פרק ז

שאלה: האם חיילי סיור השוהים מחוץ לעירוב צריכים להשתדל להימנע מיציאה מרכב הסיור בכדי שלא יוציאו את נשקם מרשות לרשות? האם חיילים רשאים לצאת מבסיסם לצורך טיול, או בכדי להתפלל במנין, למרות שהדבר כרוך בנשיאת נשק מחוץ לעירוב?

תשובה: שנינו[1]: "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח, ואם יצא - חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי, שנאמר: וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

ונפסקה הלכה כחכמים, וכן מובא בשו"ע[2]: "לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת כו', ואם יצא חייב חטאת".

ברם, דעת ערוך השולחן[3] שכן הדין דוקא באנשים שאין דרכם לשאת נשק, אך אנשי צבא שדרכם בכך, נחשב להם כשאר לבוש ורשאים להוציאו, ובלבד שלא יישאוהו בידיים, וכן הורו חלק מפוסקי דורנו[4], אולם יש שפקפקו[5] בחידושו של ערוך השולחן (שהרי מסתבר שהפסוק "וכיתתו חרבותם לאתים" מתייחס במיוחד לאנשי צבא).

ולמעשה, פשוט שלצרכים מבצעיים מותר לשאת נשק מחוץ לעירוב, ובנסיבות אלה נראה שיש להתנהל עם הנשק כדרכו בחול ולהימנע מנסיונות לצמצם את נשיאתו, הן בהסתמך על שיטת המקילים שנשק נידון כמלבוש, והן מצד שהניסיון מורה שהעיסוק בדרכים לצמצם את נשיאתו, מסיח את דעת הלוחם עד כדי פגיעה בדריכותו המבצעית. ומ"מ יש להשתדל במידת האפשר לשאתו כשהוא תלוי על גופו, כדרך לבישה.

יתר על כן, נראה שבשל חשיבות שמירת האווירה התורנית במסגרת הצבאית, ומניעת שחיקה רוחנית של החייל, ניתן במקום שניכרת הנחיצות לכך, לסמוך על שיטת המקילים הנ"ל, ולצאת עם נשק התלוי על גופו אל מחוץ לעירוב גם לצורך מצוה, כגון לצורך תפילה בציבור (אך לא לצורך טיול וכד'), וראוי במצבים אלה להוציא את הנשק אל מחוץ לעירוב באמצעות הנחה על מקום פטור, או כשזה עוקר וזה מניח, ולטלטלו בכרמלית פחות פחות מד' אמות. כשהדבר לא אפשרי, מותר להוציאו מהמחנה (רה"י) ליישוב (רה"י) בהליכה רציפה ללא כל עצירה למנוחה בינתיים[6].

[1] שבת סג ע"א.

[2] סימן שא סעיף ז.

אגב יש להוסיף שבשו"ת אגרות משה (ח"ד סימן פא) כתב שמסוגיה זו למדנו שגדר תכשיט אינו רק חפץ נוי, אלא גם חפץ המעיד על מעמדו החשוב של בעליו, ואמנם מסקנת הסוגיה שאין לשאת נשק ברה"ר לפי שהלחימה במהותה מגונה, אך ניתן להסיק מכאן שחובש-כונן רשאי לשאת עימו מכשיר קשר, כל שניכר עליו שהוא נושאו לצורך הצלה, ובכך המכשיר מהווה תכשיט המעיד על מעמדו החשוב של בעליו (ועיין בדבריו שהקל בכך דוקא לחברי הצלה, דאל"כ יש לחוש שיימנעו מלהצטרף למערך הכוננות, ובכך ייגרם חשש פיקו"נ).

ברם, נראה שרבים לא נקטו להורות כן, ולא מצינו שסמכו על יסוד זה להתיר לרופא ליטול טלפון-נייד ברה"ר (ראה שמירת שבת כהלכתה מהדו"ח פרק מ סעיף טז), והיינו לפי שדוקא בנשק היה צד לדונו כתכשיט, שכן דרך החייל ללובשו כבגד, משא"כ מכשירים שרגיל החובש ליטול עימו שלא כדרך לבישה.

[3] שם סעיף נא.

[4] שו"ת דברי יציב או"ח סימן קמח (לענין חיילים המשרתים בצבא זר, שאם יימצאו בלא נשקם, עלולים להענש בחומרה עד כדי העברה למקום מסוכן), ובהסתמך על כך שאין מצוי כיום רה"ר דאורייתא. והגר"ש גורן בשו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן סא (ובסימן סו כתב כן אף לענין אפוד), ובשו"ת תרומת הגורן סימנים צז-צח. ועיין גם בתרומת הגורן (שם סוף סימן צח) שהתיר ע"פ זה לחייל לצאת עם נשקו ללוות טיול מחוץ לעירוב, ולעומת זאת במשיב מלחמה (סימן נז) הסתמך על שיטת ערוך השולחן רק ביציאה הנדרשת לצורכי בטחון ושליטה בארץ, ולא ביציאה שאינה חיונית.

ועיין עוד בדברי יציב שם, ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן צו, לענין חייל הנדרש לשאת חרב שאינה עומדת לשימוש מלחמה, אלא רק לסמל את עבדותו), שהוכיחו מהאו"ז (שבת סימן פד אות ג) שהיתר היציאה בעיגולים ירוקים שגזרה המלכות על היהודים לשאתם, אינו משום שטפלים לבגד, אלא לפי שמורגלים בהם, נחשבים להם מלבוש גמור, ומכאן שאף חייל המורגל לשאת את נשקו על גופו תמיד, שנחשב לו מלבוש גמור.

[5] ראה שו"ת אז נדברו ח"א סימן ע. ועיין גם ילקוט יוסף שם סעיף מו, שמירת שבת כהלכתה פרק מא סעיף לב, שו"ת דבר חברון ח"א סימנים רעט, שד, תס, שו"ת מלומדי מלחמה סימן סח, שהתירו נשיאת נשק רק לצורך בטחוני, ולא נקטו כערוך השולחן שנשק נידון כלבוש גמור.

[6] עיין בענין זה להלן תשובה י. (ולענין דין מוקצה בנשק, עיין להלן פרק מז תשובה ב).