הקדמה

כתב הרמב"ם[1]: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה".

מלבד תוכנה הפשוט של ההבדלה שעיקרו בפרידה מקדושת השבת, ואשר בשל כך תיקנו חז"ל[2] לברך בה על הבשמים להשיב את הנפש הדואבת על אובדן הנשמה היתירה בצאת השבת, מעבר לכך יש בה אף פן של פנייה אל חיי המעשה לרוממם ולקדשם מתוך אותה קדושה עליונה, על כן מצינו בגדולי החסידות[3] שבארו ענין הרחת הבשמים שתהא נמשכת עמו רוח הקדושה גם בימי החול, "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח".

[1] פכ"ט משבת ה"א.

[2] ראה תוס' ביצה לג ע"ב ד"ה 'כי הוינן'.

[3] עיין פרי צדיק קדושת השבת מאמר ה.