פרק י

שאלה: האם ניתן בדרך כלשהי להעביר ברגל אוכל לעמדה הנמצאת מחוץ לעירוב? כיצד ינהגו חיילים החונים בצד הדרך במהלך סיור רכוב בגיזרה 'שקטה', ונצרכים להוציא חפצים אל מחוץ לרכב הסיור? כיצד ראוי לטלטל כובע עבודה, כשנדרש לשאתו מחוץ לעירוב? 

תשובה^[1]: מצינו מספר דרכים להקל בעניני הוצאה מרשות לרשות, וכדלהלן.

העברה דרך מקום פטור:

נאמר בגמרא^[2]: "אדם עומד על האיסקופה, נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית, ואם נטל ונתן - שלושתן פטורים". ובהמשך^[3]: "האי איסקופה מאי כו'? אלא איסקופה מקום פטור בעלמא הוא, כגון דלית ביה ד' על ד', וכי הא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מקום שאין בו ד' על ד' טפחים, מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו". וא"כ, למרות שמותר להעביר מרשות כלשהי למקום פטור, או להיפך, מ"מ חל איסור להעביר מרשות לרשות דרך מקו"פ.

אלא שבמקום אחר^[4] מובא שמותר לשאוב מים מאמת-המים (כרמלית) לבית דרך שולי האמה שדינם מקו"פ, ונחלקו אמוראים בביאור הדבר, יש שנקטו שהאיסור להעביר מרשות לרשות דרך מקו"פ הוא דוקא ברשויות דאורייתא, ואילו העברה דרך מקו"פ בין רשויות שאיסורן מדרבנן (כלומר, לכרמלית, או מכרמלית), מותרת, ויש שנקטו שהאיסור הוא אף בין רשויות דרבנן, והיתר השאיבה מאמת-המים מבוסס על כך שנבנתה שם מחיצה מתרת.

להלכה נחלקו ראשונים^[5] כמי להכריע, וכן מובא בשו"ע^[6]: "העומד ברשות היחיד ומוציא או מכניס או מושיט וזורק לרשות הרבים דרך מקום פטור, או איפכא, חייב כו'. ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן, יש אוסרים ויש מתירים", ובפשטות פסק להקל ברשויות דרבנן^[7], אולם מדברי הרמ"א^[8] עולה שחש לשיטה המחמירה. למעשה כתבו האחרונים^[9] שיש להקל במקום דחק, ובמיוחד נראה[10] להקל כשההעברה נעשית ע"י שני בני אדם, זה עוקר ברשות אחת ומניח ע"ג מקו"פ, וחבירו עוקר ממקו"פ ומניח ברשות השניה.

זה עוקר וזה מניח:

עוד יש להוסיף שנפסק בשו"ע[11]: "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו לפנים וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים, אבל אסור לעשות כן מדרבנן". וכעין זה נפסק לענין פעולת העברה חלקית[12]: "אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות (כלומר, להוליכו פחות מד"א ולהניחו, ואז שוב להוליכו פחות מד"א ולהניחו, וחוזר חלילה), ואפילו בין השמשות, ואפילו בכרמלית".

דהיינו, אף שמן התורה אין מתחייבים אלא על פעולת העברה שלימה, מ"מ מדרבנן אסור אף לבצע פעולה זו בשלבים.

והנה, מפשטות דברי השו"ע משמע שאף ברשויות דרבנן יש להחמיר בענינים אלו, אולם יש מן הפוסקים[13] שהקלו בכך ונקטו שמאחר ואיסור העברה לכרמלית וממנה, או העברת ד' אמות בכרמלית, אינם אלא מדרבנן, אין גוזרים גזירה לגזירה, וזה עוקר וזה מניח, כמו גם טלטול פחות פחות מד' אמות, מותרים בכרמלית.

העברה דרך כרמלית בלא הנחה בה:

מלבד כל זה יש להוסיף שנאמר בגמרא[14]: "מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור" - "מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי (והלא אמירה לנכרי אסורה)? קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה - אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים כו'. אמר רבי יצחק, עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה? מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה כו'? דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים".

ובהמשך[15]: "אמר רב אדא בר אהבה, היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו, רץ תחתיה עד שמגיע לביתו, דוקא רץ, אבל קלי קלי (בהליכה איטית), לא, מאי טעמא? כיון דלית ליה היכירא, אתי למיעבד עקירה והנחה (כלומר, מאחר שעקירת והנחת גופו נחשבים לעקירת והנחת החפץ, עליו להימנע מעצירה בדרכו, ובכדי שיזכור זאת, עליו לרוץ). סוף סוף, כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד! דזריק ליה כלאחר יד (כלומר, בכדי שלא יעמוד קודם הכניסה לבית, ונמצא כמניח את החבילה ברה"ר, זורק לה כלאחר יד, כגון מכתפיו ולאחריו)".

וא"כ מבואר שבדלית ברירה, במקרה הנ"ל, התירו לאדם להוליך כיסו ברה"ר פחות פחות מד' אמות, וכשלא ניתן הדבר, אף התירוהו להמשיך לשאת חבילתו לביתו ולזורקה שם כלאחר יד. ברם, מבואר באחרונים[16] שהיתר זה לא נאמר אלא למי שהחשיך לו בדרך שהוא קרוב להיות אנוס בדבר, אך אין ללמוד מכאן למצבים אחרים, כגון למוציא בטעות סמוך לחשיכה חפצים מביתו, שהוא כפושע בדבר.

אולם מצינו בחזון איש[17] שכתב לחדש שהואיל והעברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר בלא הנחה בה אסורה מדרבנן, ועצם העברה מרשות לרשות דרך כרמלית אסורה מדרבנן, לפיכך בשעת דחק ולצורך מצוה ניתן להעביר חפץ מרה"י לרה"י דרך כרמלית בלא שיעצור בינתיים[18], כדין 'שבות דשבות' לצורך מצוה. והוסיפו מפוסקי דורנו[19] שמ"מ יקפיד לכתחילה לרוץ עם החפץ, וכן להניחו במקומו כלאחר יד.

לפיכך הנצרך להעביר חפצים חיוניים מרה"י לכרמלית, מכרמלית לרה"י, או יותר מד' אמות בכרמלית, במקום שאין בו עירוב, יפעל ע"פ המדרג דלהלן:

1. יעדיף[20] להעבירם דרך מקום פטור, כלומר, יעקור את החפץ ממקומו ויניחהו הנחה גמורה (כך שיעמוד מעצמו) על מקום פטור (עצם הבולט לאויר הכרמלית למעלה מי' טפחים (כ-80 ס"מ) שאורכו ו/או רוחבו פחות מד' טפחים (כ-32 ס"מ), ויש מקילים אף אם יש בו ד' על ד' טפחים אך אינו מוקף מחיצות מד' רוחותיו[21], ובדוחק ניתן אף להחשיב את חבירו העומד בכרמלית, למקו"פ, ולהניח על כתפו או על ידו המורמת מעל י' טפחים[22]) הממוקם בין הרשויות[23], לאחר מכן יצא לרשות השנייה ויעקור את החפץ ממקו"פ ויניחהו שם (ועדיף שיעשו פעולה זו באמצעות שניים, אחד יעקור את החפץ ממקומו ויניחהו על מקו"פ, ואילו חבירו יעקור את החפץ ממקו"פ ויניחהו ביעדו). אכן, דרך זו מועלת רק להעברה בין הרשויות, אך לא ניתן להעביר באופן זה את החפץ בכרמלית אל מעבר לד' אמות (כשני מטר), על כן במידה ונצרכים להעבירו בכרמלית למרחק הגדול מד' אמות, יוליכהו כל אחד פחות מד' אמות וימסרנו לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שיגיע ליעדו[24].
2. כשאין אפשרות להעביר דרך מקו"פ, ניתן לסמוך לצורך מצוה על שיטות המקילים ברשויות דרבנן, ולהעביר את החפצים מרשות לרשות בשלבים, כלומר, יעקור אחד את החפץ מרשות אחת ויעבירהו לאוויר הרשות השניה, וחבירו העומד ברשות השניה יטול את החפץ מידו ויניחנו ברשות זו. על דרך זו ניתן גם להוציא מקצת החפץ ולהניחו על הקרקע (או לעמוד לפוש במעבר בין הרשויות כשהחפץ עליו) כך שחלקו ברשות אחת וחלקו ברשות השניה, ולאחר מכן לשוב ולהוציאו כולו[25].

כמו כן במידה ונצרך להעביר חפץ בכרמלית למרחק הגדול מד' אמות, ואין באפשרותו להוליכו פחות מד' אמות ולמוסרו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', רשאי אף לסמוך לצורך מצוה על שיטות המקילים ולטלטלו פחות פחות מד' אמות (כלומר, יוליך פחות מד"א ויניח[26], ושוב יוליך פחות מד"א ויניח, וחוזר חלילה).

3. כשלא ניתן להעביר בדרכים אלה, ניתן במצבים מיוחדים[27] לסמוך על חידוש החזון איש המקל בשעת דחק ולצורך מצוה להעביר חפצים בכרמלית כל שנזהר מלעצור בה לצורך מנוחה, ועל כן מתיר להעביר חפץ מרה"י לרה"י דרך כרמלית. על דרך זו ניתן גם להקל להעביר חפץ מרה"י ישירות למקו"פ הנמצא בכרמלית, להניחו שם תוך כדי הילוך (שהרי אם יעצור תחילה, תחשב הנחת גופו בכרמלית להנחת החפץ שם), ולאחר מכן להמשיך להעבירו באותו אופן ממקו"פ ליעדו[28]. וכמו כן ניתן גם להניח ברשות אחת את החפץ על גבי המעביר תוך כדי הילוכו, ולאחר מכן לפורקו מעליו בעת הגעתו ליעד[29].

ובכל זה יש להשתדל שהמעבר בכרמלית יתבצע בריצה, וכן שההנחה ביעד תתבצע כלאחר יד.

4. מעבר לכל הנ"ל יש לשוב ולהדגיש שכמובן אין להתנהל כך כשההתנהלות בדרך זו עלולה להביא לידי סכנה, כגון בשעת פעילות מבצעית בגיזרה שהסכנה בה שכיחה, אשר שינוי מדרכי הפעולה הרגילות עלול לגרוע מיכולת התגובה במהירות הנדרשת, או להוות להם טירחה מרובה, וכל שכן שאין להתנהל כך בשעת לחימה או בהתארגנות מיידית לקראתה.

[1] יסודות ענין זה נידונו בהרחבה בשו"ת משיב מלחמה ח"א סימן ה וח"ב סימן ס, ספר הלכות עירובין פ"ט, שנתון 'תחומין' ח"ד 'טלטול ללא עירוב', ספר הלכות צבא פ"ס, ועוד.

[2] שבת ו ע"א.

[3] שם ח ע"ב.

[4] עירובין פז ע"א.

[5] הרי"ף (שם כד ע"ב מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פט"ו משבת ה"כ) נקטו שדוקא ברשויות דאורייתא חל איסור להחליף דרך מקו"פ, ואילו בעל המאור (שם כט ע"ב מדפי הרי"ף) והרשב"א (מובא במ"מ שם) נקטו שאף בדרבנן חל איסור, וכן הסיקו הרא"ש (שם פ"ח סימן ח) הראב"ד (מובא ברא"ש שם) והטור (סימן שמו).

[6] סימן שמו סעיף א.

[7] ע"פ הכלל "י"א וי"א - הלכה כי"א בתרא", מה גם שדרך השו"ע להכריע כרוב עמודי הוראה, וכאן הרי"ף והרמב"ם מקילים והטור מחמיר.

[8] כן משמע בדבריו בסימן שעב סעיף ו, שנפסק שם: "פירות ששבתו בבית, אם הכותל (שבין הבתים) רחב ד', אסור להעלות לו ולא להוריד ממנו, ואם אינו רחב ד', מותר (שכן דינו כמקו"פ)", והעיר הרמ"א: "ובלבד שלא יחליפו, כדלעיל סימן שמו סעיף א", הרי שחש להחמיר בהחלפה דרך מקו"פ אפילו ברשויות דרבנן, וכן ציין המשנה ברורה שם ס"ק מט. ועיין עוד בענין זה בדברי הרמ"א בסימן שנה סעיף ג.

[9] עיין שו"ע (סימן שנה סעיף א) שהתיר לשאוב מים בספינה הגבוהה י"ט מעל הנהר, הואיל והוי העברה מרשל"ר דרך מקו"פ, והרמ"א לא השיג על דין זה, וכתב ערוך השולחן (שם סעיף י) שהואיל והוא מקום דחק, ניתן להקל.

[10] וכן כתב בספר הלכה ממקורה עמוד 226.

אמנם בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן יז) הוכיח מלשון הסמ"ג שאין להחליף דרך מקו"פ אפילו ע"י שני בנ"א, אולם נראה שכן הדין דוקא ברשויות דאורייתא, ואילו ברשויות דרבנן ניתן יותר להקל (ואף שהוכיח שם מלשון השו"ע (סימן שעב סעיף ו) שגם בדרבנן יש להחמיר, נראה שאין דיוקו מוכרח, ועיין גם בלשון המ"ב שם ס"ק מט).

[11] סימן שמז סעיף א.

[12] סימן שמט סעיף ה.

יש להעיר שאמנם לגבי הבא בדרך וקדש עליו היום ויש בידו ארנק, נפסק בשו"ע (סימן רסו סעיף ז): "אם אין עמו שום אחד מכל אלו (כלומר, שאינו יכול למוסרו לגוי, להניחו על החמור, או למוסרו לקטן), יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות", אולם שם המדובר דוקא כשעקר את החפץ מבעוד יום, והוא כבר בידיו, מה גם שהשו"ע פסק (שם סעיף ח) שכן הדין דוקא במצב הקרוב לאונס, שהחשיך לו בדרך, "אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו" (אכן המשנה ברורה (שם ס"ק כב) הביא שיש פוסקים כשיטת הרשב"א שגם כשיצא מביתו סמוך לחשכה, שהוא כקרוב לפשיעה, רשאי לסמוך על דרכים אלו).

[13] כן דעת האבן העוזר שם, וכן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני סימן קד, הובאו דבריהם בבאר היטב סימן רסו ס"ק ו, ובסימן שמז ס"ק ב, ובסימן שמט ס"ק ד וס"ק ו, ובשער הציון שם ס"ק יד. (ועיין גם רע"א סימן שמט סעיף ה שהוכיח כדעה זו מרש"י שבת קכז ע"ב ד"ה 'ועימר', שפירש שרבי עימר עומרים בכרמלית פחות פחות מד' אמות). ברם, היד אהרון והבית מאיר (הובאו בבאה"ט ובשעה"צ שם) חולקים על חידוש זה ונוקטים שאף דרכי העברה אלו כלולים בגזירת כרמלית.

[14] שבת קנג ע"א, מובא בשו"ע סימן רסו.

[15] שם ע"ב.

ואגב, עיין בדברי הרמב"ן שם שתמה מדוע היתר הריצה עם החפץ לא הוזכר בתחילת הסוגיה, ובאר שדוקא בריצה עם חבילה ניתן להקל, הואיל וההיכר בולט ואין לחוש שיבוא להניחה ברה"ר, אך בארנק אין להקל. אולם יש הגורסים בדבריו שניתן להקל גם בארנק, והגמרא לא ציינה אפשרות זו, לפי שנוח יותר לטלטלו פחות פחות מד"א, מאשר לרוץ בדרכים. והובאו הדברים בשו"ע שם (סעיף יב) "י"א דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו, וי"א דהוא הדין לכיסו", וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק לד) שבכרמלית אפשר שלכו"ע ניתן להקל.

[16] כן מבואר בביה"ל שם סעיף יב ד"ה 'דהוא הדין לכיסו', ועיין גם במשנה ברורה (שם ס"ק לד) שהיתר הריצה עם חבילתו אינו אלא כשלא ניתן להשתמש בהיתרים אחרים כטלטול פחות פחות מד"א וכד' (אולם העיר שם שהמג"א כתב שאפשר שבכרמלית שאיסורה מדרבנן, ניתן להשתמש בדרך זו אף כשיש לו היתרים אחרים).

[17] סימן קג ס"ק יט.

[18] יש להעיר שעצירה לצורכי כיתוף המשא אינה חשובה הנחה, ומותרת.

[19] הר"א כהן והר"א אבידן (תחומין ח"ד) בשם הגרי"ש אלישיב, ברם, ע"ש בדברי הר"א כהן שהעיר שהחזו"א לא הזכיר תנאים אלו, ונראה לפי שנקט שבכרמלית אין מצריכים ריצה והנחה כלאח"י שמא יעמוד לפוש, הואיל וגם אם יעמוד לפוש הוי איסור דרבנן.

[20] כן נראה שיש להעדיף אפשרות זו המובאת בגמרא ומקובלת על דעת פוסקים רבים, ורק בדלית ברירה יש להעביר באמצעות שיטת 'זה עוקר וזה מניח' שחידשוה פוסקים מאוחרים ונתונה במחלוקת גדולה.

[21] עיין לעיל תשובה א.

[22] ראה משנה ברורה סימן שמז ס"ק ח שנחלקו ראשונים בענין זה, דעת התוס' והרשב"א (ערובין ו ע"א) שביחס לאחרים, האדם נחשב מקו"פ (אף שפשוט שאינו נחשב מקו"פ ביחס לעצמו), ואילו דעת התוס' והתוס' רי"ד (שבת קב ע"א) שהנחה על האדם נחשבת כהנחה בקרקע.

ועיין עוד בספר הלכות עירובין (פרק ט סעיף יא) שהקל בדוחק ע"פ הקהילות יעקב (שבת סימן א) להגביה את החפץ אל מעל גובה י' טפחים, להשהותו מעט בכדי שיוגדר מונח שם, ואז להוליכו כשהוא תמיד מעל י', וכעין זה הקלו בדוחק בספר הלכה כסדרה (ח"ד עמ' 32) אף להחשיב את יד האדם הנמצאת ברשות אחרת כמקו"פ ביחס לגופו, והיינו שיוציא ידו ריקה לחוץ, לאחר מכן יוציא את החפץ בידו השנייה ויניחנו בידו שבחוץ, ואז יצא החוצה.

[23] כן מבואר בשו"ע הרב (סימן שמו סעיף ד וסימן שמז סעיף ט) שאין להעביר חפץ מרה"י למקו"פ, או לרה"י אחרת, דרך אויר כרמלית, שמא יעמוד לפוש בינתיים (וכעין זה מצינו במשנה ברורה (סימן שמו ס"ק ה) ע"פ הב"י והט"ז (שם ס"ק ד) שאין להוציא מרה"י למקו"פ, או לרה"י אחרת, דרך אויר רה"ר).

אמנם הב"ח (סימן שמו אות א) כתב שלא מצינו שגזרו חז"ל שמא יעמוד לפוש בינתיים, ועל כן נקט שמותר להעביר מרה"י למקו"פ דרך אויר רה"ר, ונראה שהחזו"א ג"כ נקט כן, שהרי התיר להעביר מרה"י לרה"י דרך אויר כרמלית ולא חשש שיעמוד לפוש בינתיים. ועיין בספר הלכה ממקורה (עמוד 224) שכתב שניתן לסמוך על שיטה זו לכל הפחות במעבר מרה"י למקו"פ דרך אויר כרמלית.

[24] כן מפורש בשו"ע (סימן שמט סעיף ג): "מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים", ועיין פמ"ג (משבצות זהב סימן רסו ס"ק ד) שנקט שההיתר הוא אף בין שני בני אדם שכ"א מוליך ד"א ומחזיר לחבירו, ואילו הביה"ל (בסימן שמט) דייק מלשון השו"ע "וחבירו לחבירו", שההיתר הוא דוקא בהרבה בני אדם שכל אחד מעביר פעם אחת בלבד פחות מד"א.

[25] כן כתבו הר"א אבידן והר"א כהן (תחומין שם), וכן שמענו מהגר"א נבנצל (הלכס"ד עמוד 36), שכן שנינו (שבת פרק י משנה ב): "המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאן, בין שהוציאן אחר - פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת".

[26] ועיין במשנה ברורה (סימן רסו ס"ק יח) שדי בכך שיעמוד לנוח כשהחפץ עליו, דהנחת גופו כהנחת החפץ, ואפילו עומד רק בכדי שלא להעביר ד"א ברציפות, מ"מ נחשב כעומד לפוש. אולם ציין שם שיש מחמירים שישב במקומו, או יניח את החפץ על הקרקע.

[27] כנלע"ד, שהרי חידוש זה אינו מוזכר כלל בדברי הקדמונים, יתר על כן, מצינו שהתחבטו הפוסקים כיצד להעביר בלא עירוב תינוק לביהכנ"ס בכדי למולו, או כיצד ינהג אדם שיש ברשותו ממון רב ועליו לצאת מביתו, ולא הזכירו בשום מקום פיתרון זה.

[28] כן כתב בשו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן ס.

[29] כן כתב בספר הלכות ערובין פרק ט סעיף ח, וכן הציע הר"ר הכהן (תחומין שם) ע"פ השו"ע (סימן רסו סעיף ו) שכתב: "וי"א שכשנותנו לאחד מאלו (חרש, שוטה, או קטן), מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד".