פרק יב

שאלה: כיצד ינהג חייל היוצא לשמירה בעמדה הממוקמת מחוץ לעירוב, וברצונו לשאת עמו סידור או יין לקידוש? האם חיילים היוצאים לסיור רכוב מחוץ לעירוב, צריכים לרוקן מהג'יפ את כל החפצים שאינם חיוניים למשימה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "המבשל לחולה בשבת - אסור לבריא (להנות מהמאכל), גזירה שמא ירבה בשבילו", מכאן שגם במצבים שהותר לחלל את השבת, אין לרבות את הכמות מעבר לנצרך.

כעין זה מצינו בגמרא[2] שחולה שאמדוהו שנצרך לשתי תאנים להצלתו, והיו לפניהם שתיים בענף אחד ושלוש בענף שני, אסור לתלוש את הענף המרובה, משום איסור ריבוי בשיעורים.

אלא שנחלקו ראשונים בחומרת איסור זה, יש שכתבו[3] שאיסורו מן התורה, ויש שכתבו[4] שאיסור ריבוי בשיעורים הוא מדברי חכמים.

בהסתמך על שיטת הראשונים שהאיסור מדרבנן, כתב לחדש מרן החפץ חיים[5] שחיילים יהודים המשרתים בצבא זר ואנוסים לשאת את ציודם בשבת, רשאים בדלית ברירה, ומשום הפסד ממון, לצרף חפצים אישיים לציוד הצבאי, ולשאת הכל יחד, בפרט שלדעת רוב הפוסקים, אין לרחובות כיום דין רשות הרבים. וכעין שהתיר הרמ"א[6] לצאת במקום הפסד לכרמלית במעות התפורים בבגדו, לפי שהוא כלאחר יד ואינו כדרך הוצאה.

נוסף לכך, יש מפוסקי דורנו[7] שהורו להקל במקום הפסד ולתחוב את החפצים האישיים לכיס או תרמיל שמונח בו ציוד שנצרך להוציאו מסיבות מבצעיות, ולשאת הכל בכלי אחד, כל זאת על יסוד הדין ש'אגד כלי שמיה אגד', דהיינו, לענין מלאכת הוצאה נידון הכלי על כל תכולתו לחפץ אחד[8].

עוד יש להוסיף שנאמר בגמרא[9]: "אמר אביי, זרק כוורת (כלי בצורת גליל) לרשות הרבים, גבוהה עשרה (טפחים) ואינה רחבה ששה (טפחים) - חייב, רחבה ששה – פטור (שכן כשרוחב העיגול ששה, בידוע שיש בו ריבוע ברוחב ד' על ד' טפחים, והוא כזורק מרה"י לרה"י)". וכן פסק הרמב"ם[10]: "זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, פטור, מפני שכלי זה רה"י גמורה, ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י".

נמצא שבהעברת רכב מרשות לרשות אין איסור הוצאה מן התורה אלא מדברי חכמים, אך כתבו מפוסקי דורנו[11] שאין מניעה להשאיר חפצים ברכב היוצא מרשות לרשות, שכן הרכב נידון כרה"י, וממילא החפצים שבתוכו אינם נחשבים כעוברים מרשות לרשות.

לפיכך מותר להשאיר ברכב היוצא מרשות לרשות חפצים שאינם חיוניים לצרכים מבצעיים. יתר על כן, במקום צורך גדול רשאים חיילים לצרף לציוד המבצעי חפצים אישיים נצרכים, כסידור או יין לקידוש, ולשאת הכל יחד, וראוי שיתחבו את החפצים לאפוד או לתרמיל שמונח בו הציוד המבצעי, כך שישאו הכל בכלי אחד.

כל זאת לענין דיני הוצאה מרשות לרשות, ולענין הוצאת חפצים אל מחוץ לתחום שבת, הרי שפעמים פטורים החיילים מדין זה בשל היותם 'מחנה היוצא למלחמה'[12], ומעבר לכך במקום צורך ניתן להסתמך על דעת חלק מפוסקי דורנו[13] שנטו לומר שכשהותרו הבעלים לצאת אל מחוץ לתחום, חל ההיתר אף על חפציהם, שכן מוכח ממצבים שונים שהותרה בהם היציאה אל מחוץ לתחום, ולא הוזכר כלל שיש לצמצם בנטילת בגדים וחפצים כשיוצאים לענינים אלה.

[1] חולין טו ע"ב.

[2] מנחות סד ע"א: "בעי רבא, חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות (שנצרך לשתי תאנים להצלתו), ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין (בשני ענפים נפרדים, כך שבכדי להביאם יש לעבור פעמיים על איסור קוצר) ושלוש בעוקץ אחד, הי מינייהו מייתינן? שתיים מייתינן דחזו ליה, או דילמא שלוש מייתינן דקא ממעטא קצירה? פשיטא שלוש מייתינן". משמע שפשוט שאם היו לפניו שתיים בעוקץ אחד ושלוש בעוקץ שני, אסור לתלוש את הענף המרובה, משום איסור ריבוי בשיעורים.

[3] ר"ן ביצה ט ע"ב מדפי הרי"ף, וראייתו מעצם הה"א בגמרא במנחות שסברה להעדיף לקצוץ שתי גרוגרות בשני ענפים על פני קציצת שלוש בענף אחד, משום ריבוי בשיעורים.

[4] תוס' מנחות שם ד"ה 'שתיים מייתינן', רשב"א חולין שם, וראייתם מדהתירו ביו"ט להרבות בשיעורים, כמבואר בגמרא (ביצה יז ע"א): "באמת אמרו, ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד", ומכאן שאין מדובר באיסור מן התורה.

ברם, יש להעיר שכתבו מפוסקי דורנו (ראה שו"ת הר צבי ח"א סימן קעז, ושו"ת יביע אומר ח"ח סימן לד) שכל הנטייה להקל בריבוי בשיעורים אינה אלא כשנצרך לעצם המלאכה משום פיקו"נ, אך אם מחלל את השבת ללא כל היתר, פשוט שמתחייב אף על ריבוי שיעורים, שכן מוכח מדברי הגמרא (שבת צג ע"ב): "תנו רבנן, המוציא אוכלין כשיעור, אם בכלי - חייב על האוכלין ופטור על הכלי (שהוא טפל להם), ואם היה כלי צריך לו (כלומר, אם גם נצרך לכלי) - חייב אף על הכלי".

מאידך יש להעיר שנאמר בגמרא (יומא פד ע"ב): "תנו רבנן, מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה (רשת דייג) ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא צייד כוורי (שמעלה עימו דגים)", ומבואר בראשונים (רש"י שם ד"ה 'ואע"ג דצייר כוורי', ובהרחבה בר"ן שבת לח ע"א מדפי הרי"ף) שכן הדין אפילו כשכוונתו מפורשת גם לתוצאה הנילוות, הרי שניתן להנות מתוצאת פעולת ההצלה, כל שאינו מרבה בשיעורים לצורך זה.

[5] ספר מחנה ישראל פרק לא סעיפים א-ג.

[6] סימן שא סעיף לג, ומבואר בדרכי משה שם, שטעם ההיתר לפי שכיום אין לנו רה"ר גמורה.

[7] כן שמענו מהגר"א נבנצל, הגר"מ אליהו והגר"ד ליאור (הלכס"ד ח"ד פ"ג סעיף ח). ברם, עיין בשו"ת מלומדי מלחמה (סימן סט) שחלק על כל הבנה זו ונקט שדין 'אגד כלי' אינו מאפשר הוצאת חפצים תוך צירופם לציוד מבצעי, אלא רק כשהניח את הכלי באמצע ההוצאה, כך שלא מבצע הוצאה מלאה.

[8] ראה רמב"ם (פי"ב משבת הי"א) שכתב: "קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד".

[9] שבת ח ע"א, ופירש רש"י טעם הפטור, לפי שגדר המלאכות נלמד מבניית המשכן, ובמשכן היו זורקים חפצים מרשלר"ש, ולא רשויות. לעומת זאת פירשו תוס' טעם הדבר, לפי שהכוורת עצמה נעשית רה"י לכשתנוח, ונמצא כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר.

[10] פי"ד משבת הי"ט. ואגב, עיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן כח) שנקט שכל דין זה לא נאמר אלא בזריקה, אולם אם מעביר כוורת (או רכב) לרה"ר, מתחייב על כך משום הוצאה מרשות לרשות. ועיין בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן צו) שהשיב על דבריו והוכיח שדעת הרבה ראשונים שהפטור בכוורת הוא אף על העברתה.

[11] שמירת שבת כהלכתה פרק מ סעיף סה, ופרק לו הערה יח, וכן נראה מספר תורת היולדת פרק יז שהצריך לרוקן מהרכב חפצים שאינם חיוניים מטעם יציאה מחוץ לתחום ומטעם שלעיתים הדבר גורם להפעלה מאומצת יותר של המנוע, משמע שלא חש כלל לענין הוצאה מרשלר"ש.

ברם, יש להעיר שבתפארת ישראל (כלכלת השבת הלכות שביתת בהמתו ומחמר אות ז) ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן קעא) נקטו שאף על חפצים הנמצאים בכוורת חל איסור הוצאה מדרבנן, ויש אף אחרונים (ראה מחצה"ש סימן רסו ס"ק ז בשם התו"ש (שם ס"ק י), שו"ת רב פעלים ח"א סימן כה) שנקטו שעל הוצאת תכולת הכוורת עובר איסור תורה, ונראה שלמדו כרש"י שטעם פטור הכוורת אינו מצד שנחשב כמעביר מרה"י לרה"י, אלא לפי שלא היתה זריקת רשויות במשכן, ולפי"ז ניתן לבאר שהפטור חל דוקא על זריקת הכוורת ולא על תכולתה.

[12] עיין בענין זה בפרק מו תשובה ג.

[13] עיין שם תשובה ד.