פרק א

שאלה: האם חיילים/ות מחויבים בהדלקת נרות בבסיסם, או שמא נפטרים בהדלקה שמדליקים בבתיהם? האם יש הבדל לענין זה בין חייל רווק לנשוי? האם ניתן להסתפק בהדלקת נרות שמדליק אחד החיילים (או החיילות) בחדר האוכל? והאם אף משפחת מפקד או מרצה אורח יוצאת בהדלקה זו?

תשובה: כתב השו"ע[1]: "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת (ונוהגים להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור). אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא (שלא ישבו בחשיכה)", ומבואר בפוסקים[2] שעיקר המצוה לענג השבת בהדלקה במקום הסעודה, ובנוסף לכך מצוה להדליק נרות בשאר חדרי הבית בכדי שלא יהא שרוי בעלטה וייכשל בהליכתו שם (ומעבר לחיוב הארת הבית, ישנו חיוב על כל אדם שיהיה לו נר לכבוד שבת[3], אלא שלענין זה אדם נשוי יוצא במה שאשתו מדלקת לו, ואפילו אינו נמצא בבית).

המנהג שעקרת הבית מדליקה עבור שאר בני הבית[4], אך פשוט שבכל מקרה שלא מתקיימת ההדלקה באופן זה (כגון כשאחד מבני הבית משרת בצבא ושובת מחוץ לבית, או כגון שעקרת הבית נעדרת מתוקף תפקידה כמפקדת בבסיסה), מוטל חיוב הדלקת הנרות על כל אחד במקום הימצאו, וכן פסק השו"ע[5]: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו".

במידה וישנם מספר אנשים באותו מקום, נחלקו הפוסקים[6] אם ניתן לכולם להדליק באותו חדר, יש שבארו שכל תוספת אורה מגבירה את עונג השבת, וכן נקטו האשכנזים, ויש שבארו שלאחר שהראשון הדליק אין משמעות להדלקת נרות נוספים, וכן נקטו הספרדים והתימנים.

לעניננו היה מקום לומר שחלה חובת הדלקה על כל אחד מחיילי הבסיס, ברם, הוסיפו האחרונים[7] שמספר אנשים הדרים ואוכלים יחדיו, כחיילים או תלמידי פנימיה, הרי הם כמשפחה גדולה אחת וידליק אחד מהם עבור כולם[8], אך נראה שאין משפחת מפקד או מרצה אורח וכד' בכלל זה[9].

לפיכך מצוה על חיילים וחיילות (בין רווקים בין נשואים) להדליק נרות בברכה בחדר האוכל (וידליק אחד מהם עבור כולם, ויסדירו שיהו הנרות דולקים לכל הפחות בזמן הסעודה), ומלבד זאת ידאגו לתאורה מצומצמת[10] בחדרי המגורים (אך אין יוצאים ידי חובת המצוה בהדלקת נרות בבית הכנסת[11]), ברם, במידה ומקומות אלה כבר מוארים^[12] והדלקת הנרות בהם כרוכה בטירחה מרובה, כגון שנותר מעט זמן עד לכניסת השבת ועליו להספיק עוד להתארגן לקראת השבת, הרי ששונה דין חייל רווק עצמאי^[13] שחייב להשתדל מכל מקום שיהא לו נר שבת, מחייל נשוי שיוצא בהדלקת אשתו[14].

[1] סימן רסג סעיף ב, ע"פ תקנת חז"ל המובאת בגמרא (שבת כה ע"ב) "הדלקת נר בשבת – חובה", וע"פ המבואר בגמרא (שם כג ע"ב) שהוא משום שלום בית.

[2] ראה רמ"א (שם סעיף י) שכתב (ע"פ רש"י ותוס' שם כה ע"ב): "ועיקר ההדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השולחן", ובמשנה ברורה (שם ס"ק ל וס"ק מה) ובביאור הלכה (שם סעיף ו ד"ה 'בחורים') שהמצוה להדליק אף בשאר חדרי הבית כדי שלא ייכשל בעץ ובאבן, וכשלא ניתן להדליק במקום האכילה, כגון שסועדים אצל אחרים, יברכו על הדלקת נרות בשאר הבית, ורק יקפידו שיהו הנרות גדולים באופן שיהנו מאורם לכשיבואו לשם בתום הסעודה (או לחילופין ישהו שם בתחילת הערב קודם שיצאו לסעוד), שאם לא כן נמצאת ברכת הנרות ברכה לבטלה, וכדפסק השו"ע (שם סעיף ט): "המדליקין בזוויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה (לכשיכנסו לביתם), הוי ברכה לבטלה".

[3] כן מבואר בביאור הלכה (שם) שאף כשאין לו להדליק מהסיבות הנ"ל, וכגון שסועד ולן אצל אחרים, מ"מ מצוה על כל איש מישראל להדליק נר (ונראה שהוא משום כבוד השבת), ושכן משמעות השו"ע (שם סעיף ז): "אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפרוטה", משמע שכשמדליקין עליו בביתו, אין צריך להשתתף, והיינו מאחר והחדר כבר מואר ע"י שאר האורחים, אין לו להדליק אלא מצד שצריך שיהיה לו נר לכבוד שבת, ולענין זה יוצא בהדלקת אשתו, ועיין שמירת שבת כהלכתה פרק מה סעיף ג ושו"ת אור לציון ח"ב פרק יח תשובה ד.

[4] שו"ע שם סעיף ג, הואיל ועוסקת בכל צרכי הבית.

ובכלל בני הבית מוציאה בהדלקתה אף את אורחי הבית (ראה משנה ברורה שם ס"ק לג), אך מ"מ אם יש להם חדר לינה פרטי, מחויבים לדאוג שם לתאורה כלשהי (ראה משנה ברורה שם ס"ק לא), ואם אין שם כל אור (ואין סכנת שריפה בדבר), ידליקו שם נרות גדולים שימשיכו לדלוק עד בואם לשם לאחר תום הסעודה.

[5] שם סעיף ו.

[6] ראה שו"ע שם סעיף ח: "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר, ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד", ואילו הרמ"א העיר: "הגה, אבל אנו אין נוהגין כן".

[7] עיין שמירת שבת כהלכתה (פרק מה סעיף יא) וספר מנוחת אהבה (פ"ד סעיף יב) שנקטו יסוד זה לענין בחורי ישיבה המתגוררים בפנימיה, ובשו"ת דבר חברון (סימן רמג) כתב כן לענין חיילים בבסיס צבאי. 

[8] ובמידה והנרות בבעלות פרטית של אחד מהם, עליו להקנות (באמצעות אדם אחר) חלק בהם לשאר בני החבורה. ראה משנה ברורה סימן תרעז ס"ק ג ושער הציון שם. 

ויש להעיר שנראה שאפילו ירצה חייל (אשכנזי) אחר להוסיף גם כן ולהדליק בברכה, אינו רשאי, שהרי כבר נפטר בהדלקה, עיין שו"ת שבט הלוי ח"ג סימן כד ושו"ת יחוה דעת ח"ב סימן לב, וכן בשמירת שבת כהלכתה שם הערה לב. ונראה שאפילו יתכוון מפורשות שאינו רוצה לצאת בהדלקת אחרים, מ"מ ראוי לו להימנע מהדלקה בברכה, שכן כיום, בשל תאורת החשמל, יש פחות משמעות לתוספת אורה זו. כן הורה לנו הגר"ד ליאור.

[9] כן דעת הגרי"ש אלישיב (ראה שבות יצחק עמוד קעט) וכן הורה הגר"ד ליאור (ראה הלכה כסדרה ח"א פ"ו הערה 4) שאזרח המתארח בבסיס אינו יוצא בהדלקה זו (אלא אם כן הקנו לו בעלות חלקית בנר), אולם בשמירת שבת כהלכתה (שם סעיף א) נקט שאורח לארוחה נמשך אחר בעל הבית ויוצא בהדלקתו.

ועיין שמירת שבת כהלכתה (שם סעיפים ח-ט) וילקוט יוסף (שם סעיף יט) שבמצבים אלה עדיף שידליקו בחדרם המיוחד ולא בחדר האוכל המשותף (שכבר מדליקים שם נרות, מה גם שבדרך כלל מדליקים את הנרות בפינה מרוחקת בחדר האוכל ואין בכך שמחה יתירה), ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן קפג) כתב שעדיף שידליקו אור חשמלי בחדרם ואילו את הנרות ידליקו במקום האכילה, וכעין זה כתב בספר פסקי תשובות (שם אות ל בשם פוסקי דורנו) שאין חשיבות לתוספת אור הנרות אלא במקום האכילה, ועל כן בימינו שתאורת החשמל נפוצה, יש להעדיף הדלקה דוקא במקום האכילה. ברם, מנהג התימנים (עיין שו"ע המקוצר סימן נז סעיף יד) שכל שדרים בבית אחד אפילו יש להם חדר מיוחד לא ידליקו בו בברכה, שלא תיקנו אלא בחדר העיקרי שבו סועדים ואוכלים. 

(לענין שימוש במנורות חשמליות כתחליף להדלקת נרות, ובמיוחד בחדרי מגורים שלא ניתן להדליק בהם אש, עיין בתשובה ג).

[10] וניתן אף להסתפק באור מסדרון וכד', כל שמאיר את חדרי המגורים שלא יהיו שרויים בעלטה.

ונראה שכשאין באפשרותו להשאיר בחדר אלא תאורה חזקה בלבד והדבר ימנע ממנו לישון כראוי, עדיף שלא ידליקנה כלל, "שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער" (שו"ע סימן רעג סעיף ז). ובמיוחד נכון הדבר כשקיים סיכוי סביר שחבריו שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות יכבו תאורה זו בשבת, וכמבואר בשו"ת אגרות משה (ח"ג סימן מג) שאף מי שאינו יכול להתפלל בעל פה, אינו רשאי להשאיר תאורה כשיודע שבכך יכשיל אחרים שיכבוה בשבת, אולם דעת הגרש"ז אויערבך (מובא בספר הצבא כהלכה פרק לא סעיף ה) שאין אדם נדרש לוותר על זכויותיו גם אם ע"י כך יגרום בעקיפין לאחרים לעבור עבירה (מה גם שלפעמים דוקא מניעה מהשארת תאורה בחדר תגרום לחבריו להדליק את האור בבואם לחדר).

[11] שהרי מפאת קדושתו אינו משמש לתשמישי מגורים. וממילא פשוט שאף אם מדליק נרות שם, אין מברך עליהם.

[12] עיין להלן תשובה ג שלדעת רבים מפוסקי דורנו ניתן במקום צורך להשתמש בתאורה חשמלית לקיום המצוה, אלא שיש להדליקה לכבוד השבת, וכעין שכתב הרמ"א (סימן רסג סעיף ד): "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת" (וראה שמירת שבת כהלכתה (פרק מג סעיף לב) שכתב לברך על הדלקה זו, ואילו בילקוט יוסף (שם סעיף מז) כתב שיחזור וידליק בלא ברכה).

ועיין עוד שמירת שבת כהלכתה (שם סעיף לד) שראוי להדליק את התאורה החשמלית לאחר הדלקת נרות השבת, ובכך לצאת אף דעת הפוסקים (דלעיל) שאין לברך על תוספת אורה, וכן לכלול בברכה אף את הדלקה זו, ואמנם רבים לא חוששים לכך, אולם נראה שבמסגרת הצבאית יותר ראוי להקפיד על ענין זה, שכן שכיח הדבר שחיילים מגיעים לאכול בחדר האוכל לאחר שכבר כבו הנרות, ועבורם יש לדאוג שהתאורה החשמלית תודלק לכבוד השבת.

[13] ומסתבר שרווק בשלב מסוים חשוב כבר כעומד בפני עצמו וכשאינו בבית הוריו אינו יוצא בהדלקתם, ראה ערוך השולחן שם סעיף ה ושמירת שבת כהלכתה שם סעיף יא.

[14] ובפשטות הדלקתה מועילה בכל מקום שתהיה, וכן נראה מסתימת הפוסקים וכן הורו לנו הגר"י אריאל והגר"ד ליאור (הלכה כסידרה פ"ו סעיף ד), אולם יש שכתבו (עיין ספר שבות יצחק בשם הגרי"ש אלישיב, ספר חובת הדר הלכות נרות שבת הערה כ, וספר פסקי תשובות שם אות כג כלל ה ע"פ לשון שו"ע הרב שם סעיף ט) שהדלקתה מועילה דוקא כשמדליקה בביתם.