולחן[11], קליפות גרעינים ע"ג צלחת, או שתלה מוקצה על דלת הארון או הבית[12], וכל שכן אם המוקצה נועד לשמש את חפץ ההיתר, כגון שהניח אבן על דפי נייר שלא יתפזרו ברוח[13], הרי שלא חל על חפץ ההיתר דין בסיס.

ב. על יסוד זה נפסק בשו"ע[14]: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו כו', וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור[15], אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו".

ג. על דרך זו כתב הרמ"א[16]: "כיס (ארנק שיש בו מעות) התפור בבגד כו', מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד", דהיינו, דין הבסיס חל דוקא אם המוקצה מונח ישירות על חפץ ההיתר, אך אם הוא מונח על דבר הטפל לחפץ ההיתר, אין חפץ ההיתר טפל למוקצה, ועל כן לא חל עליו דין בסיס. וכתבו מפוסקי דורנו[17] שכן הדין במוקצה שהונח מדעת בכיס הבגד, שאמנם הכיס נאסר מדין בסיס (ומטעם זה חל איסור להכניס את ידו לשם[18]), אך הבגד עצמו מותר בטלטול (אלא שבמידת האפשר[19] ינער את המוקצה מן הבגד קודם שיטלטלנו). ברם, כל זאת בכיס 'פנימי' שרק פיו תפור בבגד אך הוא מהווה כיס בפני עצמו, אולם כיס 'חיצוני' שתפור בבגד באופן שהבגד מהווה לו דופן, הרי שנמצא המוקצה מונח על הבגד עצמו ואוסרו מדין בסיס.

ע"פ זה הורו האחרונים[20] שניתן לטלטל שולחן שבמגירתו הונח מוקצה, שאמנם המגירה נחשבת בסיס למוקצה, אך השולחן עצמו לא נאסר. אולם כל זאת במגירה המחוברת לשולחן וטפילה לו, אך אם ניתן לשולפה מן השולחן, הרי שנחשבת כלי בפני עצמו, וממילא השולחן נחשב בסיס לה ונאסר גם הוא בטלטול.

א"כ מבואר שאין דין 'בסיס לדבר האסור' חל אלא כשהבסיס אכן טפל ובטל למוקצה, אך אם אין למוקצה חשיבות לגביו, או שמונח על הבסיס גם חפץ היתר שחשיבותו (בשבת) גדולה מן המוקצה, או שהמוקצה אינו מונח ישירות על הבסיס, אלא מונח על דבר הטפל לו, אין הבסיס נאסר, אלא שבמידת האפשר יש לנער את המוקצה מעל החפץ קודם שיטלטלו.

לפיכך אסור לטלטל תיק אישי שמונחים בו חפצי היתר וחפצי מוקצה, אא"כ חפצי ההיתר חשובים מחפצי המוקצה כך שהמוקצה טפל אליהם, לעומת זאת מותר לטלטל בגד שהניחו מוקצה בכיסו, או שולחן שהניחו מוקצה במגירה הקבועה בו (ואינה נשלפת), לפי שהמגירה והכיס טפלים לבגד ולשולחן, ואין דין בסיס חל אלא כשהמוקצה מונח ישירות על ההיתר, ולא כשמונח רק על הטפל לו.

[1] שבת קמב ע"ב.

[2] שם מד ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב, מיטה כו', יש עליה מעות - אסור לטלטלה, אין עליה מעות - מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות", וכתבו תוס' (שם ד"ה 'יש עליה מעות') שעל כרחנו מדובר במעות שהונחו שם מדעת, שכן אם נשכחו שם, הלא קי"ל "האבן שעל פי חבית, מטה על צידה והיא נופלת". וכן פסק השו"ע (סימן שי סעיף ז): "מיטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה ביה"ש, אסור לטלטלה, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, וה"ה לכל דבר היתר שמונח עליו איסור".

[3] עיין רש"י (שם נא ע"א ד"ה 'הרי זה נוטל') שנקט שעל קדרה שכיסוה במוקצה חל דין בסיס, למרות שפשוט הדבר שדעתו להסיר את המוקצה ולאכול מן הקדרה במהלך השבת. ואילו תוס' (שם ד"ה 'או שטמן בדבר') חלקו על כך ונקטו שאין דין בסיס אלא כשדעתו להניח את המוקצה שם לכל השבת.

[4] סימן שט סעיף ד.

[5] לשיטת מהרא"י (תרוה"ד פסקים וכתבים סימן קצג) כשהניח בסתמא ביום ששי, יש לתלות שדעתו שישארו שם בשבת, ואילו לדעת הב"י (שם) לא נעשה בסיס אלא כשדעתו מפורשת שישארו שם בשבת.

[6] משנה ברורה שם ס"ק כא.

[7] שם.

[8] משנה ברורה שם ס"ק כז.

[9] לשיטת הט"ז (שם ס"ק א) בכל מקרה שמניח מדעת את המוקצה על חפץ, ואפילו הניחו שם באופן אקראי, נאסר הבסיס, ואילו לדעת המגן אברהם (שם ס"ק ו) דוקא כשיש לו עדיפות מפורשת שהמוקצה יהא מונח שם, רק אז נעשה לבסיס לו. ולמעשה הורה המשנה ברורה (שם ס"ק יח) שניתן להקל במקום צורך, ועל כן המניח בתיק או מגירה וכד' מוקצה ע"ג חפץ היתר, והניח כך מפאת הצפיפות שם, אע"פ שבמצבים מסוימים יחול דין בסיס על המגירה, מ"מ במקום צורך ניתן לנער את המוקצה מעל חפץ ההיתר, שכן ההנחה על גביו היתה באקראי בעלמא.

[10] פמ"ג משבצות זהב ריש סימן שח אות ד. ועיין שמירת שבת כהלכתה (פרק כ סעיף מח) שאפילו לדעה שחל דין בסיס בהנחת כלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ ודאי יוכל לטלטל את הבסיס לצורך גופו או מקומו, שהרי לא שייך שיהא דין הבסיס חמור מן המוקצה שעליו. 

[11] ראה משנה ברורה סימן שי ס"ק לא.

[12] ראה משנה ברורה סימן רעז ס"ק ז שכתב שהדלת בטילה לבית ועל כן אינה בטילה לנר.

[13] ראה שו"ע סימן רנט סעיף א ומשנה ברורה שם ס"ק ט.

[14] סימן שי סעיף ח, ע"פ הגמרא (שם מז ע"א): "אמר רבא כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמיה (אפר שאינו מוקצה) ואף על גב דאיכא עליו שברי עצים (שהוקצו)".

[15] ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק לג) שרמת החשיבות נקבעת ע"פ הבעלים, ואם ההיתר חשוב לבעלים מן האיסור, לא חל דין בסיס, למרות שלכל העולם האיסור חשוב מן ההיתר. ועיין עוד בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה רג) שציין שהדבר נקבע ע"פ החשיבות בעיני הבעלים באותה השבת, וע"כ מסתבר שאף לסכום כסף גדול אין חשיבות בשבת כנגד צורכי הסעודה.

[16] סימן שי סעיף ז, ע"פ תרומת הדשן (סימן סט) שהוכיח מהמשנה (כלים פרק יח משנה ב) שניתן לגרור עגלה בשבת אף כשמונח כסף על גלגליה, לפי שאינה נחשבת כבסיס למעות שע"ג הגלגל. ועיין עוד במשנה ברורה שם ס"ק כט-ל.

[17] שמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיפים ע-עא, וראה משנה ברורה שם ס"ק ל.

[18] ראה משנה ברורה שם ס"ק כט.

[19] עיין במשנה ברורה (שם) שהביא שהמג"א (שם ס"ק ז) דייק בלשון הרמב"ם (בפירושו למשנה שם) שהיתר הטלטול הוא דוקא אם ניער תחילה את המעות מן הבגד, ולעומת זאת רע"א (שם) למד בדעת התוס' (שבת מד ע"ב ד"ה 'הא אין עליה מעות') והרשב"א (שם) שאין חובה לנער את המעות, וכן משמעות לשון השו"ע.

[20] משנה ברורה שם ס"ק לא.