פרק ו

שאלה: האם מותר לצאת לטיול מחוץ לעירוב כששרשרת עם דיסקית ענודה לצווארו? ומה דין הדיסקית הנתונה בנעליים הצבאיות, או תג זיהוי מתכתי (ששמו חרוט עליו והוא מוצמד לכיס החולצה)? כיצד יש לנהוג בענין שעון-יד, כשיוצא לסיור בט"ש המתבצע מחוץ לעירוב?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט (שהיה דרכם לקשור בהם את הנעליים לחגורה בשעה שהלכו יחפים), אע"פ שאין המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט", דהיינו, ניתן לצאת מחוץ לעירוב עם פריטים שדרכם להיות מחוברים לבגד, ואפילו אינם מיועדים לשיפור או קישוט הבגד, ובלבד שאין להם חשיבות גדולה[2], ובטלים אגב הבגד.

כעין זה מצינו ברמ"א שכתב[3]: "ואותם עיגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו, מותר לצאת בהם אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת. וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות[4]".

יתר על כן נפסק בשו"ע[5]: "מי שהוא אסור וכבלים (אזיקים) ברגליו, מותר לצאת בהם", ובארו המפרשים[6] הטעם, לפי שנחשבים לו כמלבוש ובטלים הם לגבי הגוף. וא"כ מבואר שאף דבר שדרך לשאתו בקביעות על גופו, נחשב כמלבוש וניתן להוציאו מרשות לרשות, וכעין זה מובא ברמ"א[7] לענין יציאת עבד בחותם שבצוארו, ויש אף מפוסקי דורנו[8] שכתבו שמעיקר הדין מותר לשאת שעון-יד מחוץ לעירוב, הואיל ודרך ללובשו בקביעות על הגוף (אלא שלמעשה הורו שראוי להימנע מכך).

לפיכך מותר לצאת מחוץ לעירוב עם דיסקיות בנעליים, שכן הדיסקית בטלה לנעל, וכעין שכתבו רבים מפוסקי דורנו[9] שמותר לצאת מחוץ לעירוב עם בגד שתפורים בו כפתורים רזרביים או פיתקית מידה וכד'. יתר על כן, נראה[10] שאף יציאה לדבר רשות בדיסקית שבצוארו מותרת, שהרי דרכו לשאתה בקביעות על גופו, ונחשבת לו כמלבוש, ועל דרך זו נראה שניתן לצאת בתג זיהוי מתכתי (ששמו חרוט עליו והוא מוצמד לכיס החולצה), כל שדרך לעונדו בקביעות, ובמקום צורך ניתן להקל אף ביציאה עם שעון-יד.

בכל זה יש להעיר שצריך שיהיו האביזרים מחוברים היטב, כך שאין לחוש שיפלו ויבוא לטלטלם בידיים ברשות הרבים או בכרמלית.

[1] סימן שא סעיף לט.

[2] יש להעיר שבשו"ע (שם סעיף לח) אסר יציאה בציצית פסולה לפי שחוטיה עומדים לתיקון, ועל כן חשיבי ולא בטלי,  ומכאן למד החיי אדם (כלל נו סעיפים יג-יד, מובא במשנה ברורה שם ס"ק קנ) שכל אביזר המחובר לבגד ועומד לתיקון (כלולאה להשחלת חגורה שנקרעה חלקית וכד'), אינו בטל אגב הבגד, וחל עליו איסור הוצאה. ולדבריו אף אין היתר לצאת עם בגד שתפורים בו כפתורים רזרביים וכד'.

ברם, דעת התהילה לדוד (שם סעיף לב) וערוך השולחן (שם סעיף קז) שחוטי ציצית אסורים בטלטול בשל חשיבות המצוה שבהם, אך אין ללמוד מכאן לאסור פריטים המחוברים לבגד ועומדים לתיקון אך לעת עתה אינו מייחס להם חשיבות רבה.

[3] שם סעיף כג. ועיין בביה"ל (שם ד"ה 'שדרכו להיות מחובר') שמטעם זה ניתן גם לצאת במעיל שמחובר לו כובע גשם, והיינו לפי שהוא בטל אגב הבגד. ואגב, עיין בשמירת שבת כהלכתה (פרק יח הערה קכה) שהסתפק אם ניתן לצאת בסיכה התחובה בכיפה בזמן שאינה משמשת להידוק הכיפה לראש, שכן במצב כזה אפשר שאינה מוגדרת ממש כחלק מהבגד.

[4] ועיין בשער הציון (שם ס"ק קג) שהביא ביאור הט"ז (שם ס"ק יד) והמג"א (שם ס"ק לד) שאף שאין המטפחת עומדת למלבוש וקישוט, מ"מ ניתן לצאת בה כשמחוברת לבגד, לפי שאין בה חשיבות כל כך, ובטלה אגב הבגד, אך מ"מ חשובה יותר מעיגולים ירוקים הנ"ל, ועל כן אינה בטילה אא"כ חיברה לבגד.

ולעומת זאת הביא דעת הגר"א שהמטפחת נחשבת לדבר חשוב, והיתר הוצאתה אינו בגלל שטפילה לבגד, אלא לפי שדרכה להיות מחוברת לבגד (ועל כן אין דינה כעיגולים ירוקים, ויש לחברה היטב לבגד).

[5] שם סעיף יט.

[6] משנה ברורה שם ס"ק סט.

[7] סימן שד סעיף א, ע"פ הגמרא בשבת נח ע"א: "אמר שמואל, יוצא העבד בחותם שבצוארו כו', ורמינהו לא יצא העבד בחותם שבצוארו כו', כאן בשל מתכת וכאן בשל טיט, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דבר המקפיד עליו רבו - אין יוצאין בו (שכן אם יפול, יש לחוש שיבוא לטלטלנו בידיים), דבר שאין מקפיד עליו - יוצאין בו".

[8] שו"ת אגרות משה ח"א סימן קיא, שכן מוכח מהגמרא (שבת קכ ע"א) שמותר לצאת בסודר שבצווארו, ופירש רש"י שמיועד לקינוח פיו ועיניו, הרי שמותר אף לצאת בכלי תשמיש, כל שדרך ללובשו. וכן נקט הגרש"ז אויערבך (מובא בשמירת שבת כהלכתה פרק יח סעיף כז ובהערה שם), ובאר שאף שבפשטות נפסק בשו"ע (סימן שא סעיף יא): "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא", מ"מ נראה שדוקא במפתח שבכדי להשתמש בו יש להסירו מעליו, החמירו, משא"כ בשעון שמשתמשים בו תוך כדי לבישה. וכן הורו שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן כג וילקוט יוסף שם סעיף מד.

לעומת זאת בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סימן יט), בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן כו), ובעוד ספרי אחרונים, חלקו על כל הבנה זו ונקטו שלעולם אין היתר הוצאה בחפץ אלא כשעניינו מלבוש או תכשיט, אך אין כל היתר להוציא חפץ המיועד לתשמיש כלשהו, ואפילו דרך ללובשו על הגוף.

[9] שו"ת אז נדברו ח"ב סימן מ, שו"ת רבבות אפרים ח"א סימן רמב וח"ד סימן פז, שו"ת יביע אומר ח"ז סימן לז אות ד. אמנם בשמירת שבת כהלכתה (פרק יח סעיף ל) אסר בזה, אך עיין שם בהערה שהביא דעת הגרש"ז אויערבך להתיר, ואכן במהדו"ח (שם) הורה למעשה שכפתורים פשוטים שאינו מקפיד עליהם, בטלים אגב הבגד.

[10] עיין בענין זה בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סימן סה) שלמד מחותם עבדים שניתן לצאת בדיסקית שבצוארו, והוסיף שאמנם החמירו בחותם של מתכת בשל החשש שיבוא לשאתו ד' אמות ברה"ר, אך לדידן שאין לנו רה"ר דאורייתא, אין לחוש לכך, דהוי גזירה לגזירה.

לעומת זאת בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סימן יב) אסר להוציא דיסקית, לפי שאינה לא מלבוש ולא תכשיט. ועיין גם בשמירת שבת כהלכתה (פרק יח סעיף כה) שאסר לרופא או לסדרן לצאת עם תג או סרט זיהוי, אולם יש לציין שלא ברור שהכוונה שם לתג שדרך לעונדו בקביעות.

(ואגב, עיין להלן פרק מז תשובה יג בענין ענידת דיסקית כשמשרוקית קשורה אליה).