פרק ח

שאלה: האם ניתן לייחד אבן לצורך ייצוב יריעות האוהל בפני הרוח, ובכך להפקיע ממנה דין מוקצה ולאפשר את טלטולה בשבת? ומה דין שימוש בשבת בלבנה המשמשת בחמ"ל להכביד על דפים שלא יתנופפו ברוח, וב'ארגז פעולה' המשמש לאיחסון של ציוד אישי?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תנן התם, האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. אמר רבה אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור (ואף לא רשאי להטות את החבית), ורב יוסף אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה כיסוי להחבית כו' (ורשאי אף להסירה בידיים). במאי קמיפלגי? מר סבר בעינן מעשה (להחיל על האבן תורת כלי), ומר סבר לא בעינן מעשה. ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר רבי חנינא ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רבי חנינא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו: צאו וחישבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא הצריכן רבי למעשה. ורבי יוחנן אמר, הצריכן רבי למעשה. מאי אמר להו? רבי אמי אמר, צאו ולמדום אמר להו (כלומר, הורה להם לסדר את האבנים לצורך הישיבה, לפי שלא ניתן במעשה קלוש להחיל עליהם שם כלי ולהפקיעם מדין מוקצה), רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו (ובכך שישפשפום מן הטיט, יחול עליהם שם כלי, ויהיו רשאים לטלטלם למחרת)". ונפסקה הלכה[2] כרבי אמי שאין איסור מוקצה פוקע מן החפץ אלא כשמתקנו לשימוש במעשה גמור.

לעומת זאת מצינו בגמרא[3]: "טומנין (קדירה, לשמור על חומה) בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן" – "אמר רבא, לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה, אבל ייחדן להטמנה, מטלטלין אותן", הרי שמועיל אף ייחוד גרידא להפקיע מתורת מוקצה.

ונחלקו ראשונים בביאור ענין זה, יש שבאר[4] שאמנם לצורך ייחוד זמני של חפץ לשימוש היתר, נצרך מעשה גמור, אך אם מייחדו לכך לעולם, די במחשבה גרידא, ויש שחילק[5] בין ייחוד חפץ לדבר שאין דרכו לכך, שאז אמנם נצרך לייחדו לצורך זה לעולם, לבין ייחודו לענין שדרכו לשמש לצורך זה, כגון אבן לפיצוח אגוזים, שאז די בייחוד לשבת אחת.

פסק השו"ע[6]: "אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת כו', אלא אם כן ייחדה לכך לעולם, אבל ייחדה לשבת זה בלבד, לא. והני מילי בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן, אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון לפצוע בה אגוזים, בייחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא"[7], הרי שסתם כשיטה המקילה, ורק ציין לאחר מכן שיש מחמירים, וכן הורו האחרונים[8] שבדבר שדרכו בכך, ניתן להסתפק במקום צורך בייחוד לשבת אחת[9].

לפיכך במקום צורך ניתן להסתפק בייחוד אבנים לשבת אחת, כשהמדובר בשימוש המצוי בהם (כסמיכת דלת, או ייצוב יריעות האוהל, בכדי שלא ינועו), אולם אם אין המדובר בשימוש מצוי (כגון הנחת לבנה על דפים בכדי שלא יתנופפו), לא ניתן להפקיע את איסור המוקצה מהחפץ אלא בייחודו לעולם לתשמיש זה. ויש להעיר שכן הדין אף במוקצה מחמת חסרון כיס שייחדוהו לתשמיש היתר[10] , וכל שכן בכלי שמלאכתו לאיסור שייחדוהו לתשמיש היתר[11].

עוד יש להוסיף שכתבו האחרונים[12] שדי בייחוד במחשבה ואין צורך באמירה מפורשת, יתר על כן, אם בעליו רגילים להשתמש בחפץ לצורך זה, אף אין צורך ליחדו במפורש בכדי להתירו.

[1] שבת קכה ע"ב.

[2] ראה שו"ע סימן שח סעיף כא וסימן שט סעיף ד.

[3] שם נ ע"א.

[4] רשב"א בתשובה ח"א סימנים תשנו-תשנז.

[5] ר"ן שם כג ע"א מדפי הרי"ף.

[6] סימן שח סעיף כב.

[7] בסוף הסעיף הוסיף השו"ע: "וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום", והיינו כשיטת המרדכי (שם סימן שכד) שאין ייחוד מועיל אלא צריך לעשות מעשה תיקון, אולם נראה ברור שהשו"ע לא חש לשיטה זו להלכה.

[8] משנה ברורה שם ס"ק צז. וכן הורו שמירת שבת כהלכתה פ"כ סעיף מד, ילקוט יוסף שם דיני מוקצה מחמת גופו סעיף לב, ועוד.

[9] ברם, יש להעיר שנפסק בשו"ע (שם סעיפים כ-כא, ע"פ סוגיות הגמרא שם ושם): "חריות (פירוש, ענפים) של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם. ישב עליהם מעט מבעוד יום, מותר לישב עליהם בשבת. וכל שכן אם קשרן לישב עליהם, או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם, אפילו בחול. אבל נדבך של אבנים, אע"פ שחשב עליו מבעו"י, אסור לישב (עליהם) אא"כ למדום (פירוש, סידרום)".

ומבואר טעם החילוק במשנה ברורה (שם ס"ק פז, ע"פ המ"מ פכ"א משבת הכ"ה) שדוקא בחריות שיש המיועדות להסקה ויש המיועדות לישיבה, ובשל מחשבתו לקוצצם להסקה חל עליהם דין מוקצה, מועילה מחשבה להפקיעם מייעוד זה, משא"כ באבנים שבדרך כלל אינם משמשים לישיבה, נצרך מעשה מפורש להוכיח שמייחדם לצורך זה.

הרי שפעמים שאין די במחשבה גרידא בכדי לייחד חפץ לשימוש היתר (אמנם הרמ"א כתב שם: "וי"א דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר", והיינו לפי שסבר כשיטת הרי"ף שלא הביא את סוגיית 'נדבך האבנים' להלכה (ראה מ"מ שם), אולם למעשה כתבו האחרונים (מג"א שם ס"ק מא, משנה ברורה שם ס"ק צ) שאין להקל בענין זה, ובדבר שאין דרך להשתמש בו, יש לייחדו לתשמיש ע"י מעשה), ואפשר (עיין משנה ברורה שם בסוף דבריו ושו"ע הרב שם סעיף נב) שדין ייחוד מוקצה לעולם שווה לייחוד ע"י מעשה, עוד מצינו באחרונים (עיין ערוך השולחן שם סעיף מג) שכתבו שבדבר ששייך בו תיקון ע"י מעשה, לא מועיל ייחוד במחשבה גרידא, ורק בדבר שלא שייך בו מעשה, כייחוד אבן לפיצוח אגוזים, מספיקה מחשבה להפקיע מדין מוקצה.

[10] ראה שו"ע (שם סעיף כו): "נסרים של בעה"ב, מותר לטלטלן, ושל אומן, אסור (הואיל ומקפיד עליהם), אא"כ חשב עליהם מבעו"י ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר", וכן מבואר בשמירת שבת כהלכתה שם סעיף כג.

[11] ראה חזון איש סימן מג ס"ק א, שכן מוכח מהגמרא שם קכב ע"ב, וכן מבואר בספר אורחות שבת פרק יט סעיף לא.

[12] כן הורה המשנה ברורה שם ס"ק צג ובשער הציון שם, שכן משמעות לשון הראשונים והפוסקים.