פרק יא

שאלה: כיצד ינהג חייל הרוצה לצאת מבסיסו ליישוב סמוך לצורך תפילה במנין, ויציאתו כרוכה בנשיאת טלפון סלולארי (מטעמי כוננות) ופק"ל כיסים, מחוץ לעירוב? האם ניתן להקל לשאת תעודת חוגר בשינוי (כגון בין החולצה לגוף), כשיוצא לטיול מחוץ לעירוב?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה (שנשפכו המים החמים שנועדו לרחיצתו לצורך המילה), אמר להו רבה כו' נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי כו' מה הזאה (לטהרה, לצורך אכילת קרבן פסח) שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה, ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה?! (כלומר, איסור האמירה לגוי הותר לצורך מצות המילה, לפי שהורו לו לבצע פעולה האסורה רק מדרבנן, והוא שבות דשבות לצורך מצוה)".

וכן פסק השו"ע[2]: "דבר שאינו מלאכה (דאורייתא), ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות (דרבנן), מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה", ויש מהפוסקים[3] שהורו שלצורך מצוה הותרה גם שבות דשבות ע"י ישראל.

ע"פ זה כתבו מן האחרונים[4] שבמקום שקיימת סכנת מאסר לאדם שיימצא בלא תעודת זהות, מותר, לצורך תפילה בציבור, להוציא את התעודה לכרמלית בשינוי תחת כובעו, זאת לפי שעצם ההוצאה לכרמלית אסורה מדרבנן, וכשעושה זאת בשינוי כלאחר יד, נמצא עובר על 'תרי דרבנן'. והוסיפו שבמיוחד נכון הדבר בענין זה, לפי שהוצאת התעודה נחשבת מלאכה שאינו צריך לגופה, שהרי אינו רוצה להוציאה אלא רק בכדי להינצל מעונש, וכעין שמצינו שהוצאת מת לקוברו נחשבת משאצ"ל, ומשאצ"ל אינה אסורה אלא מדרבנן.

על דרך זו יש[5] אף שהתירו לחולה הנזקק לתרופות, לצאת להתפלל בביכנ"ס כשהתרופה תחת כובעו, שכן נמצא מוציא בכך לכרמלית כלאחר יד, אולם יש[6] שהחמירו בכך ונקטו שאין להתיר אלא בהוצאה הנחשבת משאצ"ל, שאז הוא שבות דשבות דשבות.

למעשה, ניתן לסמוך על שיטות המקילים בשבות דשבות לצורך מצוה, ולצאת בשבת מן העירוב לצורך מצוה, כתפילה בציבור, תוך נשיאת חפצים חיוניים בשינוי מדרך נשיאתם הרגילה, כגון בהנחתם בין הבגד לבשר, בתוך הגרב, או בתוך הנעל, (וכל שכן כשיוצא מערב שבת ורק חוזר בשבת[7]). ברם, כמובן שאין להתנהל כך בעת פעילות מבצעית, ביחס לחפצים שמפאת נסיבות מבצעיות צריכים להיות בהישג יד, ומאידך, אין להקל להוציא חפצים בשינוי לצורך יציאה לדבר רשות כטיול וכד'.

[1] ערובין סז ע"ב.

[2] סימן שז סעיף ה.

[3] דעת המג"א (שם ס"ק ז בסופו) להתיר שבות דשבות בהפסד מרובה, וכן מפורש להיתר בפמ"ג סימן שכה א"א ס"ק ו (לענין עקירה בלא הנחה בכרמלית), וכן נראה בביה"ל סימן שמט סעיף ה סוף ד"ה 'ואפילו בכרמלית' (לענין טלטול פחות פחות מד"א בכרמלית), וכן האריך בשו"ת מהר"ם בריסק סימנים סה-סו (לענין הוצאה כלאחר יד בכרמלית), וכן הורה למעשה בספר לוית חן אות לה, בספר הליכות עולם ח"ג דיני אמירה לגוי סעיף יד, ובילקוט יוסף שבת ח"ד עמוד תא.

ועיין גם ברמ"א (סימן שא סעיף לג) שהתיר במקום הפסד מרובה נשיאת מעות תפורים בבגדו, וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק קכג) שכל שכן שיש להקל ברשויות דרבנן, והוסיף שיכול גם להניח את המעות בין הבגד לבשרו או בתוך מנעלו.

ומפורש מצינו ברש"י שפירש את דברי הגמרא (שבת קכז ע"א): "אמר רבה אמר רבי חייא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה", שהשדה היתה כרמלית, וטילטל את העומרים פחות פחות מד' אמות, הרי שהקל בשעת דחק בתרי דרבנן. ובהקשר לכך יש להזכיר את דברי הגמרא (כתובות ס ע"א): "תניא, רבי מרינוס אומר, גונח (מרוב כאב) - יונק חלב (מעז) בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כרבי מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשין (וסתמוהו), ממעכן ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כנחום איש גליא", הרי שניתן להקל בעשייה כלאחר יד במקום צער והפסד.

לעומת זאת דעת שו"ע הרב (סימן שמ סעיף ב) ששבות דשבות הותרה דוקא ע"י גוי, וכן נקט בשו"ת מהר"ם שיק סימן קכא, וכן נראה בשו"ת אבני נזר סימן מד.

אמנם יש לציין שמצינו מקורות סותרים בדברי הפוסקים הנ"ל, שכן בפמ"ג סימן שז ס"ק ז נראה שהחמיר בענין זה, ואילו בשו"ע הרב סימן שג סעיף כג הקל לצורך מצוה בשבות דשבות ע"י ישראל (לענין הוצאה כלאחר יד ברשויות דרבנן).

ואפשר שיש חילוק בין איסורי השבות השונים, ודוקא לענין דיני הוצאה ברשויות דרבנן הקלו לפי שהיא מלאכה קלה, אך לא כן בשאר איסורים, ואכן כמעט כל המקורות באחרונים שהקלו מכח שבות דשבות, עוסקים בעניני הוצאה. ובהקשר לכך יש להזכיר את דברי המג"א (שם) שכתב: "ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים, דלגבי מילה לא התירו שבות (של אמירה לגוי), וגבי לוקח בית בארץ ישראל מותר".

[4] שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סימן מג, שו"ת קול מבשר ח"א סימן עט, וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק יח סעיף כב.

[5] שו"ת משנה הלכות ח"ז סימן נז.

[6] שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן לד.

[7] שיותר ניתן להקל, הואיל והוא רק מכניס עצמו למצב שיהיה עליו לאחר מכן לעבור על שבות דשבות לצורך חזרה לבסיסו.