פרק ז

שאלה: כיצד ינהג חייל הנמצא באבט"ש ובאפשרותו להדליק את נרות השבת על גבי שולחן שיזדקק לו בהמשך השבת?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "האבן (מוקצה) שעל פי החבית (והוא חפץ להוציא יין מן החבית) - מטה על צידה והיא נופלת (ומותר לעשות כן הואיל ואינו מטלטלה בידיים)" - "אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח[2] - נעשה בסיס לדבר האסור". כלומר, מאחר והניח את האבן על החבית מדעת שתהא שם בשבת, עשה את החבית בסיס לאבן ועל כן חל על החבית דין מוקצה ונאסרה בטלטול, ממילא לא ניתן להטות את החבית בכדי לנער את האבן.

לפיכך פסק השו"ע[3]: "נר שהדליקו בו באותה שבת, אע"פ שכבה, אסור לטלטלו", ובארו המפרשים[4] לפי שבשעת בין השמשות היה הנר בסיס לשלהבת המוקצת[5], לפיכך הוקצה לכל השבת. ובאותה מידה נאסר אף השולחן שהודלקו הנרות עליו, שהרי אף הוא בסיס לאיסור.

אלא שמצינו שני דרכי היתר לענין זה:

ראשית, מצד שאפשר שבנר יועיל תנאי מפורש לטלטלו לכשיכבה, (שמאחר והמוקצה (השלהבת) עתיד להסתלק מאליו, ניתן להקל בו יותר משאר בסיס לאיסור[6]), ונחלקו הפוסקים בדבר, השו"ע כתב[7]: "אם התנה מערב שבת על נר זה שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה", וכן מנהג הספרדים[8] והתימנים[9], ואילו הרמ"א השיג[10]: "הגה, ויש אומרים דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו".

שנית, ע"פ המבואר בשו"ע[11]: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו כו', וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו", ואמנם פסק השו"ע[12] שאין היתר לטלטל מנורה ע"י הנחת כיכר חשוב עליה, לפי שעיקר עשייתה לשלהבת ועל כן אינה בטילה אגב הכיכר, אולם מבואר באחרונים[13] שכל שאין המגש או השולחן שהניח עליהם את הנרות מיוחדים לו, תועיל הנחת כיכר.

לפיכך[14] המדליק נרות שבת על גבי השולחן, נעשה השולחן בסיס לדבר האסור ונאסר בטלטול לכל השבת, אכן, אם הניח חלה או יין וכד' (שמפאת נחיצותם יש להם חשיבות רבה בשבת[15]) לצד הנרות כך שהשולחן יהווה בסיס אף לדבר המותר והחשוב ושהה כך כל זמן בין השמשות (ולמנהג הספרדים והתימנים אף אם התנה קודם השבת שיטלטלנו לאחר שיכבו הנרות), הרי שניתן לטלטלו[16], אך דוקא לצורך גופו (שנצרך לו במקום אחר) או מקומו (שנצרך למקום השולחן). ובאותה מידה רשאי להעמיד מראש את הנרות עם החלה על מגש על גבי השולחן, ובכך יוכל לאחר זמן להסיר את המגש לצורך שימוש במקומו[17].

[1] שבת קמב ע"ב.

[2] לשיטת הט"ז (סימן שט ס"ק א) בכל מקרה שמניח מדעת את המוקצה על הבסיס ואפילו הניחו שם באופן אקראי, נאסר, ואילו לדעת המגן אברהם (שם ס"ק ו) דוקא כשיש לו עדיפות מפורשת שהמוקצה יהא מונח שם, רק אז נעשה לבסיס לו. ולמעשה הורה המשנה ברורה (שם ס"ק יח) שניתן להקל במקום צורך.

[3] סימן רעט סעיף א, ע"פ הגמרא שם מד ע"א.

[4] משנה ברורה שם ס"ק א, ע"פ הגמרא שם מז ע"א. ועיין חזון איש (הלכות שבת סימן מא אות טז) שהואיל ואין דרך לטלטל כלל את השלהבת, לפיכך נעשתה מוקצה.

[5] אף שיש ראשונים שנקטו (עיין תוס' שם נא ע"א ד"ה 'או שטמן') שאין דין 'בסיס לדבר האסור' חל אלא כשדעתו שהמוקצה יהא שם כל השבת, מ"מ מבואר באחרונים (ביאור הלכה שם סעיף ב ד"ה 'אפילו לצורך גופו') שאין להקל בנר ופמוטות, לפי שאינו מתכוון לסלק את המוקצה במשך השבת, אלא רק השלהבת תסתלק מאליה, וכן מאחר ובגלל מצות ההדלקה דעתו חלוטה שיהא שם כל בין השמשות, ואינו כאבן שע"פ חבית שאפשר שינערנה בשעה זו. מה גם שעיין בשו"ע (סימן שט סעיף ד) שמשמע שסתם שלא כדעה זו אלא הביאה רק בתורת 'יש אומרים', אמנם במשנה ברורה (שם ס"ק כא) כתב שניתן להקל בכך במקום הפסד.

[6] ראה משנה ברורה שם ס"ק יא.

[7] שם סעיף ד, ע"פ הרמב"ן שם מה סוף ע"א.

[8] ילקוט יוסף שם סעיף ג, וע"ש שמועיל לו תנאי מראש לכל השנה.

[9] שו"ע המקוצר סימן סח סעיף ח.

[10] שם, ע"פ התוס' שם מד ע"א ד"ה 'שבנר ובקערה'.

[11] סימן שי סעיף ח, ע"פ הגמרא שם מז ע"א "אמר רבא כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמיה (אפר שאינו מוקצה) ואף על גב דאיכא עליו שברי עצים (שהוקצו)".

[12] סימן רעט סעיף ג.

[13] עיין ילקוט יוסף שם סעיף ה ובשארית יוסף שם.

[14] עיין בפירוט בשמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיפים נט-סג.

[15] עיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן כב אות יז) שגדר החשיבות נקבע ע"פ הנחיצות העכשווית, ועל כן אף במציאות שהמוקצה בעל ערך ממוני רב, מ"מ אם בשבת זקוק יותר לדבר המותר, הרי שחשיבותו גדולה יותר. מאידך, אם יש לו מהמין המותר במקום אחר, הרי שאיננו באמת נצרך לדבר המותר, וחשיבות הדבר האסור גדולה יותר.

ועיין שמירת שבת כהלכתה (שם הערה רג) שחשיבות האוכל גדולה מהתאורה. ועיין בספר מנוחת אהבה (פרק יד סעיף יז) שאף רשאי להניח ספרי קודש, שאף הם חשובים לו ממאור הנרות.

[16] וראה משנה ברורה (סימן רעז ס"ק יח) שמותר לטלטלו אפילו בשעה שהנרות דולקים, ובלבד שיטלטלנו בנחת כך שאין לחוש לכיבוי, ומאידך הוסיף שם שההיתר הוא בטלטול השולחן עצמו, אך באם ניתן הדבר, ינער תחילה את הפמוטות מעליו ולא יטלטלם בידיים, ורק אם אין הדבר אפשרי, יטלטלם אגב השולחן.

[17] ומבואר בשו"ע הרב (שם סעיף ו) ובשמירת שבת כהלכתה (פרק כ סעיף נה) שכל שהיה שם משך בין השמשות חל על המגש דין בסיס לדבר האסור והמותר, ואפילו אם לאחר זמן ניטל הדבר המותר, מ"מ נשאר ההיתר לטלטל המגש.